|
||||
|
||||
אני חושב שיש טעם בשרטוט קווי המחלוקת בינינו. הצגתם בצורה בהירה עשוייה לסייע לשנינו להבין את עמדותינו שלנו. אין ספק שאתה מייצג נאמנה את הקו של מדינה יהודית ודמוקרטית. צריך לציין את הקשר העמוק והמהותי בין המדינה היהודית-דמוקרטית לבין רעיון חלוקת הארץ (שתי מדינות לשני עמים). ללא רוב יהודי ברור לא תיתכן מדינה כזו. הבעיה היא שחלוקת הארץ כושלת שוב ושוב במבחן הפראקטיקה. רבים יאמרו שזה בגלל חוסר התמיכה בשני העמים. זה כשלעצמו עשוי להשתנות. השאלה היא האם הכשלונות הם רק עניין של רצון. האם יש מקום לשתי מדינות עצמאיות בין הנהר לים או שזה מתכון להנצחת הסכסוך? במילים אחרות עמדתך מחייבת נאמנות מלאה לרעיון החלוקה, בעוד לעמדתי כבר חלחל ספק בהתכנות של חלוקה. (החלוקה עדיין קיימת במציאות, אבל במקום ללכת לכיוון פתרון היא רק מזינה ומנציחה את העימות). שנינו מסכימים שדמוקרטיה אינה עריצות הרוב. בדמוקרטיה מהותית, זכויות המיעוט(ים) הם עניין מהותי. וזה מביא אותי לנקודת המחלוקת השנייה: הערכת עמדות הציבור הישראלי-יהודי בשאלה זו. המחלוקת הזו עוסקת גם בעמדותיו ומהותו של השבט הקרוי מסורתיים (אנשים הקרובים למסורת הדת היהודית אך אינם מקפידים על קלה כחמורה). עמדתך מניחה שהציבור הזה רוצה במדינה יהודית-דמוקרטית. ואת זה בודאי שאיננו יודעים בודאות. להערכתי, החלק מן הציבור היהודי שתומך במדינה יהודית לא דמוקרטית, יותר גדול ממה שאתה מעריך. מנקודת המבט החילונית אין עניין רב בחלוקה לחרדים, דתיים ומסורתיים. דת אינה תחרות בקיום מצוות. העניין החשוב הוא המחלוקת היא על העדיפות בין חוקי הדת לחוקי המדינה. כלומר הפרדת הדת מהמדינה בפן הרעיוני שלה. רבים בציבור המסורתי ואף הדתי-שות"מ דוגלים בדמוקרטיה של המדינה היהודית. בקווי ההפרדה החדשים בין ימין לשמאל, האנשים האלו כבר נמצאים בצד שלנו. הבעייה היא שרוב ה"מסורתיים" שאתה בונה על ברית חדשה איתם, תומכים בעדיפות חוקי הדת על חוקי המדינה, גם אם הם לא מקפידים בעצמם על חוקי הדת קלה כחמורה. בין צו השלום לצו מחיית עמלק, הם בוחרים בשני. ולכן המחלוקת על עתיד המדינה היהודית היא אמיתית, בין שתי מחציות העם ולא איזשהו באג זמני הנובע ממחלותיה של השיטה הפוליטית. את מחלות השיטה הפוליטית היה ניתן לפתור בקלות ע"י מעבר משיטת בחירות יחסית לשיטה אזורית-רובנית. זה שהדבר הזה כלל אינו על סדר היום, מעידה שהבעיה היא במקום אחר: חוסר ההבנה והאמון/הייאוש של הציבור החרדי-דתי-מסורתי מן הדמוקרטיה הליברלית. |
|
||||
|
||||
> ללא רוב יהודי ברור לא תיתכן מדינה כזו. מסכים בהחלט לגבי הרוב היהודי. חידדת לי שבעצם עמדה כזו מחייבת את פתרון החלוקה. לא חשבתי על כך קודם במודע, למרות שבעצם ביטאתי את העמדה הזאת בהמשך השרשור מתגובה 658090. תאורטית אני לא שולל טרנספר וסיפוח, אבל זו פשוט לא אופציה ריאלית בעיני. > עמדתך מניחה שהציבור הזה רוצה במדינה יהודית-דמוקרטית... להערכתי, החלק מן הציבור היהודי שתומך במדינה יהודית לא דמוקרטית, יותר גדול ממה שאתה מעריך. כל המסורתיים שאני מכיר (שומרי כשרות, עורכי קידוש ליל שבת) הם גם ליברליים דיים שמתנגדים בתוקף להדרת נשים באוטובוס וכו'. הם בפירוש לא רוצים מדינת הלכה. > רוב ה"מסורתיים" שאתה בונה על ברית חדשה איתם, תומכים בעדיפות חוקי הדת על חוקי המדינה, לא שאני יודע. תבדיל בין מדינה שיש בה צביון דתי- הצבא שומר שבת וכשרות והרכבת לא נוסעת בשבת- לבין מדינה עם איסורים דתיים, כמו נניח מה מותר לאשה ללבוש ברחוב או איפה מותר לה לשבת באוטובוס. יש אמנם כמה איסורים דתיים בחוק, כמו חוק החזיר, סמכות החיתון של בתי הדין של הדתות השונות, והבעלות של הרבנות על המלה "כשר". כל אלה אושרו על ידי בג"ץ, גם של שמגר וברק, ויש עליהם קונצנזוס בין הדתיים והמסורתיים והסכמה שקטה או זועמת של החילונים במסגרת הסטטוס קוו. יש מן הסתם מסורתיים שרוצים או מוכנים להזיז את הסטטוס קוו עוד לכוון ה"יהודית", למשל החמץ בבתי חולים, אבל הם עדיין אוחזים בשני הסטים של הערכים, וכאשר אני מעמת אותם עם המשמעויות היום יומיות של מדינת הלכה הם נרתעים. הם לא מעדיפים את החוק האלוהי על חוקי המדינה באופן שיפריע להם בחייהם הזעיר בורגנים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |