|
||||
|
||||
להורדת כאפה או סטירה לילד בתקווה שהתוצאה תהיה חינוכית ולא סתם השפלה מקטינה ומצלקת יש את אותו אפקט כמו למשחק רולטה רוסית - שקנה האקדם מכוון אליו - בתקווה לשמוע נקישה רפה במקום יריה. גם אם זה פעם הצליח למישהו, זה לא הופך את זה לרעיון טוב. |
|
||||
|
||||
גישה מדעית כדי להוכיח או להפריך את הטיעון שלך, צריכה להראות שבחברה שבה זה לא מקובל, המדדים הסטטיסטיים של חינוך ורווחת הילדים גבוהים יותר מאשר בחברה שבה זה (היה) נהוג. מההסתכלות שלי על הילדים היום לעומת אלה שגדלו לפני כמה עשורים, אני אתקשה מאד לומר שהראשונים מפגינים יותר אושר, רווחה ובריאות נפשית מאשר האחרונים. כמובן שיש עוד פרמטרים. ועדיין. |
|
||||
|
||||
יש כל כך הרבה יותר פרמטרים, שקשה לי להאמין שאתה באמת מאמין שהפרמטר היחיד הזה - הכאת ילדים - זה מה שמביא אושר (ועוד כ״גישה מדעית״). לא אתווכח עם מי שיביא אנדקוטה על הילד שחטף סטירה ומאז הוא תלמיד למופת שמקפיד להוריד את הקרש באסלה ואת הראש ליד ההורים. דוקא הסיפור של אריק על אמירת האגב שפגעה כל כך בבנו האהוב משכנעת אותי שהדבר האחרון שצריך להכניס לחנות החרסינה של נפש הילד זה פיל משתולל. |
|
||||
|
||||
חלק מהבעייה בדיון טעון כמו זה, שהוא מלא אנשי קש. בין ''אסור לגעת בילד'' לבין ''הכאת ילדים'' כאסטרטגיה מומלצת יש קשת בטווח עצום של נקודות ביניים, ואני מניח שהדיון מתרחש על הקשת הזו - ולא בקצה האיש-קשי שלה. למשל - פיל משתולל זה איש קש. שממשיך את הגדרת ה''התעללות'' שכבר היתה כאן. גם לצעוק על ילד זו פעולה שקשה לילד. ואני יכול להעיד מנסיוני כהורה שמצד אחד אני לא בעד ''הצעקת ילדים'', אבל מצד שני לעיתים זה קרה ולעיתים אפילו הועיל, ומצד שלישי זה לא בהכרח תוצאה של פיל משתולל. |
|
||||
|
||||
ברור שהתגובה לפגיעה מכל סוג (פיזית, מילולית, מניעת הטבות וכד') משתנה מילד לילד, וגם בממלכת האינקה היה בטח ילד כלשהו שלא סלח להוריו על סטירת לחי שקיבל בגיל שלוש, למרות שהילד השכן ממול ספג התזת ראש באותו גיל, אבל ככלל אחד הפרמטרים החשובים הן המוסכמות החברתיות בסביבה. דומני שכבר סיפרתי שכשאני הייתי ילד עונשים גופניים בדרגות שונות היו ברירת המחדל החינוכית, כך שלפחות החלק של ההשפלה כמעט לא היה קיים, כולל כאשר העונש ניתן בפומבי1. למיטב זכרוני כולנו קיבלנו את זה כמובן מאליו, כך שמן הסתם ההשפעה הפסיכולוגית היתה פחותה. היום, כמובן, המצב שונה לחלוטין. ______________ 1- אני חטפתי בפומבי סטירת לחי אחת שבהחלט השפיעה עלי רבות - עובדה שאני זוכר אותה כמעט 70 שנה אחרי הארוע - דווקא בגלל שהיא היתה אימפולסיבית ולא, כנהוג בביתנו, טכס מסודר עם כללים ידועים, כשהמוציא לפועל היה האבא. ההשפעה מעולם לא התבטאה באיזשהם רגשות שליליים מודעים כלפי מַחטיפת הסטירה, אלא דווקא באפקטיביות של אותה סטירה, שהשיגה את מטרתה באופן מוחלט - דהיינו, אחריה הפסקתי לצעוק "שנה רעה" לשכנים ומכרים שפגשו את משפחתנו בערב ראש השנה כשאנחנו הולכים לסעודת החג (באותה תקופה לא היה לנו אוטו, ועל מכונית אפילו לא דיברו :-)) אצל סבתי וסבי וזורקים "שנות טובות" אלה על אלה כאילו היו כדורי שלג בכריסטמס. הרבה יותר קשה לי היה העונש 'החינוכי' הזה ודומים לו, בד"כ פירות ממוחה ה"חינוכי" של אימי. קשה לי לזכור את האפקטיביות היחסית של העונשים השונים לגבי עצמי. |
|
||||
|
||||
איש אחד סוטר לילד אחד. כנראה בנו. איך לעזאזל אפשר למדוד את עוצמת הסטירה, את רמת ההשפלה, את אחוז הזעם המגולם בסטירה בגלל שהאמא עצבנה את האיש יום קודם, את הסיכוי שבעצם מדובר באי הבנה, במשפט בזק של שופט ותליין חסר סבלנות, ועוד אלף ואחד דברים אחרים. בשורה התחתונה, כמו שמלקות וכריתת ידיים פסו מהעולם, גם לעונשים גופניים לילדים אין יותר מקום. והלוואי שהיה גם דרך להפסיק את ההערות המקטינות אותן תיאר אריק. ___ 1. אני מניח שגרסת בן החמש שלך מצאה את איחולי ״שנה רעה״ כמצחיקים למדי (מה שמסביר הרבה דברים בנוגע לאישיות הקלוקלת שלך, אבל כאן אני טובל עם שרץ בידי). לדעתי להרביץ ליצור שגודלו חצי ממך ומשקלו חמישית זה מעשה חמור הרבה הרבה יותר מבדיחה חסרת טעם. אז מי העניש את מי שסטר לך? |
|
||||
|
||||
כשהילד שלך בן חמש, ובהתקף זעם, אחת השיטות - ואפילו המומלצות היום על ידי אנשי מקצוע - היא פשוט לחבק אותו חזק חזק עד שיירגע. האם זה לא נופל תחת הגדרת ה"ענישה הגופנית" שלך? |
|
||||
|
||||
יאנוש קורצ׳אק לא רק הקדים את זמנו, אלא גם את זמננו. ___ לאחרונה התחלתי לקרוא שוב את זה1. תזכורת לרכבת ההרים הרגשית של נפש הילד. ___ 1. לבושתי הגעתי רק לאמצע לפני שעברתי ל-American Dirt. קצת בגלל שהספר איטי למדי (בכל זאת נכתב לפני כמעט מאה שנים) וקצת בגלל שאני מעדיף לקרוא מספר מאשר ממסך לפני השינה. אבל זה לא גורע מהערצתי להנריק. יש מצב שהאנושות נוצרה כדי להפיק אדם אחד מושלם, אבל אז הנאצים הרגו אותו עם מאתיים מילדיו. |
|
||||
|
||||
כאן המקום לחידה אקטואלית שרק באתר הזה היא (אולי) לא קלה מדי למרות ההקשר לתגובה מעליה: מה משותף לילד סורר ולבארסה? בין הפותרים יוגרל ספר של ד"ר ספוק. |
|
||||
|
||||
איזה ספר, זה שהוא כן ספוק או זה שהוא לא ספוק? |
|
||||
|
||||
למקרה שאתה שואל ברצינות: שכ"ג התכוון מן הסתם ל- The_Common_Sense_Book_of_Baby_and_Child_Care [Wikipedia] |
|
||||
|
||||
כמובן :-) והרי ספוק שלנו, כידוע, לא היה דוקטור. |
|
||||
|
||||
התשובה: לפעמים פליק אחד זה כל מה שצריך. |
|
||||
|
||||
🙂 |
|
||||
|
||||
אנלוגיה טובה יותר זה המכה הזאת בצד שהכניסו לטלביזיות כשהיתה בעיה בקליטה. זו פעולה רגשית של נותן המכה יותר משזה משהו שיכול לתקן את התקלה (או לא לגרום לנזק). |
|
||||
|
||||
כמוך, גם אני התרשמתי שהכאת הילדים באה מהרצון לפרוק עצבים יותר מאשר הרצון לחנך. סוג של טנטרום הורים (שלעיתים הם בעצמם במצב של עייפות זעם וחוסר אונים). אבל מכיוון שכל כך הרבה אנשים כאן מספרים אנדקוטות חינוכיות על הילד שהפסיק לחטט באף מאז ששברו לו את האצבעות, יצאתי מנקודת הנחה שלפעמים זה מצליח. |
|
||||
|
||||
לא הייתי סומך על עדות של נותן או מקבל הסטירה, לגבי אפקטיביות או הערך של סטירות. הסבירות שמדובר ברציונליזציות, עקב הדיסוננס הקוגניטיבי הנלווה, גבוהה מידי. |
|
||||
|
||||
אלא שגם את העמדה שלך אפשר להסביר באופן דומה. |
|
||||
|
||||
יש ערך גם לידיעה של הילד שהוא הגדיש את הסאה. התגובה הרגשית של ההורה מלמדת אותו פרק ביחסי אנוש. איכשהו זה מעלה בי אסוציאציה לדוקטרינת ה''תגובה הלא מידתית''. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |