בתשובה ליובל נוב, 26/09/23 14:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עוד יותר קל, אבל להרחבת היריעה הזו: זמר מפורסם שר שיר על בנו, ודווקא בן אחר שלו נהיה זמר מפורסם לא פחות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שימי, דניאל ובן-אל תבורי? (הייתי צריך גוגל בשביל זה...) איזה עוד זוגות יש, של אבות ובנים זמרים מפורסמים (פחות או יותר) באותה המידה? עולים לי לראש רק האמדורסקים, ויוסי + יובל בנאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי ישר קפצו תבורי ובנאי. ישנם גם פרנק וננסי סינטרה, אם השאלה מנוסחת א-מגדרית, וברכה צפירה ואריאל זילבר. ופחות בתחום שלך- שיר לוי בנו של ישי לוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרנק סינטרה היה הרבה יותר מפורסם מננסי, לא? אבל אוקיי, אם מתגמשים על השיוויון במידת הפרסום, ומרשים את שני המינים, גם מחו"ל, אז יש הרבה זוגות: נט ונטלי קול, ריטה + רמי ומשי קליינשטיין, וודי וארלו גאת'רי, בוב וג'ייקוב דילן, ג'ון וג'וליאן לנון, בוב וזיגי מארלי .... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לומר שפרנק וננסי מפורסמים פחות או יותר באותה מידה זה למתוח את ''פחות או יותר'' הרבה מעבר לסביר. אה, אבל העילה בוטלה. סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק בהקשר להחלטות ממשלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כמובן, אותו "ריכוך" מפורסם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה! ויץ שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חשבתי על שלמה ובן ארצי, אבל אני לא כל כך מכיר את מכלול יצירתם של השניים. בעצם יש להם איזה שיר שהם שרים ביחד ושמדבר על מערכת היחסים שלהם, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכות תגובתך למדתי לשימי תבורי יש בן ויש שיר שנקראים "דניאל"1, אבל מילות השיר מדברות על אהובה, לא על הבן. מה שאומר שנחשפה פה שאלת טריביה עוד יותר מגניבה. אני התכוונתי לאלירן, שהיה להיט גדול בזמנו, עם מילים וקליפ שמבהירים מהשנייה הראשונה שמדובר בבן טרי. 1 ואגב, עוד שני בנים, אלעד ואוראל, חמישה בסה"כ בלי עין הרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. ואיזה הפקת אייטיז פר אקסלנס. רק טריביה ב-ב'? עקרונית זה עובד, אבל דומני שזה לא הכתיב הטריוויאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק על האיות, וגם יצאתי שוביניסט כי יש לתבורי גם בת, בת-אל. ועוד בן, אריאל (אני מבחין באיזה דפוס...). הסתמכתי על איזו תמונה מפנאי פלוס, בלי לשים לב שהיא לא מתיימרת להציג את המשפחה המלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה זמן בו התעקשתי לאיית "טלביזיה" כדי לחסוך הקשה מיותרת כי בקצב שאני מקליד כל תו שווה חצי דקה מחיי. בסוף נכנעתי לקונבנציה (הה!). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי טלביזיה זה סבבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. כאמור, כתבתי מה שכתבתי רק אחרי שמצאתי בחיפוש בגוגל מה שנראה לי בתור תשובה, ולא העליתי בדעתי שיש עוד אחת. השיר לא נשמע לי מוכר. הגילוי המסעיר בקליפ, מבחינתי, הוא האורגן שמול שימי ואלירן. זה PS-55 של ימהה, ובדיוק עם אחד כזה עשיתי בילדותי את הצעדים הראשונים ה"רציניים" שלי במוזיקה. כמו כל האורגנים של התקופה, הוא היה בלי דינמיקה (כלומר הווליום של צליל לא היה מושפע מעוצמת הלחיצה על הקליד), שזה דבר איום ונורא. לקח לי בהמשך שנים להשתקם מהנזק שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהיעדר דינמיקה זה בהגדרה של אורגן - שאם יש דינמיקה אז זה פסנתר [חשמלי]. מה אם כך ההבחנה בין אורגן חשמלי לפסנתר חשמלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה הקצרה היא שאין הגדרות פורמליות-מדעיות מדויקות לחלוטין ל"אורגן" ו"פסנתר חשמלי". ונעבור לתשובה הארוכה: אנחנו מדברים על טקסונומיה של כלי מקלדת חשמליים. אבחנה בסיסית היא בין כלים אלקטרו-מכניים לבין כלים חשמליים לחלוטין (שיכולים להיות אנלוגיים או דיגיטליים). כלים אלקטרו-מכניים הם כלים שיש בהם משהו מכני רוטט או מסתובב, והתנודות האלה מותמרות לזרם חשמלי מתנדנד, שאותו מגבירים ומשמיעים דרך רמקול. במשפחה הזאת, שתור הזהב שלה היה שנות השבעים, חברים הפנדר רודס, וורליצר, קלווינט, המונד, ימהה CP70, ופיאנט. מבין אלה, רק ההמונד נקרא "אורגן", ורק הוא חסר דינמיקה. לפיאנט יש דינמיקה מוגבלת. הרודס, הווורליצר ה-CP70 והפיאנט נקראו - ועדיין נקראים - "פסנתרים חשמליים", אבל ראה למטה הרחבה על המושג. קלווינט הוא לא אורגן ולא פסנתר חשמלי, אלא בעצם קלוויקורד (מעין צ'מבלו) חשמלי. כלים חשמליים לחלוטין מתבססים על רכיבים חשמליים שנקראים "אוסילטורים" ליצירת זרם מתנדנד, שבהמשך מוגבר ומושמע כצליל. עד שנות ה-90, בערך, שמות הכלים הרלוונטיים היו "אורגן" (שאינו המונד) ו"סינתסייזר". האורגנים של שנות ה-60 עד ה-80 הפיקו צלילים יחסית פשוטים ובלי הרבה אפשרויות לעיצוב, היו חסרי דינמיקה, אבל היו פוליפוניים (כלומר איפשרו נגינה של כמה צלילים בבת אחת). היו אורגנים (שאינם המונד) שכיכבו על במות של להקות רוק, והיו אורגנים ביתיים עם ליווי של מקצבים אוטומטיים, שיועדו בעיקר לילדים. בסינתסייזרים היתה הרבה יותר שליטה על גוון הצליל. עד אמצע שנות השבעים הם היו מונופוניים, ולא היתה להם דינמיקה. ב-1983 יצא ה-DX7 שהיה הסינתסייזר הדיגיטלי המצליח הראשון, שהיה גם פוליפוני וגם עם דינמיקה (ואפילו עם after touch, כלומר אפשר היה לשנות את עוצמת הלחיצה אחרי שהצליל התחיל, וכך להשפיע עליו). אז מה זה "פסנתר חשמלי"? השאלה מסתבכת כשמבינים שבאנגלית אומרים לפעמים Electric Piano ולפעמים Electronic Piano. כשאומרים Electric Piano מתכוונים בד"כ לחלק מהכלים האלקטרו-מכניים שהזכרתי לעיל, והכלים האלה הם כאמור עם דינמיקה. כשאומרים Electronic Piano (ובהמשך, digital piano) מתכוונים בד"כ לכלי חשמלי לחלוטין שמנסה בעיקר לחקות פסנתר. הכלים הראשונים בקבוצה הזאת (למשל ה- Electra Piano של RMI) היו בלי דינמיקה, אבל כבר הרבה שנים שכולם עם. העסק מסתבך עוד יותר כי הוורליצר שווק תחת הכינוי Electronic Piano, שממש הופיע על הכלי. קצת מצחיק שערך הוויקיפדיה המתאים מתחיל במילים The Wurlitzer electronic piano is an electric piano ... מתישהו בשנות ה-90 או בתחילת שנות האלפיים עברו יותר ויותר להשתמש במושגים "מקלדת" (keyboard) או "תחנת עבודה" (workstation) בשביל כל כלי המקלדת החשמליים החדשים. חלקם (למשל זה) הם בעליל ממשיכי דרכם של האורגנים, וחלקם הם מעין שילוב מודרני של סינתסייזרים, פסנתרים חשמליים (במובן של Electronic) וסמפלרים. לכולם יש דינמיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההסבר המפורט! שתי שאלות המשך: 1. כשאתה כותב יש דינמיקה או אין דינמיקה - מדובר תמיד בשליטה כמו בפסנתר אקוסטי, באמצעות חוזק ההקשה, או שבחלק מהמקרים זו דינמיקה של עניים, באמצעות סיבוב כפתור? (אני מנחש ששליטה באמצעות חוזק הקשה היא באמת אתגר טכנולוגי, אבל שליטה באמצעות סיבוב כפתור היא טריוויאלית?) 2. מה בעצם היה האתגר בפוליפוניה? (או, למה זה היה בטרייד אוף עם גמישות בעיצוב הצליל)? זה שהיא דורשת מתנד לכל קליד, ומתנדים זה יקר / קשה למזעור / משהו אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הכוונה ב"דינמיקה" זה כמובן ההשפעה של עוצמת הלחיצה על הקליד, מה שנקרא velocity. לכל הכלים החשמליים (שאני ראיתי) היה כפתור ווליום, ולהרבה מהאורגנים היה גם פדל ווליום, שזה "כפתור" ווליום שנשלט ברגל (ומאפשר להשאיר את שתי הידיים תמיד על הקלידים). 2. כדי לסנתז באופן אנלוגי צליל בודד "כמו שצריך", צריך בנוסף לאוסילטור הראשי (שקובע את התדירות של הצליל שיופק) עוד מודולים: פילטרים, אוסילטור תדירות נמוכה (LFO) שיכול ליצור למשל ויברטו, מחולל מעטפת, מחולל רעש, ועוד. בטכנולוגיה של שנות השישים והשבעים זה היה עסק יקר - אלפי או עשרות אלפי דולרים לשרשרת אחת של כל המודולים האלה, מה שמהווה סינתסייזר מונופוני. התדירות של האוסילטור הראשי היתה "נשלטת מתח" (VCO - voltage controlled oscillator), וכל קליד שנלחץ היה משגר מתח אחר לאוסילטור, וכך מפיק צליל בגובה אחר. זה לא היה כלכלי שכל קליד יפעיל שרשרת מודולים נפרדת (היו כמה עשרות קלידים), וגם לא מעשי: כדי לשנות את הגוון של צליל בודד היה צריך לסובב הרבה כפתורים ולחבר הרבה פאטצ'ים בין המודולים, דבר שלקח דקות ארוכות (אולי אפילו שעות?). אז תדמיין להכפיל גם את הפעולה הזאת בכמה עשרות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |