בתשובה לאריק, 31/10/22 15:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא פחות משעשע קשה להאמין שדוקא אני אגיד מילה טובה על מפלגת העבודה. ההתקפות על מיכאלי בטוקבקים עוברות כל גבול. קשה להאמין עם כמה שנאה האשה הזאת צריכה להתמודד. לפני יום הרגיזו אותי קריאות הנהי על הייצוג הנשי הנמוך בכנסת החדשה. כל עוד יש נשים שמצביעות למפלגות החרדיות, למה גברים צריכים לתמוך בהעדפה מתקנת לנשים? אבל המתקפה הבלתי נסבלת על מיכאלי היום סובבה אותי ב-180 מעלות. אם זו סוג התגובה שנשים פוליטיקאיות צריכות לשרוד, אז בהחלט יש להפעיל העדפה מפצה. הבעיה של מפלגת העבודה לא מתחילה במיכאלי, אבל יש לומר בגלוי, מיכאלי עד עתה לא הפגינה תבונה ברמה הנדרשת ממנהיג מפלגה פוליטית מצליח. התפקיד היה גדול עליה בלפחות מידה אחת והפמיניזם הלשוני שלה מתאים אולי למפלגת מחאה או נישה, אך לא למפלגה פוליטית גדולה. מיכאלי עשתה טעות הערכה כאשר לא התחברה למר'ץ, אבל לא לחזות נכון משהו עתידי זה לא טעות בלתי נסלחת. אי אםשר לדרוש ממיכאלי אחריות לגורלה של מפלגה אחרת. וזה בדיוק מה שעושה את הניסיון שלה להפיל את המחדל על לפיד לטעות בלתי נסלחת. לפיד ללא ספק שגה שגיאות משמעותיות במערכה הזו. אבל הטעות של העדר החיבור בין העבודה למר"ץ צריכה לעמוד במבחן האלטרנטיבות. מה הוא היה צריך לעשות? להורות למצביעים מתנדנדים בינו לבין 2 מפלגות השמאל לא להצביע למפלגתו? לפצות את מיכאלי על חשבון מפלגתו כדי שתסכים לאיחוד? בסה"כ היה זה כישלון של מיכאלי ומרץ (שלא הצליחו למצוא אג'נדות שיביאו להן בוחרים) ולא של לפיד. לתחושתי, לפיד עשה נכון כאשר בידל את מפלגתו משאר הגוש. וכעת עליו להשלים את המהלך ע"י מציאת האג'נדה והבייס שלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי מרצ, מורן שריר בהארץ כותב בדיוק את מחשבותיי מאז התפרקות הממשלה: "מרצ היא מפלגת אופוזיציה נצחית שבטעות או בנס מצאה את עצמה בממשלה. ומה קרה? תוך שנה, יו"ר המפלגה הודיע שהוא פורש מההנהגה; שני השרים האחרים (זנדברג ופריג') הודיעו שהם פורשים לחלוטין מהחיים הפוליטיים. שנה בשלטון הספיקה להם - או אופוזיציה או הביתה. מרצ נבהלה ובמקום להתבסס בשלטון ולהתקדם, קראה למנהיגה הוותיקה מימי האופוזיציה שתיקח את ההובלה. ולאן היא תוביל אותם? מן הסתם לאופוזיציה. או הביתה." ניצן הורוביץ היה שר בריאות טוב פי כמה מליצמן, ולתמר זנדברג היתה קדנציה אולי קצרה כשרת איכות הסביבה, אחרי שנים באופוזיציה סוף סוף יכלו להשפיע. השיא של מפלגת מרץ במילניום הזה. אז נכון, הקטע עם הזועבי שלהם היה כשלון פוליטי של המפלגה, אז מה? כבר עוזבים ומוותרים? יכלו להישאר, להחאבק ולנהל קמפיין שמדגיש את מה שהשיגו ואת החזון להמשך. ממול יש אמסלמים שכבר עשורים דבקים בעמדתם גם כשהם בספסלים האחוריים ולא מתייאשים. וכאן נראה שהפוליטיקאים מתייחסים לחברות בכנסת, שלא לומר בממשלה, כמשרה זמנית נעימה, וכשלא מתאים הולכים לעשות לביתם. סוג של קייטנה שמאלנית. אז מה לעשות, מי שלא מספיק רוצה, לא יצליח לשכנע גם את הבוחרים שהוא מתאים לשרת אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה יכול לכתוב בקיצור- ילדות עם קוקיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי,אני פחות מכיר את הדימוי הזה. מה זה אומר? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |