בתשובה להאלמון האיילי, 11/06/22 12:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נאמרים בזמן האחרון כל מיני דברי הבל על משפט אייכמן וזה מעט מרגיז מפני שהתהליך צולם והחומר נמצא. לשאלת האשמה, ענה אייכמן לגבי כל האישומים בתגובה זהה: "במסגרת זו, לא אשם" (כלומר ביחס לרוח הדברים בכתב האישום, איני אשם")]. במהלך כל המשפט אייכמן לא הכחיש את מעשיו אלא טען שהדברים נעשו תחת הוראה ברורה של הממונים עליו. אייכמן ראה עצמו מחוייב לצו הקטגורי ע"פ הפילוסוף קאנט וצו זה חייב אותו לבצע את התפקיד שהוטל עליו ע"פ הוראות הממונים עליו. לא למדתי את פרטי המשפט וחוות דעתי שתבוא מייד אינה מלומדת. אם היא לא נכונה אשמח ללמוד על כך. התרשמתי שמשפט אייכמן לא היה בעל ערך בתחום המשפטי. בית המשפט והתביעה פעלו ברוח הנחייתו של בן גוריון והמשפט הפך למשפט ראווה שנועד ל"חנך" את אזרחי ישראל על מה שארע בשואה ולחזק את שורשיהם במולדת החדשה. לא התיחסו ברצינות לטענותיו של אייכמן ולא ניתן להן מענה משפטי. במצב דברים זה אנשים בעלי משמעות קיבלו את טענותיו של אייכמן. אנשים כמו חנה אהרנדט ואולי גם הפרופ' לייבוביץ שטען שאת אייכמן היה צריך לקחת לשדה נטוש ולירות בו כפי שיורים בכלב שוטה. למעשה, כבר בזמן המשפט, היה ידוע שאייכמן הוא שקרן ונבל ברשות התורה. אייכמן היה מדורג גבוה מאד במערכת שהפעילה את הפיתרון הסופי. מעטים מאוד יכלו לתת לו הוראות. הוראות כפי שטען כמעט שלא ניתנו ואייכמן לא היסס להפר הוראות שקיבל שנגדו לדעתו את "רוח" המשימה שלו. למיטב ידיעתי, המידע הזה לא עלה בדיוני ביה"מ וטענותיו של אייכמן לא נידונו ברצינות. האוזנר הסתפק בכך שציין שאין בידי אייכמן שום מסמכים המוכיחים שקבל הוראות כפי שטען. בסופו של דבר, הצד הנכון של המשפט היה תלייתו של אייכמן בסיומו ולא הדיון המשפטי בטענותיו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן ונאמרים לאחרונה גם דברים לא נכונים על משפט אייכמן, אבל שתי הפסקות שאני הבאתי, תשובתו של אייכמן ותגובתו של האוזנר, לקחתיהן מתוך זכרוני, כי הדברים שודרו אז בשידור חי, ואין לי ספק בנכונותן. ישנם דברים שבגלל סיבה כזאת או אחרת נחרטים בזיכרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנצל הזדמנות זו כדי לטעון שחנה אהרנדט המאוד נחשבת בתחום הפוליטיקה של המאה ה-20 טעתה בגדול מאוד בספרה על המשפט: "אייכמן בירושליים". היא "נפלה בפח" השקרים של אייכמן מפני שהדברים תאמו את התזה שלה. אהרנדט טענה שהרוע הוא אפור ולא מעניין ("בנאלי"). הדמות שאייכמן התחזה לה, דמותו של הפקיד האפור שאך ורק ממלא את פקודות העליונים עליו, התאימה מאד לתזה של אהרנדט על הבנאליות של הרוע. קראתי בזמנו מאמר על הדברים שאמר אייכמן מחוץ למשפט. איני זוכר אם היה זה בראיון הגלוי לסוסן הנאו-נאצי ההולנדי או לחוקריו בישראל. מן הדברים עולה אדם שכלל לא היה אפור. הוא היה אדם מאד אינטלגנטי וגם די משכיל. העובדה שאייכמן לא היה אנטישמי פתולוגי מן הסוג של שטרייכר ודר שטירמר לא הופכת אותו לאנטישמי פחות אלא לאנטישמי יותר. אייכמן הכיר מצויין את האידיאולוגיה הנאצית ותמך בה בכל ליבו. הרשע של אייכמן לא היה פאסיבי או קונפורמיסטי. אייכמן השתמש היטב באנטישמיות שלו כדי להתקדם בסולם הדרגות של המפלגה הנאצית. אבל הדבר הזה לא עומד בניגוד לאמונה מלאה בתורה זו. אייכמן היה פסיכופט לא פחות מאיבן האיום, אלא גדול ממנו. עונש התלייה שנגזר עליו היה צודק לא פחות מגזרי דין המוות שנגזרו על מנהיגי גרמניה הנאצית בנירנברג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיקר שכחתי. הטענה של סרוואציוס לרטרואקטיביות, היתה זהה למה שטען בנירנברג וגם שם נדחתה. חוק עשיית דין בנאצים נחקק לפני משפט אייכמן ללא כל התנגדות. ולכן לא היתה שום סיבה הגיונית או משפטית שביה''מ יהפוך אותו על פיו רק משום שכך טען סרוואציוס. החידוש היה כבר במשפטי נירנברג שלימדו שמנהיגים פוליטיים עשויים להיענש על מעשים שלא היו בניגוד לחוק בזמן שנעשו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאמרתי לגבי משפט אייכמן מתועד באינספור מקומות (למשל בערך של משפט אייכמן [ויקיפדיה] תחת "שאלת סמכות בית המשפט"). את הקישור בין דברי הפתיחה במשפט לטענות של סרווציוס עשיתי כי דב הביא ציטוט מזיכרון ושם אותו בהקשר מסוים. אבל אם משנים את ההקשר משמעות הציטוט מתהפכת (מזכיר לי חקירה נגדית באיזה משפט איזוטרי שמתקיים ממש עכשיו. משהו לגבי פתקים ולאיזו מטרה הם נכתבו). ההגנה העיקרית של אייכמן במשפט אכן הייתה שהוא היה בורג קטן במערכת, אבל היו גם טענות מקדמיות שסרווציוס העלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |