בתשובה להפונז, 09/09/21 15:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עם מייקל ג'קסון היה לו את סיי סיי, הדביק והמעושה אפילו יותר, אך משום מה1 פחות שנוא עלי. __________ 1 נראה לי בדיוק מאותה סיבה שדיברנו עליה- הציפיות שלי מסטיבי וונדר גבוהות יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
________ 1 כל כל הרבה בדיחות סטיבי וונדר ועיוורון צבעים שעדיף לא לספר כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחבב במידת מה את הובנה ושנהב: המוזיקה שמאלצית אבל מספיק מורכבת כדי להחזיק. כמעט כל מה שוונדר עשה באייטיז היה שמאלץ, מקרטני קצת גואל אותו כאן. המטאפורה בבסיס המילים כל כך מתבקשת וטובת-לב שאפשר לראות גם בה שמאלץ, אבל אם הם היו הראשונים לעלות עליה אז כל הכבוד. אני מחבב במידת מה-פלוס את Say, Say Say. לחן מקרטניי לא מהשורה הראשונה אבל כן מהשנייה, וזה לא מעט; וג'קסון כזמר הוא במיטבו כאן, פצצת אנרגיה וקצב. הקונטרסט בין איכויות השירה השונות של השניים מחמיא לשניהם. אגב, בתוכניות האייטיז עדיין נזכרים לפעמים בשת"פ השני שלהם, אבל באמת לא חייבים. המוזיקה היא שמאלץ בלי מורכבות, ומייקל ג'קסון שר רך - מה עשינו בזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם את "רק צלצלתי להגיד שאני אוהב אותך" לא סבלתי. רבים מלהיטי הענק של שנות השמונים עשו לי בחילה, בראשם "לחישה פזיזה" של ג'ורג' מייקל. אני לא יכול לשים את האצבע על המכנה המשותף שלהם. כדי לסבך את העניין דווקא אהבתי את שני להיטי הענק של שפנדאו בלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הסטרנגלרס ('החונקים' בעיתונות המקומית) היו לא רעים, עם החום-הזהוב שלהם והאין-עוד-גיבורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החונקים היו במקור להקת פאנק-רוק. הם מסמלים תופעה רחבה שקרתה בתחילת שנות השמונים של רוקיסטים שהתרככו, אפילו התרככו מאוד, וזכו ללהיטי ענק פופים. No More Heroes הוא מ 77' וגולדן בראון מ 81-82' פוריינר שעשו בשנות השבעים רוק סבאבה הביאו להיט אחד ואז שני עוד גדול ושמאלצי ממנו. סטיקס קודם עלו רמה בשמאלציות ואז הפציצו עם סירה על הנהר האינסוליני. קווין עשו את האלבום The Game ששיגר להיטים לראש הטבלה ושכחו שהם היו פעם רוק כבד אפילו דיוויד בואי שהחזיק מעמד ב 1980 עם האלבום Scary Monsters (פריפ בגיטרה), נכנע ב 83' עם Let's Dance לכל המשפחה, שכלל מלבד שיר הנושא גם את מודרן לאב וליטל צ'יינה גירל והפך לאלבום הנמכר ביותר שלו (יותר מזיגי סטארדאסט). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן עשינו חפירה מקיפה למדי על האייטיז (תגובה 729225) אז אחסוך כאן דיון כוללני יותר. רק אציין על וונדר שהרבה שנים הייתי בדיסוננס עליו. בעיתונות (בפרט "מעריב לנוער") כתבו על מוזקאי-על שהמציא מחדש את הקצב, וכשאני פותח את הרדיו מה אני שומע? את "רק צלצלתי" ואת Part Time Lovers. מילא אם זה יפה או לא (לא), טוב או לא (לא), אבל מה זה פה, האם שכחתם, איפה הקצב שבהטתחתם? כן יצא לי לשמוע לא מעט את Hotter than July, בסדר, קצבי, אבל האוזניים שגדלו על מייקל ג'קסון ופרינס לא שמעו כאן גליק גדול. הבנתי בתיאוריה שכנראה היה פה שמח לפני שנולדתי, אבל בזה זה נשאר במשך עשורים, עד שהקורונה הביאה אותי להאזין ל-SitKoL (תגובה 730177), והיכרות היסטורית יותר מקיפה שמה את הדברים בהקשר, וההדורים במוח שלי יושרו. רק אציין עוד שהשניים של ספנדאו בליי (סתם כדי לנסות את אסכולת האיות השנייה), למרות שהם בקבוצה הגדולה של שירים שכבר נשחקו אצלי עד זרא ולא בא לי לשמוע אותם יותר לעולם, ולמרות שמבחינת הצליל הם אייטיז בריטי שגרתי לחלוטין לזמנו, הם לדעתי לחנים מצוינים "אובייקטיבית", הרחק מעל העדר. True הוא לחן איקוני, שיכול היה להיות בסיס ליצירה בולטת אולי בכל ז'אנר בתולדות המוזיקה המערבית. אני בקלות מדמיין אותו מוטיב מוביל ביצירה בת 22 דקות של פינק פלויד, שיר פסיכדלי של הביטלז, בלדה שמאלצית של פרנק סינטרה, שיר ארץ-ישראל של הגבעטרון, נושא ראשי בפרק בסימפוניה של ברהמס, ואולי גם יצירה קולית של באך. בכולם, כאמור, אני מדבר על יצירה פוטנצאלית שהיתה אחת האהובות של אותו מוזיקאי. אל תתפסו אותי במילה על היפ-הופ ועל קלאסי-אוונגרד משנות החמישים. ג'אז? ברור, אבל קל מדי, ג'זיסטים גדולים יכולים להוציא זהב גם מבוץ. Gold (הא!) הוא לא לחן איקוני בכלל, אבל מתייחד במעבר אורגזמטי לפזמון המנצח, ויותר מזה ביציאות מהסולם לאורך כל תחילת הבית. זה מהלך אנטי-פופי שקשה להאמין איך הם הצליחו לדחוף בכזו הצלחה להמונים. ייאמר לזכות ההמונים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |