 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהתחשב במדיום בו השיר התפרסם, בוודאי שהקליפ שיחק תפקיד משמעותי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם נכון. צפיתי עכשיו בקליפ כולו, ואני תוהה אם בו יש משהו מיוחד. אני מתקשה להבחין, אבל מרגיש כאן על קרקע עוד פחות בטוחה מאשר במוזיקה. יכול להיות שבקליפ כמו במוזיקה, השילוב של השפה האסתטית הדי מוכרת (מקליפי פופ אנגלוסקסיים) עם הזרות הקוריאנית המסקרנת עושה את הטריק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי את השיר מספר פעמים ברדיו לפני שראיתי את הקליפ, ואהבתי אותו. יש שירים שתופסים אותך משמיעה ראשונה, במיוחד כשאתה בגיל הנכון (12-16). אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את Follow you follow me והייתי מוקסם. היום, ממרומי גילי, זה בהחלט לא נשמע כמו פסגת היצירה של ג'נסיס. לעניין הויראליות- אני חושב שאם היה יוטיוב בשנות השבעים השירים של אבבא היו זוכים גם הם למיליארדי צפיות. הם היו שירי פופ יוצאים מהכלל, וגם הויזואליות של הלהקה היתה מוצלחת לזמנה. אני לא חושב ששיר זוכה למאות מיליוני צפיות במקרה. זה שקשה לשים על הדבר את האצבע לא אומר שאינו קיים. על כן שמו ז'ה נה סה קוואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חושב שאבבא היו מצליחים בעידן היוטיוב עם שיר כמו Waterloo ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא שלפסיי יש שיר אחד שכולם מכירים, ולאבבא יש עשרות. אי אפשר להשוות ביניהם ולגזור גזירה שווה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |