 |
|
 |
||
|
||||
 |
"מורשת נתניהו האמיתית היא להרגיל את הישראלים לכך שהכל, אבל באמת הכל, אפשרי. שהגיוני שנאשם בפלילים ידון בגבולות הקבע ובסיפוח שטחים ובחלוקת ירושלים ביום שבו מוגש נגדו כתב אישום. שסביר שראש ממשלה יתזמן החזרה של אזרחית שנחטפה לצורכי מיקוח כאילו היתה גלעד שליט או בני הערובה מאנטבה. לפני הבחירות הקודמות הרי הועברו ככה ממוסקבה העצמות של זכריה באומל, ואז הנאשם נסע במיוחד כדי להחזיר בארון עטוף בדגל הלאום גם כמה מחפציו; כל סיבוב ומתנת הצאר שלו. בינתיים הישראלים מתרגלים להכל. דבר לא נראה עוד באמת מחוץ לגבולות הסביר. תקשורת ההמונים מתמסרת, האופוזיציה הדהויה נגררת. כולם רוקדים לפי החליל של החלילן מבלפור. שומרי הסף מאשרים כל פעולה, ידם כבר לא רועדת. לכל היותר ילוו אותה בהערות מלומדות. מטרת ההשתוללות השבוע ב"יד ושם", בבית הלבן ובקרמלין היא אחת ויחידה: לצרוב בתודעת הישראלים את העובדה שהעולם סובב סביב נתניהו. זאת ועוד: שאין בעצם עולם בלעדיו, ואין ממש טעם לחיים בלעדיו. נאשם היסטרי, מופקר וסחיט מצייר את עצמו כשמש העמים. שחרור אושוויץ, פתרון הסכסוך והחנינה ליששכר מעניינים אצלו את קצה הפדחת. רק הפינוי מבלפור למעשיהו מעסיק אותו. ואם לא תימצא קואליציה שתמלט אותו משם בחקיקה, ימשיך בשלו גם תוך כדי ההמתנה למשפט וניהולו בכל הערכאות. הוא שורף ככה את המועדון, משאיר אדמה חרוכה. ואף אחד לא קם, דופק על השולחן וצורח: משוגעים, רדו מהגג לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי. תעצרו את הטירוף הזה." עסקת נתניהו: סיפוח תמורת מילוט ממעשיהו |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בטוח שיש בעיה כאשר רוב גדול של אזרחי המדינה מעדיף ביודעין שליט מושחת, הבעיה היא שאי אפשר ולא צריך לתקוף את ביבי מכל זוית אפשרית. כאשר יתברר המחיר האמיתי של שחרור נעמה יששכר, אנו נייסר אותו בשוטים ובעקרבים. אתה לא יכול במקביל גם לשלול ממנו את הקרדיט לשחרורה ולפוטואפ. אפילו לגבי עסקת המאה, עצם יצירת הקונסטלציה, בה המעצמה הראשית מוכנה להכיר ביישובים הישראליים שהורתם בחטא כנגד אמנות ז'נבה ללא כל תועלת נראית לעין בעבורה, היא הישג גדול. כמקובל במזה"ת יזמות שלום הן בד"כ מבוא לגל של פיגועים ואלימות. כאשר זה יבוא, נניח את החשבון לפתחו. בינתיים לא נורא להניח לו להתבשם באור הזרקורים. המהלך של ביבי/טראמפ הוא מהלך מוצלח מנקודת מבט אובייקטיבית. המצב לפני היה די ברור: הפלשתינאים הציעו הצעת שלום ברורה ופשוטה - מדינה פלשתינאית בגבולות 67, ואילו הישראלים עשו כל שביכלתם כדי לסכל את ההצעה הזו. נכון שהפלשתינים דחו לא מזמן הצעה די קרובה. נכון שככל הנראה אין ביכולתם לספק את הסחורה גם אם ירצו ובכל זאת היה זה משום מהפך שהם די יצאו מן הצללים והביעו תמיכה גלוייה באופציה. כעת ביבי הפך את הקערה והציע הצעת שלום. נכון שריאלית אין שום דרך שהפלשתינאים יכולים לקבל אותה (מה שלא כל כך שונה מכל הצעה אחרת), ובכל זאת ישראל היא זו שמציעה הסכם והפלשתינאים שוב בעמדת הדחיינים. התחושה שלי היא שסוף הצעה זו במחשבה תחילה לקצץ בסיוע הכספי לערבים ואולי גם לישראל. זה יכול להניב לטראמפ דיוידנד אצל בוחריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לרענן את זכרוננו מתי הפלסטינאים הניחו הצעה כזו על השולחן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלכת רחוק מאד. א. לא זכור לי שהפלשתינאים הגישו תכנית שלום. הם מתמחים בלאווים. ב. כאשר נידונו תכניות די קרובות למדינה פלשתינאית בגבולות 67, הם סירבו או לא השיבו. ג. התמיכה בגבולות 67 היא של אנשי האוטונומיה, שמידת התמיכה של העם הפלשתינאי בהם היא נעלם גדול. ד. התמיכה בגבולות 67 מבוטאת בד"כ באנגלית (ראשי האוטונומיה) ובעברית (ראשי הרשימה המשותפת המתואמים איתם). ה. גם אם יחליטו ללכת על גבולות 67, לא בטוח שיש בכוחם לבצע אותה. לדעתי, הכל לעיל נכון, אבל הפלשתינאים אינם בוגרי דור הפרחים. הם מגיעים מ-3 הלאווים של חרטום. אני בדיוק עכשיו צופה בטלביזיה בשבאב המחריב ושורף את הבתים שהשאירו הישראלים בעזה לאחר ההתנתקות. מנקודת מוצא זו, העובדה שהשיח הגלוי של אנשי האוטונומיה דורש מדינה בגבולות 67, הוא התפתחות משמעותית. מתי זה קרה? סאעיב עריקאת מדבר על כך כבר שנים אחדות. בשבועות האחרונים גם אבו-מאזן התבטא בגלוי (ואפילו בערבית). בדברים האלו, הרבה פעמים קשה להבדיל בין חדש לקאמבק בשינוי אדרת. האם הבקע שפוערת עסקת המאה בין מרכז הימין השמרן הביטחוני לבין הימין הדתי-לאומי הפונדמנטליסטי-משיחי. הימין מנסה לכסות על הבקע בטענה של אין עם מי לדבר. הטענה הזו היא שקר. אני לא יודע אם יש מישהו לסגור איתו עסקה, אבל זה שאין עם מי לדבר, זה לא נכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אני קצת מבולבל, אני מסכים עם כל הסעיפים שלך, אבל אתה זה שכתב בתגובתך הקודמת שהפלשתינאים הניחו הצעת שלום על השולחן, ועל זאת היתה שאלתי. לא ברור לי על מה ענית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקמפ דייויד 2000, רוה"מ ברק. אחרי שדחו את הצעת ברק למדינה פלסטינית על כ-80% מהגדה, הפלסטינים הציעו נוסחה שמשקפת את הבנתם את 242: 100% שטחים פחות צרכים קריטיים של ישראל שיתממשו בחילופי שטחים. אח"כ העמדה הישראלית שונתה לשטח של כ-90% מהשטחים, אך עדיין בפער להסכמה הפחסטינית שישראל תספח רק כ-2.5%. בטאבה 2000, רוה"מ ברק. הפלסטינים הסכימו למתווה קלינטון הפלסטינים היסכימו לסיפוח של כ-3% + כמה הטבות כמו שימוש בנמל אשדוד. באנאלפוליס 2007, רוה"מ אולמרט. המפות של הפלסטינים היו על סיפוח 1.9% מהשטח. 2010, רוה"מ נתניהו. הפלסטינאים הציעו 1.9% חילופי שטחים. 2011, לקוורטט. 1.9% שטחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת הדרכים לסרב היא להציע הצעה נגדית. מאחר ומכל ההצעות (מ-2הצדדים) לא יצא דבר, אני פחות מכוון להצעות עבודה שהועלו על שולחן המו"מ. בדיון כאן, אני מתעניין בהצעות שעלו בשיח הציבורי, חשפו את המתנגדים ונחשפו להתנגדות. עסקת המאה היא הדוגמה ההפוכה למה שהבאת. אני לא רואה איך היא מובילה לשולחנות המו"מ. כל קיומה במרחב הציבורי והתקשורתי. ממש היום בגל"צ זיאד אבו זיאד, דבר על המעבר של הפלשתינים ממדינה אחת לשתי מדינות זו לצד זו. אני מסכים שזה לא התחיל היום. מצד שני, אם יש תהליך כזה הוא בודאי לא הושלם. הציבור הפלשתיני, אולי רובו, עדיין מתנגד לו. כך שבכל מקרה אנו מדברים על ההווה. אני רוצה להדגיש עוד נקודה לא קשורה. הייחוד בעסקת המאה הוא בהנחת היסוד שאף מתיישב לא יפונה מביתו. מצד אחד, קשה להאמין שתחת הנחה כזו ניתן לקיים יישות פלשתינית ברת קיימא. מצד שני, היא בהחלט אומרת דרשני לגבי ישראלים המתנגדים לה. כאשר הימין הדת"ל ניצב בפני הבחירה בין שני הערכים של שלום וסיפוח, ברור לגמרי באיזה מהם יבחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעה נגדית היא לא סירוב. היא הצגת עמדה שלעומתה יתקיים משא ומתן ובסופו תתקבל פשרה. באף מקרה של מו''מ לא מצופה שצד אחד יקבל במלואה את הצעת הצד השני ולא ינסה להתמקח עליה בהתאם לעמדתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה ללא הצלחה מרובה להבין מה אתה מנסה לומר. הנה מה שכתבת, בסדר כרונולוגי: 1. המצב לפני היה די ברור: הפלשתינאים הציעו הצעת שלום ברורה ופשוטה - מדינה פלשתינאית בגבולות 67, ואילו הישראלים עשו כל שביכלתם כדי לסכל את ההצעה הזו. 2. לא זכור לי שהפלשתינאים הגישו תכנית שלום. הם מתמחים בלאווים. 3. כאשר נידונו תכניות די קרובות למדינה פלשתינאית בגבולות 67, הם סירבו או לא השיבו. 4. אני לא טוען שהם הניחו הצעת שלום על שולחן המו"מ. [הבאתי תימצות של הצעות פלסטיניות] 5. אחת הדרכים לסרב היא להציע הצעה נגדית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ממש מועיל לצטט מה שאמרתי לפי סדר כרונולוגי בפרט שחזרתי בי מחלק מן הדברים. אני מוכן לקבל את עדותך לגבי הצעות עבודה במהלך המו"מ. מפני שכל המו"מ הללו לא צלחו, אין ערך רב להצעות הביניים שנידונו שם. אתה לא מכיר את המצב הדי נפוץ במו"מ כאשר צד מציע הצעה וכאשר היא מתקבלת הוא נסוג ולא מסכים לחתום עליה? אני מדבר על הצעות מסוג אחר לגמרי. נא השתחרר מכל מיני הצעות סרק שאיש מלבדך לא שמע עליהן ושית לבך לעסקת המאה של נתניהו-טראמפ שכולם דנים בה וקובעים עמדתם כלפיה, כאשר הסיכוי שהיא תוביל למו"מ הוא אפסי. מנהיגים אינם יכולים לקבל החלטות מדיניות אם אין להם מספיק תמיכה מהעם שלהם. מנקודת המבט הזו, צריך לשאול איזה חלק מן הציבור הפלשתינאי היה נכון לקבל מדינה פלשתינאית בגבולות 67, לפני 3 שנים והיום? לפני 3 שנים אני מניח שהתמיכה היתה שולית ולראיה מעטים היו מוכנים להצהיר על תמיכתם. ולעניין זה כלל לא משנה איזו הצעות עלו וירדו בחדרים הסגורים של המו"מ. העליתי את ההשערה שהיום המצב שונה. מדוע אני חושב כך? מפני שאנשי ציבור פלשתינאים רבים מדברים על כך בגלוי. אולי אני טועה. אתה יכול לטעון שמרבית ערביי 48 מעדיפים לחיות כמיעוט במדינה היהודית מאשר במדינה הפלשתינית ואולי זה נכון. אתה לא יכול להתכחש לכך שאין רבים מהם שמוכנים לומר זאת בגלוי. נדמה לי שמהשיח אתך אני לוקח בעיקר את המסקנה שבמקום לדון על הצעות סרק לשלום, יותר חשוב לדון בשאלת היחס למיעוט הלאומי הערבי במדינת ישראל. ואולי נעשה זאת בהזדמנות אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא טוען שהם הניחו הצעת שלום על שולחן המו"מ. אני חושב שיש כאן שינוי בהלך הרוחות ובשיח הפלשתיני. הפלשתינאים נצמדו בעבר וממשיכים להצמד לעיקרון השיבה, להתנגדות למדינה יהודית וירושליים יהודית. מסיבה זו הם סירבו לקבל את גבולות 67. יתכן גם שהם עשו זאת מסיבות טקטיות של מו"מ. השינוי שאני רואה הוא מעבר מתכנית הסלמי (חיסול ישראל בשלבים) לתכנית חלוקה בנוסח מה שמציע האיחוד האירופי (2 מדינות בערך בגבולות 67). הסיבוך הוא שהתכניות הללו לא בהכרח סותרות לפחות בשלב הראשון. ההבדל הוא בהתפתחות העתידית ובהתחייבויות וההצהרות הנוגעות לעתיד זה. אני מניח שאנשי אבו מאזן השלימו עם כך שלא יוכלו לקבל את גבולות 67 בלי לתת התחייבויות לגבי העתיד שלא כל כך קל להם לתת. להלכי רוח ושיח יש חשיבות גם אם אינם באיים לידי ביטוי בפוועל בהווה. ממש עכשיו, במהדורות החדשות, ערביי 48 שבשום אופן אינם מוכנים להודות שהם מעדיפים קיום של מיעוט לאומי במדינה יהודית על פני מדינה פלשתינאית, מקוננים במרירות על הקלות בה מוכנים הישראלים (בפרט גנץ) לותר עליהם. מהבעות פניהם אני משער שהם מודעים לפאתטיות שלהם. אין זה מקרה שיהודים רבים ודוקא ממחנה השמאל לא מאמינים לאף מילה שלהם. עם כל ההכרה במצוקה הכלכלית ובמצוקת השכנים הרעים, לערביי השטחים לפחות אין את הפיתוי לוותר על האותנטיות שלהם בעבור נזיד עדשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי, אז כנראה יש לי היתה לי בעייה בהבנת הנקרא בתגובה 713050 שם כתוב "המצב לפני היה די ברור: הפלשתינאים הציעו הצעת שלום ברורה ופשוטה -" וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. ניסוח לא מוצלח. לפני עסקת המאה, הפלשתינים דברו על הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67 ואילו ישראל יוצגה ע"י קנאים דתיים שמדברים על זכויות היסטוריות וספרי קודש. במחשבה שניה, מי שרוצה יכול לצייר גם את התמונה ההפוכה. עסקת המאה, לכל הפחות הדגישה את התמונה של ימין מרכזי השבוי (בגלל צרותיו המשפטיות של נתניהו) בידי ימין דתי קיצוני. אני לא בטוח שזה משהו שצריך לשמח את נתניהו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |