 |
הפיגוע ברשל"צ סימן את שבריריות העמדה הישראלית (והאמריקאית איתה). מבלי תוכנית אב, שבמסגרתה מבצעים פעילויות צבאיות (ומדיניות), כל פיגוע בודד הופך לסיכול ממוקד של התנהלות (ולא מדיניות) המורכבת רק מסידרה של מהלכים ןתגובות טקטיים. תגובות פסיביות הן ממרכיביה העקריים של עמדה נטולת תוכנית-אב כוללת. לעומתה, אסטרטגיה ומדיניות מסגרת יכולות לכלול גם פעילות אקטיבית ויוזמת (כולל תגובות ויוזמות טקטיות) היא עמוד השדרה של אסטרטגיה.
נראה שבשלב זה המדיניות של הממשלה היא המשך המשחק על זמן, כשהאמצעי החדש הוא חמשת הקריטריונים של בוש לרפורמה בממשל הפלסטיני (תוכנית שפרס התגאה שהוה היה זה שהצליח למכור אותה לנשיא האמריקאי). עראפת מצטרף ברצון למשחק הזה. אין עוררין על נחיצות הרפורמה, אבל אם שרון ובוש חשבו על סמינרים לליבון אידאולוגי-פילוסופי בסגנון "ליל העשרים" של מפלגת הפועל הצעיר, הם משלים את עצמם. בנוסף, עקרונות הקמת ממשל "מקובל" היו כלולים בתוכנית אוסלו במפורש ובמובלע, רק שאף אחד לא טרח לאכוף אותם. את הרפורמה אמור לתכנן ולבצע גוף בעל אחריות וסמכות בצועית מצד אחד, ובעל הכרה בינלאומית כאחראי על המדינה. האם הישות האמורפית שידועה בציבור, כרשות [הדמוקרטית] הפלסטינית, עומדת בכלל הדרישות האלה?
אחת הנקודות העקריות, אם לא העקרית שבהן, הנמצאת בלב הסכסוך היא שאלת האוכוכלוסיה הפלסטינית בשטחים, בנפרד מהפליטים בלבנון, ירדן וסוריה. השטח עצמו הוא עניין טכני (בטחוני, מים) במוהותו או אידאולוגי-נפשי (וכך איננו בעל פתרון בכלל). מצבם האזרחי, המשפטי והמדיני של התושבים היה והווה הציר העיקרי שמגדיר את מהות הסכסוך, בפרמטרים פוליטיים ולא דתיים. הסכם קמפ דיויד הראשון כלל את תוכנית האוטונומיה של בגין, שבמסגרת הוא הבטיח שכל פלסטיני שירצה יוכל לקבל אזרחות ישראלית או ירדנית מלאה (בנזימן כתב על זה בהארץ). מזל שיוסף בורג טירפד את השיחות על האוטונומיה. האם משהו מעלה על דעתו שפתרון כזה איננו אלא מתכונת להתאבדות קולקטיבית בתוך 15-20 שנה, על פי חישוביו של הדמוגרף פרופסור פרגולה. בנוסף, זאב שיף כתב על המחשבה הפרברטית של החמאס המעוניין לגרום לנסיגה ישראלית ללא הסכם וללא הבנות, בעזרת פיגועים קטלניים, במקרה הטוב, או לגרור את ישראל לכיבוש מחודש כדי שטתבע בהם. גם החמאס סומך על הזמן שפועל לטובתו, ומנצל את מדיניות התגובה הפסיבית הישראלית ואת חוסר היוזמה האקטיביות ותוכנית אב.
בראיון בבי.בי.סי. אמר פרופסור שילבי תלהאמי מאוניברסיטת מרילנד, שהציבור הערבי קץ בצעדים בונים והתקדמות בשלבים והוא מצפה לצעדים ברורים וקונקרטיים. גם המראיין וגם תלהאמי התעלמו מהעובדה שפתרון כולל כבר הוצע לפני שנתיים, ולמרות הבקורת הגדולה שננמתחה על הצעות ברק, הרי הגיבוי של קלינטון העביר אותם לרמת תוכנית כוללת עם פעולות קונקרטית ומחייבות. כל ההסברה הפלסטינית מנתקת את מערכת הטרור של השנתיים האחרונות מפגישות טאבה וקמפ דיויד 2, וכך מצליחה לפעול בוואקום המדיני שישראל מותירה.
כל אסטרטגיה שהיא יוצאת בסופו של דבר מחזון מסוים. היחס לשטחים נובע מאידאולוגיה דתית וחילונית-לאומית מצד אחד, ומצד שני מניתוח גיאו-פוליטי ופרשנות עתידית. החזון שמצטייר בשנתיים האחרונות הוא של חצי-בפנים. המצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו משום שלא ניתו להחזיר את הגלגל אחורנית. אולי אפילו המצב הזה יכול להשתפר - לא למדינה פלסטינית נפרדת משום שמטרתה תהייה הכחדת ישראל וויתור על אידאולוגית א"י השלמה. כך שאפשר להמנע ממתן זכות הגדרה עצמית לתושבי השטחים כי זכות זו תנוצל לרעה כנגד ישראל ואולי אפילו שאר העולם (במיוחד אחרי 9/11(. כך שהפרד (פיזית בין אזורים פלסטינים) והיפרד (טכנית בין ישראלים לערבים) ומשול, תותיר את השטח דה-פקטו בידי ישראל, ותתן מראית שלטונית פלסטינית (והם הוכיחו שליותר מזה כרגע אין הם מסוגלים) וצידוק למניעת זכות ההגדרה העצמית. יש בהגיון הלא מובע הזה יתרונות, כל עוד מודעים לסכנות. הסכסכוך ממשיך לבעור ולספק דלק לסכסכוך ברמה הגלובלית (אגב, ניתוק כללי פיזי ונפשי חד-צדדי, יהווה כנראה תמריץ גדול יותר), סחף לכיוון עם-לבדד-ישכון, וחוסר יכולת הולכת וגוברת לטפל בבעיות פנים של חברה, כלכלה וחינוך.
מדברי שרון (בימי ברק) שלמעשה יש מדינה פלסטינית, ושהוא מוכן לתת להם 42% מהשטח. יחד עם תוכנית הכוכבים שהגה והוציא לפועל משנות השמונים, ותוכניתו לסדר מזרח תיכוני חדש דרך מחלמת לבנון, מצטייר החזון הנוכחי שלו - המצב הנוכחי (פחות או יותר) עדיף על האלטרנטיבות (כיבוש, נסיגה ואפשרות המימוש), ומתיישב עם האידאולוגיה, ניתוח המצב האזורי והעולמי והשלכות עתידיות.
יש לזכור גם שכל ממשלות ישראל מאז 67 התחייבו ליציאה משטחי הגדה (קבלת 242), הסכמי קמפ דיויד של 78 ובנוסף, מאז 93, כל הממשלות מחויבות להסכמי אוסלו. המשמעות היא הכרה בינלאומית בעובדה שהעם הפלסטיני זכאי לממש את זכות ההגדרה העצמית שלו בשטחי הגדה ועזה. ברור שהפלסטינים (ההנהגה והעם) הוכיחו כשל עצום ביכולת ונבנכונות שלהם למימוש עצמי, אולם לא ברור אם ממשלה ישראלית יכולה לאזור כוח ולבטל את מחויבותה לשלושת ההסכמים הללו.
נראה גם שאין מספיק תמיכה פוליטית בשום גוף שדוגל בפתרון דרסטי וחד-צדדי - כיבוש מוחלט וניגזרותיו או היפרדות מוחלטת. התיקו הפוליטי של העשורים האחרונים אולי נשבר אבל התיקו הציבור נמשך. לכן לעומת שאר המועמדים מטעם עצמם, אולי דווקא שרון הוא האיש המתאים ביותר לר"מ.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש