 |
|
 |
||
|
||||
 |
בצוק העיתים והמחלות, הקדשתי קצת זמן לקריאת דו"ח ועדת קדמי (החלק הראשון מתוך שלושה). היות ולדעתי פרשת העלמות ילדי תימן היא אחת מן הנקודות המרכזיות בתשתית המוסרית של מדינת ישראל, אני מוצא שזה קריאת חובה לכל אזרח ישראלי חושב. כמקובל במסמכים של המערכת המשפטית, אין דרך לתאר את המסמך כקריאה מרתקת. זהו מסמך נוקדני ודקדקני התובע מן הקורא סבלנות וכושר עמידה אפילו לצורך קריאה שטחית של החומר. ובכל זאת, אני טוען שתוכן המסמך מצדיק את העינוי הכרוך בקריאתו. מה שמצדיק את השחייה ברביכה האפורה הזו של מקרים,עדויות וטיעונים משפטיים, היא העובדה שבתום המאמץ הבלתי מתגמל הזה עולה ובוקעת ההבנה שבניגוד למקובל בציבור, בעצם בחלקו העיקרי והעקרוני של הפרשה, האמת די ידועה וברורה. מסקנה מתבקשת אחת היא לגבי היחס לאלו התעקשים באופן אובססיבי לדוג במים עכורים אלו. מפאת קוצר היכולת והמצע, אנסה לתמצת התרשמותי לעיקרי דברים. לעיקרו של עניין, יש 3 תאוריות עיקריות לגבי הפרשה. א. התאוריה הראשונה היא "חטיפה ממסדית". לפי גישה זו היעלמות של כ-1100 ילדים (זה המספר של ועדת קדמי 2001, המספר גדל כל הזמן). מתוכם כ- 800 שייכים לפרשת היעלמות התינוקות מן המחנות והמעברות בשנים 48-52 ברובם מן העדה התימנית, חייבת להיות תוצאה של מהלך ממסדי שבו הממסד (הסוכנות, ויצ"ו, בתי התינוקות, בתי החולים, מד"א, העובדות הסוציאליות, חברה קדישא, בתי המשפט והחוקרים למיניהם) קשרו קשר, בין באופן ישיר ובין עקיף, להעלים ילדים "מזרחיים" מהוריהם ולמסור אותם להורים מאמצים אשכנזים. ב. לגבי גישה זו יש לומר באופן ברור שמדובר בעלילת דם. חבורת המעלילים המשתתפת בעלילה זו אינה עשוייה מעור אחד. יש שם הכל. החל מאנשים בעלי כוונות טובות שאינם מודעים להכרח בראיות ברורות לגמרי כאשר מאשימים האשמות חמורות כאלו בעלות אופי אנטישמי ושונא ישראל ברור), המשך באנשים חסרי אחריות המפיצים בין ברשלנות ובין ביודעין דברי שקר גמורים וכלה באנטישמים גמורים שהפכו את הפצת ההאשמות נגד מדינת ישראל לשליחות אישית. ג. אני פוסל את הגישה הזו באופן אבסולוטי,מכיון שהשיטה הזו נפסלה על ידי כל החוקרים והועדות שהיו ומעולם לא נמצאו לה ראיות חד משמעיות. חלק גדול מדו"ח קדמי עוסק בהפרכת התאוריה הזו. ד. בעיקרון עצם הבסיס של הגישה הזו הוא מופרך משום שע"פ דוח קדמי ישנן ראיות אמיניות לכך שרוב הילדים האלו מתו (כ-750 מתוך 800). לגבי מקרים בודדים נתגלו ילדים שנמסרו לאימוץ באופן המתאים לתאוריה השנייה שאתאר בהמשך. כ-56 מקרים נותרו בעיני הועדה "עלומים". כלומר אין ראיות אמינות למה עלה בגורלם. כלומר כל הקשר הממסדי לחטיפת ילדים צריך להתבסס על 56 מקרים אלו (שאין ראיה חד משמעית לכך שהם חיים). ה. אין כאן אפשרות לחזור כאן על כל המקרים שבדקה הועדה. מקרה מייצג הוא מה שכתב המגיב רמי צוברי כאילו הועדה לא בדקה מקרים בהם ההורים הכשילו ניסיון חטיפה בעודו באיבו. טענתו אינה אמת. הועדה בדקה באופן פרטני 8 מקרים כאלו שתארה אותם כראיות מסייעות לטענת החטיפה. בין השאר היו שם 2 מקרים, שאפשר להסבירם כתינוק שהועבר למיטה אחרת באותו בית תינוקות. כאשר ההורים באו לבקר את הילד הם לא מצאו אותו ועוררו מהומה כי אף אחד לא ידע איפה הוא ואז מישהו הראה להם איפה הילד. ו. מקרה מייצג נוסף לגבי הראיות המובאות לגישת החפיפה הוא המקרה של משפחת סיביליה (עולים ממצריים) שהובא בהרחבה בספר של שוש זייד. הועדה מצאה 3 מסמכים המעידים על מות ילדם, באחד המסמכים שם הילד משובש ובאחר שם בית החולים אינו מדוייק ובכל זאת הועדה רואה במסמכים ראייה אמיתית למותו. אחיו של הנפטר זיהו כנראה באמצעות בסיס מידע לא חוקי אדם שנולד באותו יום כמו אחיהם ומספר ת"ז שלו הכיל הרבה אפסים. העובדה ש"החטוף" ומשפחתו מכחישים בכלל שהוא מאומץ וקרובי משפחה העידו על הריון האם, לא מפריעה לבני משפחת סיביליה לדבוק בסיפורם ולהמשיך להפיץ אותו. ז. התאוריה השנייה לגבי הפרשה תוארה בדו"ח כ"אימוץ מזדמן". לפיה הממסד יצר בפועל מכל מיני סיבות מצב בו תינוקות בייחוד במחנות העולים 48-50 הופרדו מהוריהם ובפועל הורים רבים לא ביקרו את ילדיהם במשך חודשים רבים. במקביל הצוות הרפואי והעו"ס הטילו את האחריות לקשר עם הילד על ההורים ולא נעשה שום מאמץ מצדם לברר מי ההורים ומדוע אינם מבקרים. לפעמים הילד הועבר וההורים פשוט לא מצאו אותו ולפעמים ההורים הסתכסכו או שאחד מהם חלה/מת בעצמו. בכל אופן ניתוק קשר לא היה ארוע חריג בנסיבות. כאן נכנס גם העניין של התנשאות וזלזול על רקע עדתי וכיוב'. היו שם מקרים של אמהות ילדות שהיו נשואות לגברים מבוגרים ועוררו יחס עויין מלכתחילה אצל הצוות הרפואי והסוציאלי. ח. הבעייה היתה שלא היה נוהל מסודר להכרזת ילד כנטוש. ילדים הוכרזו כנטושים ע"פ שיקול הדעת של העובדות הסוציאליות ואז הפכו מועמדים לאימוץ. לשופט שאישר את צו האימוץ לא היה שום מידע על המקרה מלבד מה שמסרו לו העו"ס. ט. דו"ח קדמי מאשר שלא ניתן להכחיש שנוצר מצב כזה שבמסגרתו יכל להתבצע אימוץ מזדמן. מבחינת ההורים הדבר לא משנה, אבל לא מדובר כאן ב"חטיפה ממסדית" אלא בכשל מערכתי שאינו מצריך כוונות זדון או חיפוי על האשמים. י. יתכן שחלק מ-56 ה"עלומים" שייכים לקטגוריה זו, אלא שלא נמצאה אף ראיה שכך הדבר. ישנם מקרים ספורים וגבוליים שיתכן שיש לכלול אותם בקטגוריה זו. התגלה מקרה של ילדה תימנית שנפטרה שהוריה קיבלו במקומה כנראה בטעות ילדה שהיתה בעלת שם זהה. במקרה זה לא היה "תהליך אימוץ" ולא ברור מדוע לא היה קשר עם המשפחה המקורית של הילדה. יא. התיאוריה השלישית אומרת שלא היו דברים מעולם והכל מבוסס על שמועות של חטיפות ילדים שהשרו פאניקה במחנות העולים. למעשה היו מקרים בודדים של ילדים שנמסרו לאימוץ בגלל הבלבול והתוהו ובוהו המנהלי ששרר בזמן קליטת העלייה ההמונית והמגפות במחנות (פוליו שחפת דיזנטריה ). גם את הגישה הזו אי אפשר לפסול פשוט משום שלא נמצאו ראיות משפטיות למקרה בו ילד נמסר לאימוץ למרות שהמערכת ידעה שההורים קיימים ומתנגדים לאימוץ. דבר כזה יהיה כנראה קשה להוכיח. לך דע מה ידעה העו"ס ומה לא. יב. בשני החלקים האחרים של הדו"ח שלא קראתי, הועדה מסרה למשפחה של כל אחד מ-1100 המקרים שהגיעו לידיה את תוצאות החקירה שלה ואת המסמכים במידה ונמצאו כאלו. קשה לי להאמין שמשפחות רבות שינו את דעתן בגלל תעודת פטירה שצצה לפתע, לפעמים עם פרטים משובשים וכו'. יחד עם זאת צריך להבין שאי אפשר לצאת באופן ציבורי בהאשמות חמורות מאד כלפי המדינה מוסדות וציבורים שלמים, רק על סמך תחושותיהן של משפחות ממאנות להינחם. יג. גם בדיון זה עלה מדי פעם עניין ניצולי השואה. אני קורא לקוראי להמנע מן המכשלה המכוערת והמרושעת הזאת. מאחר וישנם רק מקרים בודדים של אימוץ שנחשפו בודאי שאין סטאטיסטיקה שניצולי שואה היו קבוצה משמעותית בין המאמצים. פליטי השואה בודאי לא היו אליטה ממסדית או מקורבים אליה ולא יכלו להטות את כל המערכות לסייע להם בביצוע אימוצים מפוקפקים. לא אכנס כאן לפרוט האימוצים בדו"ח מפני שכבר הארכתי די, אבל פליטי שואה לא מופיעים שמה כקבוצה. אני חושב שדי לומר שמה שמנסים החטיפלוגים להטמיע כאילו האשכנזים נוגעו בתשוקה בלתי מוסברת לאמץ ילדים כהי עור. למעשה האמת הפוכה. אפשר להזכיר כי בעליית תימן הגיעו כ-600 יתומים והיה קשה מאוד למצוא להם מאמצים. יד. יש עוד להזכיר כי כאשר נסגר בית התינוקות בראש העין נמצאו בו 15 תינוקות נטושים. כל זה מרמז לכיוון האימוץ המזדמן". לא היתה אז אוירה של טרוף חושים של חיפוש תינוקות לאימוץ שהיתה מצדיקה גורמים פליליים להכנס לעניין כדי להרויח כסף. למעשה הרבה מן האימוצים נעשו ע"י מכרים או מקורבים של הצוות המטפל וכסף גדול לא היה שם. טו. להשלמה צריך להזכיר את פרשת מוסדות הילדים של ויצ"ו שנטען שמסרו ילדים לאימוץ בחו"ל תמורת כסף שקיבל הארגון מן המאמצים היהודיים העשירים. גם ההיסטוריונית החדשה רינה מצליח הזכירה את הפרשה בכתבת הטלביזיה הבזיונית שלה. מה שלא הוזכר בתכנית הוא שהשמועות האלו מסתובבות מאז שנות ה-50 ומעולם לא נמצא להן בדל ראייה. השמועות דיברו על רב מושחת בשם ברגמן שהיה מקורב לראשי הסוכנות היהודית. דו"ח קדמי שעסק גם בכיוון הזה מגלה שלאחד מעוזריו של הרב ברגמן היו 2 ילדים מאומצים. בדיקה העלתה שאחד הילדים נולד בניו יורק והשנייה ילידת ירושליים אומצה כחוק בהסכמת האם הביולוגית וללא קשר למחנות העולים מהם נחטפו החטופים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאיני יכול להביא כאן אפילו מבחר מסכם מן המקרים שבדקה הועדה. כאמור אני ממליץ לכל המעוניין פשוט לעיין בדו"ח. מקרה אחד שנזכרתי בו, כן ראוי לציין. מפני שהוא מדגים כיצד אדם אולי נטול כוונת זדון אבל חסר אחריות משתתף באורגיה של עלילת הדם הזו. המדובר באדם ששם משפחתו אברהם אאז"ן, יהודי תימני שהיה מנהל אחד ממחנות הקליטה של יהודי תימן בשנים הללו. לכאורה איש הממסד ובעל גישה וקשר לעניין שאין לבן משפחה סתם. האיש הזה הזעיק שמיים וארץ בעניין חטיפת הילדים ואף פרסם ספר שספר בהרחבה על הפרשה. האיש טען שידוע לו על ארגון חטיפה שחיכה לעולים כבר בשדה התעופה וניצל את האנדרלמוסיה שיצר בהסעות כדי לחטוף ילדים כבר שם. הוא טען שהוא יודע על 20 מקרים כאלו. כמו כן כתב שבזמן היותו מנהל המחנה נודע לו על עוד עשרות מקרים של חטיפת ילדים. מר אברהם רואיין ע"י הועדה. בעדותו מתברר שמדובר בגדעון לוי של התימנים. כל המידע שיש בידו הוא ע"פ מה שסיפרו לו ההורים וקרובי משפחה. הוא לא ראה סיבה לפקפק ולבדוק את מה שסופר לו. לגבי שדה התעופה התברר שכל הידוע לו נוגע למקרה אחד שסופר לו מפי האם. תינוקת ישבה על ברכי אחותה במטוס. בזמן הירידה והנסיעה למחנה בני המשפחה פוזרו בין כמה רכבים ומאז נעלמה התינוקת ללא עקבות. הועדה חקרה ומצאה שהתינוקת ישבה על ברכי אחותה משום שהיתה חולה מאוד. משה"ת נלקחו התינוקת ואחותה לבי"ח והתינוקת נפטרה למחרת היום (ע"פ תעודת פטירה). ביה"ח כרגיל לא טרח לחפש את משפחת הנפטרת וזאת המשיכה במשך 50 שנה לחפש את האחות החטופה. באשר ל-19 המקרים האחרים לא היה בידי מר אברהם פרטים שיכלו לסייע בזיהוי המקרים. באשר למה שקרה במחנות, סיפר מר אברהם שהוא פנה לממונים עליו (חיים צדוק ועוד שם ששכחתי) והללו דחוהו בקש ואמרו לו שההורים "מפריזים". מתברר שבידי מר אברהם לא היו שום פרטים בנוגע לחטיפות מלבד מה שסיפרו לו המשפחות. למעשה כשנשאל על כך בידי המראיין העיד מר אברהם כי בזמן שהיה מנהל המחנה (כשנה) לא היתה אף חטיפה/העלמות אחת. כל המקרים שנזכיר בספרו היו או במחנה אחר או אצל מנהל אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרק תהיה בריא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שלא אקרא את הדו''ח בעצמי, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חש חובה להוסיף חלק שלישי לתגובה זו מפני שאני חש שתגובתי עד כאן היתה חד צדדית ולא לגמרי הוגנת. אני נאלץ להשתמש בטכניקה די עלובה של העלאת הצעות שהמציע יודע מראש שלא יתקבלו לעולם. בכל זאת אומר את דברי כדי להמחיש כיצד לדעתי היה צריך לטפל בכיב הממאיר הזה ששמו פרשת ילדי תימן. עיון בחומר מעלה את התמונה העגומה שבאמת אין שום דבר שהמדינה יכולה לעשות כדי לישר את העקוב מאד הזה וכל דבר שיעשה בהכרח יכנס לקטגוריה של יקוב הדין את ההר. א. ההצעה שלי היא הקמת ועדת "ניקוז" משפטית שתפקידה יהיה לעקוף את עניין ההתיישנות ולשפוט ולהעניש, במקום להמשיך בחקירה ובירור בלתי נגמר של מה שכבר עתה ברור דיו. ב. מצד אחד תשב הועדה על המדוכה במקרים כמו למשל עוה"ד פלוני מול ועדת קדמי. עוה"ד זה שכיהן כיועץ משפטי בוועדה ציבורית התנדבותית שהוקמה על ידי המשפחות של ילדי תימן ושהוביל בשנת 1997 מהלך לפתיחת הקברים של הילדים. ביוני 2016 התראיין הנ"ל לאתר וואלה NEWS ומסר כי ב-10 הקברים שנפתחו נמצאו 22 ילדים. עוד אמר ""איך ייתכן שלא נמצאו עשרה שלדים, זה כבר הראה שהיו קבורים שם כל מיני אנשים שלא ידוע מי הם, שלא לדבר על העובדה שבדיקות הדי-אן-איי כלל לא היו זהות, לא נתקבלה החלטה שאפשרה להבין ממנה שמדובר בילדי התימנים שנלקחו מהם בדיקות דם". (והאמינו לי, כי בפרשה זו, אני חוסך מכם את כל הגרסאות המתחלפות של ה"דרייפוסרים" לפרשה זו ומסתפק באחרונה שבהן). מעיון בדוח קדמי עמ' 189 (2001) נטען כי בכל אחד מ-10 הקברים התגלו שרידים של גופה אחת, שגילה תאם את גילו של הילד ששמו נרשם על המצבה. כמו כן נכתב שבבדיקה שנעשתה במכון רפואי בבירמינגהם אנגליה, הצליחו להפיק שרידי דנ"א רק מקבר אחד (משאר השרידים לא ניתן היה להפיק חומר גנטי). בבדיקת החומר הגנטי נמצאה התאמה למשפחה שע"פ הרישום תינוקה נקבר שם. תחליט הועדה מי מן הצדדים מטעה את הציבור ותגזור את דינו, שכן לא יתכן שאף אחד מן הצדדים אינו טועה ומטעה בחוסר אחריות, בעניין זה. ג. מצד שני, מדו"ח ועדת קדמי עולה כי היו אולי עשרות מקרים שבהם אומצו ילדים מבתי התינוקות במחנות ואולי מבתי החולים, במסגרת מה שהועדה תארה כ"אימוץ מזדמן". גם אם לא נמצאה ראיה חד משמעית לפגם פלילי זדוני באף אחד מן המקרים הנ"ל, אי אפשר לנקות את המדינה מן הפגם המהותי הבא: כלל לא חשוב, מה היה המצב הנסיבתי העובדתי שהביא לכך שהילד הוכרז כנטוש, אם במהלך עשרות השנים שחלפו, פנה מי מבני משפחתם הביולוגית של הילדים לרשויות המדינה ושאל על גורלם, מן הדין היה, שרשויות המדינה יוכלו לספק לו מידע מהימן על מצבו (גם מבלי למסור פרטים מזהים). רשלנות, חוסר מהימנות ובטלנות, גם בהעדר כוונת זדון, לא יכולים לשחרר את המדינה ממחדליה בתחום זה. כל מי שקורא את דו"ח הועדה לא יכול שלא להתמלא שאט נפש מכל המידע הנכלל במשפטים המתחילים במילה "לצערנו". כל הארכיונים שהושמדו, נשרפו או נעלמו, כל אותם מקרים בהם נמסר למשפחות מידע שגוי ומטעה וכל אותם מקרים בהם הרשויות התחמקו מלעשות מה שהיו צריכים לעשות, למשל להקפיד לחפש באופן פרטני במחנות את משפחות הילדים לאימוץ ש"ננטשו" במקום להסתפק בפרסום מודעות האימוץ בעיתון דבר. מאליו יובן, שאילו נעשה דבר אחרון זה, היתה נמנעת השאלה הבלתי פתירה, אם לפנינו זדון או טיפשות. מן הסתם הדבר הנבון בצד זה של הפרשה, הוא לבקש את סליחת המשפחות הספציפיות הללו. לדעתי, במקרה זה, הייתי מקווה שהמדינה תעשה את הדבר הנכון ולא את הדבר הנבון ותפצה את המשפחות הללו כספית. מפני שבמקרה זה הצדק אינו עוסק בפיצוי המשפחות, אלא בהענשת מי שאחראי למצב שהביא לצורך לפצות אותן (קריא מדינת ישראל בשם כולנו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לכתוב הצעות לחברת הכנסת נורית קורן שהיא יו"ר הועדה המיוחדת לפרשת העלמות ילדי תימן: http://m.knesset.gov.il/mk/current/Pages/MKPositions... אני לא יודע עד כמה זה אפקטיבי, אבל זה בטח לא יזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין טעם רב בתיקון העבר אלא צריך תיקון ההווה, חלב שנישפך לא ניתן להחזיר. ההווה - שהוא המשך פרשת ילדי תימן - הוא שרירות הלב של שירותי הרווחה שמנתקים היום ילדים ממשפחות במצוקה בטענה שלמען הילדים עדיף שלא יגודלו על ידי הוריהן הביולוגיים במקום לתת למשפחות סיוע כספי צנוע שיאפשר לגדל את הילדים. מנסיון אישי, אמנם בתחום אחר, העובדות הסוציאליות מתנשאות מעל משפחות חלשות וחושבות שהן מבינות טוב יותר מהמשפחות במצוקה איך לנהל את חיי המשפחה. מאחר וגדלתי כילד בעוני מרוד ולא סבלתי כלל מזה - ברור לי שילד לא זקוק לחיי רווחה כדי לגדול באושר ולצמוח בריא אם רק יאפשרו למשפחות עניות לפתור בעיות כלכליות נקודתיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עקרונית, אני מסכים. אם אתה מדבר על הוצאת ילדים למוסדות וכאלו, התרשמותי היא שהמוסדות האלו כל כך מעיקים (כספית, ניהולית ומצפונית) על הציבור, שקשה להשתכנע שהחברה שלנו דרך השלטון והממסד שלה, תתאמץ כל כך למלא את המוסדות האלו, שעושה רושם שהם מלאים מדי גם כך. העניין יותר רציני כאשר מדובר על הרחקת ילדים ממשפחתם. הרושם השטחי שלי הוא שהיום המצב הוא הפוך. בניגוד למה שאתה אומר, אי אפשר להוציא ילד מחזקת משפחתו בטיעון של טובת הילד. אם מוציאים ילד ממשפחתו זה חייב להיות בנימוק של סכנה פיזית מיידית לשלום הילד. אני חושב שהיום ההליך כל כך בירוקראטי והעו"ס כל כך עמוסות, שההליך מתבצע רק במקרים קיצוניים ממש ויש הרבה ילדים הנמצאים בסכנת נפשות בחזקת משפחתם. בכל מקרה לדעתי, רצוי מאד שהתהליך יבדק ביסודיות ע"י גורמים מנהלתיים ומשפטיים, כדי למנוע מצב בו הליך בירוקראטי מסובך וכבד, מצטמצם באופן מהותי לחוות הדעת של עו"ס. לשופט החותם על צו ההרחקה יש אחריות משפטית העולה הרבה מונים על זו של העו"ס ולא יתכן שהוא יהיה בעצם עלוקת גומי עם משכורת יפה היושבת על גבו של פקיד ציבורי בעל משכורת זעומה. כמו בפרשה של ילדי תימן, אתה מעלה את העניין של "העובדות הסוציאליות מתנשאות מעל משפחות חלשות וחושבות שהן מבינות טוב יותר מהמשפחות []" את טובת הילד. לדעתי שם וגם כאן העניין הזה מעוט משמעות. האחריות הכבדה נופלת על השופט המוציא את צו ההרחקה או צו האימוץ ולא על כתפיו הדלות של העו"ס שבסה"כ עושה את עבודתו, יהיו דעותיו מה שיהיו. לדעתי, יש גורם שנוח לרבים להתעלם ממנו, המשפיע על התוצאות, לא פחות מאשר ההתנשאות של פקידי הציבור על לקוחותיהם, והוא המוטיבציה של עו"ס ופקידי סעד למיניהם להימנע מעימותים עם לקוחות קשים וכל זאת למען אדם זר לחלוטין שלא יכול לגמול להם. תנאים של עומס עבודה בלתי נסבל ומשכורות זעומות בודאי מעצימים את המכשלה הזו. כל עניין ההתנשאות העדתית וכיוב' הוא מזון משובח לחיכם של "דרייפוסרים" למיניהם. צריך תמיד לזכור, שלא חשוב מה חשבו ומה "התנשאו" כל מי שהתנשא, כל מי שצריך לדעת, ידע אז ובודאי יודע היום, שלהוציא ילד מחיק משפחתו ללא טעמים ממש מוצקים, הוא מעשה פלילי! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התנסתי באופן אישי במפגש עם אחיות סוציאליות (בעניין אחר שכלל תפיסת אפוטרופסות כפויה מצידן), זאת על פני תקופה של יותר מ- 10 שנים. מדובר היה בעניין של חיים ומוות אילו הפקרתי את בני משפחתי ל"טיפול הטוב" של השירות הסוציאלי. תפסיק מהגישה ש"היחוס של התנשאות של השירות הסוציאלי" הוא הגזמה. זה דבר מאוד אמיתי ורווח , זה גורם נזקים עצומים למטופלים, נזקים לכל החיים ולעיתים קיצור תוחלת החיים שלהם. זה לא רק הוצאת ילדים מהבית אלא עוד תחומים, כגון: פירוק משפחות במקרה של סכסוך בעל-אשה, תפיסת אפוטרופסות כפויה על מטופל בטענה שאינו "כשיר לאחריות על עצמו", הוצאת הסכמה לאימוץ בדרכי מירמה כאשר האם/האב המוחלשים מבחינה חברתית אינם יכולים להתגונן בפני סוללה משפטית/אדמיניסטרטיבית שכופה עליהם את האימוץ. ועוד דברים כאילו. זו חזרה על דפוס פעולה הסוציאלי שהיה בטיפול בילדי תימן. ילדי תימן היו שייכים להורים שהמעמד החברתי שלהם מוחלש מאוד . השירות הסוציאלי ניצל את החולשה הזו ופגע במשפחות התימניות בין אם בהזנחת הטיפול הרפואי בילדיהם, ובין אם בהוצאת ילדים מחיק משפחתם ומסירתם לאחרים. הדפוס הזה מושרש בשירות הסוציאלי עד היום כאשר הוא מופנה למיגזרים חלשים אחרים. לשופטים אין שום כלים לבחון את אמיתות הדוחו"ת של "פקידי הסעד" כתוצאה מכך פקידי הסעד (בדרך כלל פקידות סעד) מחברות דו"ח מסולף. אם הדו"ח הזה מופנה נגד משפחה מוחלשת אין למשפחה המוחלשת שום יכולת אפקטיבית לתקן את הדו"ח המסולף. בסופו של דבר פקידות הסעד הן האינסטנציה שמשפיעה באופן מכריע על ההחלטה השיפוטית. אם מתגלה כשלון של השירות הסוציאלי, הוא מוסתר בתוך מסמכים חסויים ולכן כל לכאורה מעלליהן נעשו "לטובת החברה". זה בערך המצב שאני משער בו נימצאת פרשת ילחדי תימן: הכשלונות קבורים במסמכים חסויים והוועדות מקבלות רק מסמכים שמגנים על השירות הסוציאלי. בשלב זה הוועדה (שהוזנה במסמכים מסולפים של השירותצ הסוציאלי) מפרסמת דו"ח שגוי כאילו הכל נעשה כשורה והניפגעים הם בודדים. לגבי הכסף הרב שהמדינה מוציאה על הליכי אימוץ או אומנה. זה לא עומד בסתירה לכאורה כפי שאתה אומר, להיפך הכסף הזה הוא הכוח המניע את מעשי העוול. וזה ההסבר: יש גופים במדינה שמרוויחים כסף רב על ידי כפיית אימוץ/אומנה והם דואגים לכך שזרם הכסף יופנה לכיסם על ידי יצירת הסדרים ומיסגרות שונות. השירות הסוציאלי מתוגמל בדרכים אחרות, לאו דווקא כספיות. למשל פקידת סעד "שהצליחה" להציל כביכול משפחות על ידי פירוקן מקבלת ציון לשבח וקידום מקצועי בשל "ההצלחות" שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החדשות האחרונות בסיפור של ילדי תימן החטופים, בהכרח שהן מביאות כל אדם רציונלי ומתון לידי ייאוש ואבדן האמונה ביסודות החברה החופשית. מונח לפנינו דו"ח של ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט, שעברה באופן פרטני וחקרה את כל המקרים שהובאו לידיעתה והקדישה חלק גדול מן הדו"ח שלה כדי להפריך את טענת החטיפה. ככל הידוע לי גם לאחר שרוב חלקי הדו"ח נחשפו לציבור הרחב, לא נתגלו כשלים או כזבים משמעותיים כלשהם בעבודת הועדה. והנה די בכך שגל"צ ורינה מצליח החליטו שהיתה חטיפה וכבר ה"חטיפה" הופכת לעובדה ולאבן יסוד שעליה נבנית שכבת הכזב והתעמולה הבאה: ניסויים רפואיים בילדי תימן הבלקן וכל מי שאינו "משלנו". גם במקרה זה כמו בכל עלילה טובה, היא בנוייה על גרעין אמת (במקרה זה הניתוח הפתולוגי שנעשה בילדי המחנות שנפטרו). באוירה פוסט-מודרניסטית זו שבה הנאראטיב יותר חשוב מן העובדות שהן ממילא כולן "עובדות אלטרנטיביות", כמובן, אף אחד אינו מבחין בקשר ההתפתחותי המוליך מהפרכתו של הכזב הישן להולדתו של הכזב החדש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |