 |
|
 |
||
|
||||
 |
הגדרה נהדרת של אביתר בנאי. אני הייתי קורא לאסכולה הנפוצה והמאוסה הזאת, שהוא ממיסדיה, בשם ההרבה פחות פואטי - בכיינות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח. אם להתייחס ללהיטיו של אביתר בנאי כמייצגים (שמתי לי פודרה, מתי נתנשק, יש לי סיכוי), אז השירה שלו לא בכיינית בכלל, אפילו דלת רגש, ואני חושב שזה נכון גם לממשיכיו שאני לא יודע לנקוב בשמם. מאידך, השם ''בכיינות'' כבר תפוס על-ידי אסכולה מובהקת ורבת זכויות בפופ המזרחי (אולי בעקבות אסכולות במוזיקה ערבית, או יוונית או טורקית, אני לא מבין בזה מספיק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי שמת את האצבע על הנקודה - זאת ''בכיינות של אשכנזים'', יללה כל כך חלושה ולוזרית שהיא אפילו מפחדת באמת להביע את העצב שבה וללכת איתו עד הסוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהב את המוזיקה של אביתר בנאי, עד האלבומים האחרונים שאל עולם החזרה בתשובה שבהם אני פחות מתחבר. שני השירים האהובים עלי ''עד מחר'' ו''תחרות כלבים'' אינם בכייניים כלל. כך גם חלק גדול משיריו האחרים. זה נכון שהכתיבה שלו, במיוחד המוקדמת, נוטה להיות מיוסרת, אבל בעיניי לפחות היא אותנטית לחלוטין ולכן גם אפקטיבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממייסדיה? ארקדי דוכין התבכיין ברדיו כשבנאי בקושי נגמל מבכי בעריסה (טוב, אני קצת מגזים אולי, אבל בנאי נכנס כבר לתוך סצינת בכיינות קיימת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע, שניהם נתפסים אצלי בצורה מאד שונה. גם צורת השירה שלהם (שעליה הדיון) מאד שונה. ארכדי סובל ב"אני זקוק לך", אבל הוא לא נרפה או רופס בשום שלב. ודאי שלא מאנפף. והוא גם הרבה יותר מחוספס, מה שמשדר יותר אותנטיות. בשיא השפל, הוא צועק כמו חיה פצועה, כמו שאמר ירדן. אביתר בנאי, נייר זכוכית דרגה 0 יותר מחוספס ממנו. אולי בהגדרות שלך גם ג'ניס ג'ופלין בכיינית, אצלי לא, אני מדבר על סגנון אחר לגמרי. מבחינתי דוכין הוא יותר ג'ופלין, בנאי הוא יותר הווארד וולוויץ. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |