|
||||
|
||||
בנוגע לשלום חנוך, אני הייתי מעדיף בקלות את "הדרכים הידועות" בתור ביצוע ושירה רוקיים למופת. אני לא בטוח שיש מישהו מהזמרים האחרים כאן שמסוגלים לביצוע כזה - וצריך לזכור שמדובר בשנת 1980. אפילו בשירה של שלום מורגש בגוף השיר המעבר היותר גלובלי שלו מהשירה המדודה ומדויקת בבתים, שדומה לחומרים שלו וההגשה שלו מהסבנטיז, לרוקיות המחוספסת שהתפתחה והבשילה באייטיז (ואולי החלה לדעוך חזרה בניינטיז, לפחות ברמת היצירה). כשהוא פותח מבערים צרודים בפזמון1, הוא כבר בתחילת העשור הזה משאיר אבק לכל מה ששלמה ארצי ילמד וישכלל (על פי אסכולת בוכבינדר) עשר ועשרים שנה אחר כך. אם כבר ארצי, אני לא יכול להתעלם מכך שהוא עבר לסגנון יותר רוקי בעשור השני של הקריירה שלו, אבל בתור זמר שכל מהותו אומרת אמצע הדרך, הוא חסר את אחד המרכיבים העיקריים של שירת רוק במיטבה. הוא מתאמץ ומנסה, אבל הוא לא מזיע אפילו לרגע ולא יוצא מאזור הנוחות אפילו לשנייה. ליד שלמה ארצי, משינה נראית כמו להקה חתרנית אלטרנטיבית, וזה - למרות שווקלית ארצי הוא כנראה זמר (הרבה?)יותר טוב מבנאי - אומר דרשני. 1 וזה עוד רק בביצוע של התקליט. עובדה קריטית שאולי לא הוזכרה כאן זה ששירי רוק נוטים לפרוח ולקבל את העוצמה האמיתית שלהם בהופעות חיות. מי שראה את שלום עושה את השיר הזה - בדרך כלל, כראוי, בהדרן - בהופעות חיות של שלהי השמונים יכול להעיד כמה הוא היה אדיר על הבמה. |
|
||||
|
||||
חתונה לבנה (כי שקוטנר אמר) זכה להפקה בומבסטית אבל שלום חנוך מבחינתי תמיד היה רחוק מרוקיסט קלאסי במובן הבועט והמורד וגם בביצועים. גם בהופעות (צמח) הוא לא נתן לעצמו להתקרב לקצה. האיש הליכותיו ושירתו משדרים מתינות. מגפיים, סיגריה והלוק הנכון אבל קיבוצניק שיקום כמו טטל'ה לתורנות חליבה. מי רוקיסט גדול ממנו? כמעט כולם. אני מהראשונים מאלה שלא סבלו את שלמה ארצי ועדיין חושב שכרוקיסט ובטח כמבצע בהופעות חיות הוא גדול על שלום בכמה מספרים וכנ"ל פורטיס, סחרוב, דני בסן. הזמר עם דמות הרוקיסט הגדולה בישראל בעיני הוא לויס פרקש ז"ל שכראוי לרוקיסט אמיתי, נשאר אנונימי. זה הפסקול היחידי שמצאתי https://www.youtube.com/watch?v=HQbIo26V6yY ואשמח למקורות נוספים. בהופעות בלוגוס (הייתי בעשרות) זה הרגיש נשמע ונראה לפחות כמו ג'ו קוקר. שלא לדבר על עזרי ההליכה והשתיה שהוסיפו דרמה וכאב וזה לא בציניות. |
|
||||
|
||||
מסתבר שגם בנושא הזה אנחנו חולקים דעות מאד מנוגדות. |
|
||||
|
||||
לדוגמא, חשבתי שפארדויית הרוק ספיינל טאפ אוברייטיד אבל הסצינה הזאת די הצחיקה אותי: מה איתך? |
|
||||
|
||||
הסצינה אדירה. לגמרי 11. |
|
||||
|
||||
ולמרות זאת אנחנו חלוקים ברמה של 11? הבנתי אותך. סתם. חוק פו. הכל דבש. |
|
||||
|
||||
אמ;לק אתה צודק, "הדרכים הידועות" היה צריך להיות ברשימה. הזיכרון שלי עשה עוול מסוים ל"חתונה לבנה". בעוד הצליל של "אדם בתוך עצמו" ממכר, זה של "חתונה לבנה" פחות לטעמי. לא בגלל הסקסופונים של יעקובוביץ', אותם אני אוהב דווקא. אולי מה שמונע ממני להתחבר הוא שיש ב"חתונה לבנה" את זרעי הצליל של לואי להב, שבהמשך האייטיז זרע הרס על ימין ועל שמאל בפופ הישראלי (שנאתי אותו גם בזמן אמת וגם במבט מהיום, על מה שהוא עשה עם שלמה ארצי, ריקי גל, גידי גוב, ויותר מכל עם דוד ברוזה). עכשיו התפניתי להאזין ל"חתונה לבנה" בראש נקי, ויש לי שלוש דעות חדשות: (א) הלוּאי להביות בצליל שלו מתונה. זה לא צליל שממרחק השנים הוא ייחודי ומסעיר כמו "אדם בתוך עצמו" - אולי בגלל ש"חתונה" השפיע יותר מ"אדם", אז בעצם גדלתי על הצליל הזה - אבל הוא מצוין כשלעצמו. (ב) "הדרכים הידועות" הוא לא שיר מושלם. אני לא אוהב את העליה בסולם בפזמון לקראת הסוף, לא מבחינת לחן ולא מבחינת צליל, כשהפעמונים, דפנה ארמוני ומזי כהן עושים רעש לא נעים. (ג) "הדרכים הידועות" הוא ביצוע ווקאלי מסעיר, כדבריך הכי טוב של חנוך, ומשכמו ומעלה גם בין שאר כוכבי הרשימה. עשרה אחוז פגיעות, תשעים אחוז כוח, גם חשמל סטטי וגם אצטדיון. |
|
||||
|
||||
(ב) אכן, העלייה הזאת מיותרת. הייתי מהמר על חותמת לואי להבית. (ג) שמח שגם אתה מצאת אותו ראוי. |
|
||||
|
||||
לואי להב הרס גם את אלבום הסולו של שלומית אהרון והפך אותו למוזיקת נסיעה בגשם, שמתקשה לעבור את מבחן הזמן. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |