 |
|
 |
||
|
||||
 |
(אתה כרגע זלזלת באיכות המוזיקלית נטו של דייויד בואי?) המכשפות היתה תופעה מרעננת וחדשנית בדרכה בתקופתן, כמה להקות רוק על טהרת המין הנשי אתה יכול לספור עד אז? לא להקת מופת גם לדעתי, אבל צורת ההגשה והפרסונה היו תמיד חלק ממה שמאפיין רוק, לא פחות מהמורכבות המוזיקלית או היעדרה. בכל מקרה, אני לא חושב שהאיכות הווקלית גרידא של פרלמוטר היא העניין העיקרי אצלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים מאד עם הפונז. לא להקה גדולה, לא קולות גדולים, לא לחנים פורצי דרך, אבל טונות של האטיטיוד הנכון. כמובן שכשמגזימים עם האטיטיוד הזה, זה עלול להתפרש כפוזה. לדעתי רוק הוא לא רק ההדגשה של פעימות 2 ו-4 ולא רק גיטרות, דיסטורשן, צרידות, צעקות וכו' אלא בעיקר הבעה של אי שביעות רצון מהחיים (I can get no satisfaction) ומחאה על הסדר החברתי הקיים. הנה כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרדנות והרצון לשנות את הסדר הקיים הן מיסודות דמות הרוקר אבל אינן יסודות הסוגה המוזיקלית. יש חפיפה בין רוק (תרבות) לבין רוק (סוגה מוזיקלית) אבל היא אינה מלאה. דמותו של אריק איינשטיין, למשל, מעולם לא היתה דמות בועטת בסדר הקיים, המילים שלו כמעט תמיד משלימות עמו בצער. הוא רואה אותה בדרך לגימנסיה ומשלים בצער עם זה שבשבילו היא אבודה. הדוגמה הכי בולטת מבחינתי היא "שביר" שהוא בעליל שיר רוק, אבל דמות הזמר ששר אותו רחוקה מלהיות רוקר. יוצא הדופן כמובן הוא "אני ואתה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן, אגב, אריק איינשטיין איננו זמר רוק, ומכלול היצירה שלו רחוק מלהיות רוקי. היו לו נגיעות רוקיות בתקופות מאד מסוימות, אבל ככלל זה כנראה לא היה הז'אנר החביב עליו. ראה לדוגמה, אפילו בתקופה היותר חתרנית שלו בשבלול, את חלוקת התפקידים בינו לבין שלום חנוך ב''למה לי לקחת ללב''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גם שעיקר ההשפעה הרוקית עליו היתה הביטלס, שמלבד תקופת הרוק'נ'רול המוקדמת שלה היתה בעיקרה להקת פופ או לכל היותר פופ-רוק. על השפעות כמו הרולינג סטונס או בוב דילן הס מלדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די מסכים לגבי הביטלס, הייתי מוסיף שדווקא בשלהי יצירתם יש כמה רגעי רוק לא רעים בכלל (כשגיטרתי מייבבת חרישית, האושר הוא אקדח טעון ועוד). עדיין, יחסית לזירת המוסיקה המקורית, איינטיין היה חדשני ו"נועז" לזמנו1. 1 כידוע הביטלס עצמם היו "מופרעים מדי" מכדי לקבל אישור לקלקל את הנוער הישראלי בהופעה בארץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידוע לך לא נכון. הביטלס נפסלו מכיוון שהם יוצגו ע''י אמרגן (יעקב אורי) שלא היה מקורב למפא''י בכלל ולאבא של יוסי שריד בפרט. ''לקלקל את הנוער'' היה רק תירוץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יאומן1. ________ 1 כמה רחוק אתה יכול לדחוף את האג'נדה ימין שמאל שלך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יאומן 1 ____ 1 כמה אתה מוכן לטמון את ראשך בחול כאשר האמת לא מתאימה להשקפת עולמך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשאל את זה ככה, רפי- כמה רחוק צריך להגיע בדיונים כדי שלא תרדוף אחרינו עם סיפורי קיפוח הימין, יהיו אמת ככל שיהיו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה ראית שכתבתי משהו על "קיפוח הימין"?! אין לי מושג אם יעקב אורי או גיורא גודיק שרו "שתי גדות לירדן" או "שיר לשלום" בגרון ניחר. אתה רואה צל הרים כהרים. סה"כ תיקנתי טעות נפוצה שלפיה האיסור על הופעת "חיפושיות הקצב" נבע מ"השפעתם הרעה על הנוער", בעוד בפועל הוא נבע מסכסוך מסחרי רגיל של האמרגנים, שאחד מהם ניצל את קשריו לממסד כדי לחבל בפעילותו של השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אולי. יכול להיות שזה היה שילוב של שני הדברים. ב. סימוכין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור קצת יותר מורכב, וכנראה שלאבא של שריד אין ממש קשר (מקור). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסימוכין הוא הסרט התיעודי "מחכים לגודיק" על גיורא גודיק. לדעתי הוא לא ברשת (במלואו) אבל אתה יכול לחפש. הסיפור בגדול: גודיק התעצבן על זה שאמרגן מתחרה (יעקב אורי) מביא אותם לארץ, והשתמש בקשריו עם חברי הכנסת של מפא"י (היום היו קוראים לזה "לובינג") כדי לשכנע אותם שלביטלס יש השפעה חינוכית רעה על הנוער ושאסור לאשר להם לבוא לארץ. סה טו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רצוי שתקרא את הקישור שהביא האלמוני. ראשית כל, יעקב שריד [ויקיפדיה] (הוא החליף את שם המשפחה לאחר השואה ולא נקרא כבר שניידר) היה מנכ"ל משרד החינוך בשנים 1967-1970. הכתבה עוסקת בפרוטוקולי הוועדה הבינמשרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל (כן, זה לא היה מנכ"ל משרד החינוך) ובשאר הנסיבות. אז לא, זה לא היה סתם ריב אמרגנים (או אימפרסרים, כמו שקראו להם אז). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם, כדבריך בתגובה זאת, גודיק הצליח "לשכנע אותם [פוליטרוקים של מפאי, שכ"ג] שלביטלס יש השפעה חינוכית רעה על הנוער ושאסור לאשר להם לבוא לארץ, הרי שב-תגובה 673451 שיקרת, כהרגלך, אבל מה לא עושים כדי ללכלך עוד קצת על האבא של ועל המפא"יניקים הוותיקים ההם? גם אם עבור גודיק זה היה רק תירוץ, מדבריך שלך עולה שהש"צים ההם היו אולי טיפשים אבל לא נוכלים, כך שללא ספק היו עדיפים על פני מחליפיהם המודרניים שכאנשי אשכולות אמיתיים הם מתהדרים בשתי התכונות האלה יחד. כפיים! מה שנכון, באותם ימים הרעיון שועדה ציבורית קובעת אם יש או אין ערך אומנותי ללהקה או זמר היה רעיון שהתקבל על דעת הציבור. מאחר והקצבת מט"ח לאומנים מחו"ל היתה מוגבלת, לא היה מנוס מהפעלת שיקולים מהסוג הזה, וכמובן שהפוליטיקאים לא חשבו שיש צורך להתייעץ באנשי מקצוע לפני שפסקו את מה שפסקו (אין ללהקה כל ערך אומנותי והיא עלולה לקלקל את הנוער. סוקרטס בטח חייך שם, למעלה). לזכותם אפשר רק להגיד שבאותם ימים הביטלס באמת לא היו מאד מפורסמים בארץ וההחלטה עברה בלי לעורר הרבה גלים מלבד בסביבתו הקרובה של גודיק, אני משער. אם היו מנסים לבטל הופעה של קליף ריצ'רד או אלביס פרסלי באותם ימים, זה היה מתקבל בהרבה פחות הבנה. סה ט'רי. ____________ אני לא אומר שתרבות "אנשי שלומנו" לא היתה קימת באותם ימים, אני מסתמך רק על מה שאתה עצמך כתבת בשתי ההודעות. אלא שבניגוד להסדרים שלטוניים כמו זה המתואר כאן שהשתנו לטובה עד כדי כך שהיום הצעירים מתקשים להבין איך כל זה התרחש בלי מחאה ציבורית עזה, התרבות של מינויים פוליטיים ויד-רוחצת-יד ל"אנשי שלומנו" החדשים רק התדרדרה מאז למקומות גרועים עוד יותר. השאלה הרטורית המפורסמת "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים"? שנענתה, כזכור, ב"כן!!!!!!!!!!!!1" רועם במרכז הליכוד מראה שאפשר לעשות הכל גם מראש המקפצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה מחאה ציבורית. במעריב, לדוגמה, התפלאו איך חברי הוועדה מעלים על דעתם לשקול שנית את הבקשה. לעומת זאת, לאחר דחיית הבקשה בשנית, כתב יו"ר ועדת האימפרסרים בישראל מכתב מחאה זועם (וגם ח"כ אורי אבנרי מחה). מעבר לכך, קליף ריצ'רדס אמנם הופיע בארץ, אולם מסעו בארץ לווה בה"מאניה" וזו גרמה לכך שבקשתו של ג'וני האלידיי להופיע בארץ נדחתה. המאניה הזו לא הועילה גם לחיפושיות הקצב1. בכך בהחלט אפשר לטעון שגודיק הצליח לשכנע את הוועדה: הוא הרי הביא את קליף ריצ'רד. 1 בהחלטת הוועדה הראשונה שדחתה אותם קוראים להם לפחות "ביטלס". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממדיה של המחאה הציבורית היו מינוריים מאד (סטודנט לשעבר, ידע אישי). ומי זה קליף ריצ'רדס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרוב של מארק ריצ'ארדס שפיתח אובססיה ללוף של ריכרד לוי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, כנראה הניימדרופינג הטעה אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 לדעתי זה לא קשור בהכרח ל"מופרעותם" של הביטלס, כמו לפחד של הממסד הציוני מפני ההשפעה המוחצת של תרבות המערב. הרי ניסו לבנות כאן צבר עם תרבות אותנטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הזה של בעיטה בסדר החברתי חזק הרבה פחות ברוק הישראלי מאשר ברוק האמריקאי - בישראל דור המייסדים של הרוקרים בא מתוך הלהקות הצבאיות, וזה העניק לכל הרוק הישראלי נופך הרבה יותר "ממסדי". הרי הלהקות הצבאיות שלטו בשוק המוסיקה ישראלית עד סוף מלחמת יום כיפור. הרוק הישראלי בהכללה גם הרבה יותר מלודי מהמקור האמריקאי, הוא מכיל הרבה יותר בלדות "גבוהות" - עטור מצחך למשל נשמע יותר קרוב ללידר של שוברט מאשר לרוקנרול, ואפילו אביב גפן עם כל תדמית הילד הרע שבנה בשנות ה 90, עם כל האיפור והלבוש הרוקיסטי - שר בעיקר בלדות שקטות ונוגות. הדי אן איי המוסיקלי הישראלי יונק מהזמר העברי שבשעתו הושפע מאד מהשיר הסנטימנטלי הרוסי, וזה מסביר את חיבתם העמוקה של הישראלים למלודיות נוגות. זו לדעתי גם הסיבה שהבלוז מעולם לא תפס בישראל באמת*, בהיותו ז'אנר שהדגיש את הקצבי ע"פ המלודי, ושאבות הרוק בישראל העדיפו את הרוק הבריטי המלודי יחסית, ואת הרוק המתקדם, על פני הרוק האמריקאי. *ניטפוקון - נסו למצוא לי שיר ישראלי (בעברית) אחד שהמבנה שלו הוא של בלוז 12 תיבות. מזהיר מראש - זו משימה קשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דאנקה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, מסכים ומסכים. ''עטור מצחך'' בעיני אפילו לא דומה לרוק. ושוב מסכים, ומחזק שזמר ה''מחאה'' שמודה שאבות המזון שלו זה פינק פלויד הוא צמחוני מאוד. תשובה לניטפוקון - ''תפסתי ראש על הבר'' כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה? התכוונתי למבנה 12 תיבות פרופר, בלי כל מיני תחליפים. אבל אפילו בלי קשר לזה - תפסתי ראש בשום צורה לא כתוב כמו 12 באר, הנה האקורדים: אם מזה אתה מצליח להרכיב 12 באר אז ניצחת (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספיק דומה, לאוזן שלי. אבל הוכחת את הנקודה שלך ללא ספק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתגר נאה הצבת בשורה האחרונה. למיקי שביב יש כמה, למשל "דוקטור אללי", אבל אין מה להגיד, זה רחוק מהמיינסטרים הישראלי. חוץ ממנו, אתה מכיר עוד שירי בלוז 12 תיבות ישראליים? אני לא מצליח להיזכר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו מיינסטרימי? לדעתי לא קיים. כבר הצבתי את האתגר הזה בכמה פלטפורמות אינטרנטיות ואף אחד לא מצא. "למאיה יש אקדח" היה לוקח אם הוא לא היה חוזר פעמיים על "מורידה שמלה מחנות יד שניה..." ויש את "אין לאן ללכת בלוז" של איתי פרל. אבל שוב, משהו ממש מיינסטרימי - לדעתי אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי! הבית של "פיקששתי" של סנדרסון הוא במבנה בלוז 12 תיבות קלאסי. אבל אז הפזמון מקלקל. אתה מכיר משהו מתאים לא מיינסטרימי? כאמור, חוץ ממיקי שביב ו"פיקששתי" דנן, אפילו כזה אני לא מצליח למצוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה מאד! הייתי אומר שאם לא נהיה טהרנים מדי, זאת דוגמא מספיק עוברת. מי אמר שבלוז זה רק 12 תיבות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא אמר, אבל "בלוז 12 תיבות" זה המבנה הקלאסי של הבלוז, ועליו נדב שאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו גם נזכרתי ב"בלוז בית הקפה" של גרי אקשטיין. בלוז 12 תיבות לעילא, אבל רחוק מהמיינסטרים. איכשהו לא דיברנו על "אל תוותרי עלי" של אריק איינשטיין. בלוז מיינסטרימי, אבל לא 12 תיבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תותח! כן מכיר, כאמור זה: אבל התכוונתי יותר לשיר ישראלי מן הרפרטואר, אם אתה מבין את הכוונה שלי. אכן "אל תוותרי עליי" - הייתי מגדיר כשיר בלוז, אבל כאמור לא 12 תיבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אצל איתי פרל ההרמוניה בבתים היא אכן בול בלוז 12 תיבות, אבל הפזמון כבר לא (אותה בעיה כמו ב"פיקששתי"), והסגנון בכלל מושך לרוקבילי. את "בלוז בית הקפה" של גרי אקשטיין היכרת? ואני תוהה - איזה שירים מפורסמים באנגלית במבנה בלוז 12 תיבות יש מהעשורים האחרונים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. נקודה טובה. מתי שמעת לאחורנה שיר מפורסם באנגלית שיש בו בלו נוט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מעודכן באופן מחפיר ב"שירים מפורסמים" מהשנים האחרונות. אם האלבום הראשון של נורה ג'ונס עדיין נחשב משהו מהזמן האחרון (הוא מ-2002), אז אפשר למצוא בו בלו נוטס, בקטנה, ב-"don't know why" המפורסם, ויותר בבירור כאן, למשל (האלבום הזה גם יצא בחברת "בלו נוט"!). באלבום האולפן האחרון של האיגלז, Long Road Out of Eden (מ-2007), יש בלו נוטס למשל כאן וכאן, אבל הם קאנטריים, ולא בלוזיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מפורסם ולא באנגלית, אבל הנה שיר טרי - "מותק מותק מותק" של תמר אייזנמן ואיתי פרל (שוב הוא!) - עם בלו נוט בקטנה: ההברה "און" במשפט "שלט ניאון זוהר" ב-0:27. נתקלתי בשיר דרך הכתבה הזאת של בן שלו ב"הארץ". הפתיע אותי שלא הוזכר בכתבה הדמיון הכבד של השיר ל-What's going on של מרווין גיי, במיוחד המלודיה של המילים החוזרות "מותק מותק מותק" ביחס למילים Brother brother brother. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת מרווין גיי, ונזכרתי שגם הוא נעדר ממצעד שנות השבעים של גלגלץ, יחד עם סופרטרמפ וקייט בוש(!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קייט בוש אמנם התחילה את הקריירה שלה בשנות ה70 אבל התפרסמה ויצרה להיטים בעיקר ב80. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסינגלים מאלבום הבכורה של קייט בוש, ביניהם הלהיטים "אנקת גבהים" ו"האיש עם הילד בעיניו" יצאו ב 1978. WOW מהאלבום השני ב 79'. אבל אל חשש, גם ממצעד שנות השמונים היא נעדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיניי אין מה להשוות בין הפופולריות (אפילו בארץ) של פול מקרטני או סופרטרמפ לפופולריות של מרווין גיי או קייט בוש. בלי קשר, אני אוהב שירים של שני האחרונים יותר משירים שכן נכנסו למצעד ההוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. אבל בשנות השמונים קייט בוש היתה מאוד פופולרית בארץ. הקליפים האמנותיים שלה שודרו לא מעט בערוץ היחיד, ובצדק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזכות בן שלו, רונה קינן, באנגלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרוב מאד לבלוז 12 תיבות סטנדרטי, אבל לא בדיוק. בשני הבתים הראשונים יש חריגה מההרמוניה המקובלת1 , ובבית השני יש תיבה אחת אקסטרה, כלומר סה"כ 13 תיבות. ___________ במקום רה מז'ור ואז דו מז'ור בתיבות 9 ו-10 (או רה מז'ור בשתיהן), יש סי במול מז'ור בשתי התיבות הנ"ל (הכל בסולם סול מז'ור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד "כמעט" זה "אוכל ת'ציפורניים" של כוורת - תשע התיבות הראשונות של כל בית הן בול התשע הראשונות של בלוז 12 תיבות, אבל אז סנדרסון מרח את השלוש הנותרות על פני חמש, וקיבלנו בלוז 14 תיבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שההגשה והפרסונה היו והינם חלק חשוב, ברוק ובחלקים אחרים של הפופ, אבל במאמר הזה רציתי להתרכז בהיבט הווקאלי. בקיצור, אנחנו מסכימים בנוגע למכשפות. אחרי שישנתי על זה נזכרתי שבזמן אמת התלהבתי משיר המכשפות הרבה יותר ממה שאפשר היה להבין מתגובתי הקודמת, ואהבתי במידת-מה את השירים שעכשיו כתבתי שהם משעממים. הזמן צינן את ההתלהבות שלי, אבל למרות שמבחן הזמן חשוב, מבחן הזמן-אמת חשוב גם הוא, במיוחד ברוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, בנוגע לאיכות המוזיקלית נטו של דיוויד בואי, בוא נפתח את זה. אני לא מרגיש מוסמך, כי כל מה שאני מכיר ממנו הוא את הלהיטים, ורק אלבום אחד שנחשב מופתי - Low. אם זה שווה משהו, אף אחד מהלהיטים לא טוב במיוחד בעיני, וגם החלק הראשון של האלבום לא, וגם החלק השני (באופן שונה לחלוטין) לא. על כולם אני יכול להאמין שהם היו פורצי דרך, אבל במבחן הזמן אני לא שומע בהם שום ייחוד, ושום איכות מוזיקלית גדולה. את חוסר הייחוד אפשר לתרץ באפקט שייקספיר (מחזאי גרוע, כידוע, כל מה שהוא כתב הוא קלישאות). אבל לא חסרים מוזיקאים פורצי דרך שניצבים גאים וייחודיים לצד, או מעל, כל המושפעים מהם. (הערת שוליים על Low: הסיבה שקניתי את הדיסק היתה ששמעתי פעם שפיליפ גלאס, שאני אוהב עד עמקי נשמתי חלק מיצירתו, כתב את "סימפוניה נמוכה" לפי נושאים מהאלבום הזה. סיקרן אותי מאוד, אז קניתי את שני הדיסקים. חרשתי את של בואי, כאמור נשארתי שווה נפש, ואז שמתי את גלאס. שוד ושבר. יצירה מגעילה, מחפירה ובזויה.) רק לשם השוואה, לא מזמן נתקלתי, בזכות בן שלו (איך לא), בשיר שהרבה יותר מבואי (עד כמה שהוא מוכר לי) נשמע לי כמו מוזיקה מכוכב אחר. לפי שלו, בזמן אמת - 1974 - השיר הזה טיגן למאזיניו את המוח. ארבעים שנה אחרי, הוא מטגן גם לי. לחידה היא לי למה ברדיו הישראלי הוא לא להיט נצח. כוונתי להעיר הזו אינה גדולה דיה לשנינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך בן שלו היית צריך להכיר כשהוא היה לך כאן באתר? שים לב למקום 257 בתגובה 530291 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אבל סלח לחולשתי, ב-256 נשברתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בהנחה שאתה מדבר על הלהיטים משנות השמונים, אתה מצוי בדגימת חסר משמעותית. קח פעם 45 דקות ותקשיב לאלבום "זיגי סטארדסט". כאלבום, לא כאסופת שירים. ואל תצפה למוזיקה מעולם אחר. אבל בהחלט למוזיקת רוק :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי מעז לדבר על סמך שנות השמונים בלבד. אני מדבר גם על הלהיטים משנות השבעים - ספייס אודיטי, סטאר מן, פראית היא הרוח (לגמרי לא בנאלי, אבל לא יכול להגיד שמפיל), וגם זיגי ניגן בגיטרה. בסדר, אשתדל להקשיב לאלבום מתישהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספייס אודיטי רשמית יצא בשנות השישים, אבל זה ניטפוק. אשמח לשמוע את דעתך על האלבום כולו (והרי אם יש עשור שמבקש שיפוט של מוזיקת רוק על פי אלבומים שלמים ולא על פי להיטים, אלה שנות השבעים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שהפונז אמר. מעולם לא התלהבתי מאלבומי ברלין המוערכים אמנותית של בואי. זיגי סטארדסט הוא אלבום המופת שלו (טוב, לא רק בעיני), ואחריו לטעמי Scary Monsters. בנוסף עומדים בפני עצמם השירים life on mars? ו Time |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והביצוע שלו לWild is the wind צריך להיכנס לשיפוטו הווקאלי של ירדן גם כן. (ירדן - אם במקרה קלוש ובהסתברות נמוכה לא שמעת את הביצוע הזה - זה הזמן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בועז כהן כתב עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח לקלוע לדעתם של גדולים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שלא נכנסת לקישור ששמתי ל Time, אחרת כבר היה לך מה להגיד... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קליעה נאה. הסביבה היומיומית שלי מאותגרת סאונד, אולי מתישהו בשעות הערב אשלים את החסר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באסה, כל כך מהר. אלו היו טייק 1 ו 3 של אותה מצלמה מההופעה הזו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה ענקית על הקישור. כל כך אהבתי את השיר הזה ולא היה לי מושג מה שמו ומי המבצע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נישמע כגירסת כיסוי של אבבא לשיר של קורט וייל | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת "איכות המוזיקלית נטו" וכבר סגרת את הדלת על דייויד בואי. ברור שרבים יחלקו עליך כאן (למשל מבקר בריטי הפותח וסוגר את רשימת מאה השירים הגדולים שלו עם דייויד בואי http://www.telegraph.co.uk/culture/music/11621427/be... ). אחד מאיפיוניו העיקריים של בואי הוא במילה stagecraft. בואי התעניין בעיצוב, באופנה, בתיאטרון, בריקוד, בדימויים, בתלבושות וכל מה שאנו כוללים במושג אומנות הבמה של הזמרים הגדולים ושאינו מוזיקה נטו. כאשר בואי התחיל, האמנים הפרועים של הפופ והרוק (החיפושיות, האבנים המתגלגלות ואלביס פרסלי האב המייסד) התפרעו על הבמה בשער ארוך או בתנועות אגן יבוא משחורי ארה"ב, אבל בעיקרון כולם לבשו חליפות שני חלקים. ואז בא בואי עם התלבושות המטורפות שלו, עם הדימויים והפרסונות המתחלפים והאנדרוגניים ועם משחק המסכות הבלתי פוסק ושינה לתמיד את מה שאנו מצפים לקבל מאמני הבמה של הפופ והרוק. לא לחינם מקשרים את שמו עם הז'אנרים ארט רוק וגלאם רוק. הוא די התחיל אותם. מעבר לכך, הוא הצטיין במגוון אדיר של יכולות וסגנונות אמנותיים שיצרו רושם חזק מאוד של עושר ומגוון חיצוני הבא לפצות על יכולת קולית ומוזיקלית בינונית ועל אישיות די מרוחקת ומנותקת. מילות השירים שלו באמת נשמעים כקלישאות שאין להן בסיס אמיתי ותואמות את ההרגשה שלפנינו אדם המתקשה בקשרים בינ-אנושיים בכלל ועל אחת כמה וכמה ביצירת קשר אנושי עם הקהל שלו. וכעת בא הרגע שבו צריך להציץ מתחת לכל המעטה האקסנטרי והמרהיב של אמן הפופ-רוק המרוחק ביותר שאפשר מן הקהל שלו, ואז מבחינים שהשירים שלו, על אף השונות והמגוון האדירים, כולם בעצם יפים ופשוטים. בואי לא היה נגן גאון, אבל נגינתו בגיטרה ובסקסופון ויכולתו הקולית שירתו היטב ובלי להחסיר את השירים שלו. גם המילים שבמבט ראשון נראות סתמיות וקלישאיות, בעצם מדברות על דברים די עמוקים ויסודיים של כל אדם בחברת ההמונים הצרכנית והטכנולוגית שלנו. אתה חייב לזקוף לזכותו את העובדה שללא שיאים של המונים מעריצים ולהיטים שוברי קופות, בואי צבר לעצמו רשימה די יפה של שירים שכולנו זוכרים: Space Oddity, Starman, Life on Mars? Ziggy Stardust, Alabama Song, Ashes to Ashes, Wild Is the Wind, Changes, Let's Dance. וכאשר באים לסכם את האמן הזה, חייבים לומר לזכותו שלא כל שיריו הם יצירות בלתי נשכחות,אבל קשה מאד למצוא שיר של בואי שהוא פשוט ממש רע.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתאום זכיתי לשמוע שוב עוד דבר שפוצץ את המוח והיה די קרוב ברוחו ל"העיר הזו" אני מדבר על sat in your lap של קייט בוש הענקית |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |