בתשובה לאביר הקרנפים, 10/09/14 2:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם תשאל את התורה? מתמיד. אתה קורא את התורה דרך עיני חז"ל. צא מזה. בפרשות של הטומאה והטהרה לא נכתב "איש מכם כי יעשה כך וכך יהיה טמא" אלא "איש כי יעשה כך וכך יהיה טמא". בפרשת המלחמה במדין נאמר במפורש: "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, תתחטאו אתם ושביכם" כלומר - המת המדיָני מטמא את היהודי שהרג אותו (בניגוד להלכה החז"לית) והמדיָנית שנפלה בשבי נטמאת (כנ"ל). לגבי הפסוקים שמדברים על "כל חוקותי" - קודם כל, הפסוקים האלה שוב חוזרים לדבר אל בני ישראל. "ושמרתם את כל חוקותי" - "אתם" זה בני ישראל. לדוגמה: וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם--לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לה לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק--יִהְיֶה לָכֶם: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: אֲנִי, יְהוָה. מי מצווה כאן לשמור הכל? הגר? לא, ודאי שלא. בני ישראל מצווים לשמור הכל, ובכלל זה את אהבת הגר. ובפרק הבא, שממנו הבאת: א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר, אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, מוֹת יוּמָת; עַם הָאָרֶץ, יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. ג וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-פָּנַי, בָּאִישׁ הַהוּא, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ, מִקֶּרֶב עַמּוֹ: כִּי מִזַּרְעוֹ, נָתַן לַמֹּלֶךְ--לְמַעַן טַמֵּא אֶת-מִקְדָּשִׁי, וּלְחַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי... ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם. ט כִּי-אִישׁ אִישׁ, אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ--מוֹת יוּמָת: אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל, דָּמָיו בּוֹ. י וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת-אֵשֶׁת אִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף, אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ--מוֹת-יוּמַת הַנֹּאֵף, וְהַנֹּאָפֶת... (פה עוד הרבה ציווים דומים) כא וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו--נִדָּה הִוא; עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ. כב וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָקִיא אֶתְכֶם, הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לָשֶׁבֶת בָּהּ. כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ, וָאָקֻץ בָּם. הפסוק היחיד כאן שכולל את הגר במפורש הוא זה שנוגע להקרבה למולך. כל איסורי העריות לא כלולים בזה. החוקות שפסוק ח' מתיחס אליהן, שמסתיימות בפסוק כ"א ושמונגדות לחוקות הגויים בפס' כ"ג הן פרשה נבדלת, שיש לה פתיחה וסיום ברורים - ושלא טורחת להכליל את הגר. אמור לי בבקשה: אם בנוגע לפסח כתוב "וכי יגור אתך גר, ועשה פסח לה'... תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" ואילו בנוגע לסוכות כתוב "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" - האם השמטת הגר לא אומרת במפורש שהוא לא צריך לשבת בסוכה? למה צריך להזכיר שהאזרח יושב אם לא כדי לומר שהגר לא יושב? ולמה בכלל צריך בכל דבר לומר שהגר עושה אותו, אם, כדבריך, גר ממילא חייב לעשות הכל? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם לגבי הפיסקה השניה, הרי הגר יהיה כאזרח. ואם האזרח צריך לשמור את כל חוקותיו של האלוהים, כך גם הגר. ובפרק הבא אתה טוען שרק הפסוק הראשון מדבר על הגר. אבל זה לא משתמע. ראה. הפסוק הראשון אומר שיגיד לבני ישראל שהם והגר לא יתן מזרעו למולך. ואם יעשה כן (ישראל או גר) - ה' יעניש אותו. ומוסיף ה' ומזהיר "והתקדשתם והייתם קדושים". מי זה "אתם"? הדעת נותנת ש"אתם" - אלה שדיברו אליהם קודם - איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל. צריך בכל פסוק לחזור ולומר שזה נוהג גם בישראל וגם בגר? אולי נאמר ההיפך, שהתורה צריכה לחזור ולהבדיל ולומר שמדובר רק בבני ישראל? לגבי סוכות אין בעיה. כתוב במקומות רבים (גם בפסוקים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו) שהגר יהיה כאזרח. ואם האזרח יושב בסוכות - גם הגר ישב בסוכות. ולמה צריך? כדי שלא יבואו אנשים ויגידו שגר זה אחד שרק גר בארץ ישראל ועושה מה שמתחשק לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שאנחנו מסוגלים להתקדם יותר, כיוון שאנחנו לא יכולים להגיע להסכמה על המתודולוגיה הפרשנית. בעיני, למשל, הפסוק "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" מדבר אל בני ישראל ועל הגר. הגר אינו הנמען של הפסוק ולא מצווה בו על דבר; בני ישראל מצטווים לאהוב את הגר כשם שהם אוהבים את האזרח, כי גם הם היו גרים בארץ מצרים ואותם הוציא ה' מארץ מצרים. ההבחנה בפסוקים בין "אתם" לבין הגֵר הגָר אתכם" (גָר - כלומר, הוא זמני פה, זה המובן של המלה) היא עקבית. "אתם" זה תמיד בני ישראל - והרי הפסוק אומר במפורש "ואל בני ישראל תאמר, איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן". הנמענים של הפסוק (ובמשתמע, לפי שיטתך, של כל הפסוקים שאחריו) הם בני ישראל. מה שיש כאן, יותר מאיסור על הגר או על האזרח להקריב את בנו למולך, הוא ציווי על העם להעניש את מי שעושה כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ככה, הגר הזמני (אפילו בהנחה שהוא גר תושב ולא פולש/פושע/מסיג גבול) שומר שבת? ומה עם הפסוקים שהגר יהיה כאזרח, שיהפוך לאזרח וכו'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השבת היא יום המנוחה של הגר, כמו של היהודי. "גרך אשר בשעריך" שלא יעשה כל מלאכה בשבת הוא בדיוק אותו "הגר אשר בשעריך" שמותר לו לאכול את הנבלה, אלא שהשבת בארצו של עם ישראל היא ענין צבורי ואילו מה כל אחד אוכל זה ענין פרטי. בשום מקום לא כתוב שהגר יהפוך לאזרח, רק שהוא יהיה כמו האזרח - ואכן הגר אינו יכול להתאזרח, שהרי הוא לא יורש קרקע מאף אחד וקרקע שנקנית חוזרת לבעליה ביובל. אפשר להיות כמו האזרח לענין אחד בלי להיות כמו האזרח לכל הענינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חשבתי ככה, ונראה לי שזה די מבוסס במקורות. ואז נתקלתי באיזה פסוק בספר יחזקאל שאומר שהגרים ירשו נחלה עם השבט שהם גרים בתוכו. מעניין, לא? אבל בקרבן פסח כתוב שגר צדק הופך לאזרח, בשונה מתושב ושכיר - המול לו כל זכר והיה כאזרח. ויש כל כך הרבה מקומות שבהם כתוב שתורה אחת תהיה לאזרח ולגר, או שהאזרח והגר ישמרו את החוקות והמשפטים. אותן מצוות וחוקים מצטרפים להרבה יותר מ-7 מצוות בני נח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר יחזקאל הוא סיפור אחר. לא מעט דברים בו סותרים כתובים מפורשים בתורה, וכבר אמרו חז"ל שביקשו לגנוז אותו משום כך. אמור לי אתה: איך בדיוק יירשו הגרים נחלה עם השבט, אם כל אדמות השבט כבר חולקו למשפחות ועתה הן עוברות מדור לדור בירושה? כבר כתבתי לעיל שהגר מחויב במצוות צבוריות, המשקפות את העובדה שהוא חי בארץ שאלוהיה הוא ה'. זה מה שמשותף למצוות שבהן נאמר שהאזרח והגר יעשו אותן. לעומת זאת, כפי שכתבתי לעיל, לא תמצא בשום מקום שאסור לו ללבוש שעטנז או שהוא חייב בציצית - או שאסור לו לאכול נבלה. אגב, בתורה לא מוזכרות שבע מצוות בני נח. מה שנאמר לבני נח הוא: א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. ד אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. ז וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ. {ס} ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם. יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. יש כאן איסור על רצח ועל אכילת דם, והנחיה (שאין שום הכרח לפרש אותה כציווי) לפרות ולרבות. זה הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבע מצוות בני נח [ויקיפדיה] דן בנושא. גם פה דנים בנושא. אבל אם אנחנו חוזרים לדון בפסוקים בלי פרשנות חז"ל, אנסה בעצמי למצוא לך. "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" - אבר מן החי. "שופך דם האדם - באדם דמו ישפך" - שפיכות דמים ודין. הברית בין אלוהים לבני נח - מי שעובד ע"ז/מברך את השם מפר את הברית ואולי גם גזל, שאלוהים הציל את נח מן המבול שהשמיד עולם נגוע בגזל. מפשוטו של פסוק באמת לא לומדים גילוי עריות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי הפשט, "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" הוא איסור אכילת דם, בדיוק כמו "כי כל הנפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". "שופך דם האדם - באדם דמו ישפך" - שפיכות דמים ודין - מקובל עלי, במובן מוגבל: לא מתואר כאן מנגנון שלטוני של בתי דין ושל טיפול בפשע כאשר הוא; חברה שיש בה נקמת דם מקיימת את הציווי הזה בדיוק כמו חברה שיש בה בתי משפט והליך פלילי. כמובן, פשעים שאינם רצח לא מוזכרים. לגבי הגזל - זו הסקה שלך, שאולי יש לה תוקף מצד ההגיון אבל בהחלט לא כתובה בפסוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כשהבשר בנפשו דמו לא תאכלו. אם הבשר אינו בנפשו - לאחר מיתה, אין בעיה לאכול את הדם. בני נח לא מצווים אל איסור אכילת הדם. אפשר גם לקרוא את זה אחרת - אך בשר בנפשו דמו - הדם שהוא החיים עדיין זורם אצלו - לא תאכלו. שופך דם האדם - באדם דמו ישפך. נראה שיש פה סוג של דין. דין שמברר שבאמת הורגם את שופך דם האדם ולא מישהו אחר. אם ככה, צריך באמת להבין מה זו הברית שעליה מדבר אלוהים עם נח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצא חן נח בעניי מר אלוהים. ונשא את הזרע שלו בכלי שייט לארץ חדשה (אולי כמה ניאנדרטלים נטולי אלים). זה מוטיב חוזר מעניין העניין של נח וכלי שייט, יתכן שיש כאן התייחסות לחשיבות של כלי שייט בהתפתחות האנושית, ותיאור של צוור בקבוק, או ברבור, גנטי, שמתיימר להיות אותנטי וגזעי למישעי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |