בתשובה לשוקי שמאל, 22/07/14 11:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דווקא אולמרט הוא לדעתי דוגמה לאדם שהפך לראש ממשלה אבל לא זכה להערכה. לו היה זוכה להערכה הציבור לא היה סולד ממנו כל כך לאחר המלחמה בלבנון. שרון לא עשה כמעט כלום לעצור את האינתיפדה עד שנרצחו מאות רבות של ישראלים, והציבור לא הפנה לו עורף. לבגין לא הפנו עורף לאחר מלחמת לבנון הראשונה. בדומה לאולמרט, משה קצב לא זכה להערכה ציבורית גם לאחר כניסתו לתפקיד נשיא המדינה - אף שאיש עוד לא ידע כמה חוסר-ההערכה הזה מוצדק. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לבגין לא הפנו עורף, בגין הפנה עורף בעצמו (''איני יכול עוד'') | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל המשיך להיות לו קהל נאמנים ואפילו מעריצים שהחזיק את הליכוד בשנותיו של יצחק שמיר, שגם תומכיו לא האשימו אותו מעולם בכך שעורר איזו התלהבות גדולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנות ה80 עדיין היה מקובל להצביע על סמך אידיאולוגיה, לא על סמך הערצה עיוורת ל"מנהיג" - זה התחיל רק ברבין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אתה לא זוכר את ימי הבגין-בגין. היו עדיין רבים שהצביעו על סמך אידיאולוגיה, אבל היו גם רבים מאד שראו בבגין סוג של דמות-אב (או לחילופין שנאו את המערך לא בגלל עמדותיו כמו בגלל השנאה האישית לשמעון פרס, או גם וגם). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |