 |
|
 |
||
|
||||
 |
ובאמת שהייתי רוצה, אבל המציאות יותר מורכבת, היא תמיד יותר מורכבת. אני חושב שאחד מהפספוסים הגדולים שלנו הוא שאנו נוהגים במו''מ עם הפלשתינאים בראש מערבי מידי, ליבראלי מידי. בתור גבר, אתה בוודאי יודע שכנות לא תמיד עוזרת במערכת יחסים. למעשה, לעתים המשחק המקדים, המתח, ההמתנה בין טלפון לטלפון, הם אילו שבונים את מערכת היחסים בצורה נכונה יותר, ולא יוצרים תהומות אצל אף אחד מהצדדים. בצורה דומה גם כאן. רק שנדמה לפעמים כאילו לצד הישראלי ''נמאס'' לשחק, והוא מת כבר להניח הכל על השולחן ו''לגמור על זה''. שזה דבר ברור ומובן לחלוטין, אבל לא בהכרח נכון. חבר שלי משרת כקצין מתאם בסיורים המשותפים עם הפלשתינאים. אחד הדברים המרכזיים שהוא שם לב אליו במנטליות שלהם, היא שהצורה הרבה יותר חשובה להם מהתוכן. הצורך, העז, לשמור על הכבוד, הוא הרבה יותר חזק מאשר אצלנו. ההתסכלות שלהם על דברים היא לא בעיניים מערביות. אני אוהב את ביילין, ואת בן-עמי. אבל לפעמים התחושה היא שהם מנסים למכור תיאוריה קוגנטיבית, לילד שעדיין תקוע בתסבוכי האוכל שלו. זה דורש הבנה גבוהה יותר מהבנה שכלית, ואני ספק אם אנחנו הולכים בדרך הנכונה כאן. כי, כמו עם נשים, מתק-שפתיים ורטוריקה הם חלק חיוני מהמשחק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אכן צודק יש תהום פעורה בין המנטליות של ישראל ושל הפלסטינאים אצלהם באמת הכבוד הוא ערך עליון לטוב (הכנסת אורחים) ולרע (רצח על חילול כבוד המשפחה ) ואנחנו לא מבינים את זה. לפחות לא ההנהגה בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נבחן את המצב לאשורו - מחד, הסבר מפורט למדי בנוגע להיבטיו היישומיים של הסכם אוסלו והתהליכים הרעיוניים שהובילו אליו, ומאידך - פסילתו המוחלטת בטיעון הישן-נושן של חוסר-הרציונליות (המולדת?) של הערבים ושאיפתם אחר ה"כבוד" הערטילאי בתור המדד האולטימטיבי להצלחתם... זה נראה לך רציני? אין דבר נוח יותר מאשר הסתרת המניעים האמיתיים שלך בהאשמת היריב בחוסר-רציונליות וב"מנטליות אוריינטלית" כזו או אחרת; אני ממליץ לך לנקוט בשני צעדים, הראשון - לבחון את הדיונים הפוליטיים הציבוריים שמתקיימים במדינתו ה"מערבית" בעין אובייקטיבית ככל האפשר ולספור את מספר הטיעונים שמתבססים על נתונים יבשים ועל הסקת מסקנות בדרך לוגית. השני - לבחון (שוב, בעין אובייקטיבית ככל האפשר) את צעדיהם של הסובבים אותנו ולראות אם אכן הם מתנהגים כ"נשים קלות-דעת" (כפי שאתה מצליח כה יפה לאבחן...) אשר טיעונים לוגיים חולפים מעל לאוזניהן הנאוות והסברים מגובים בעובדות גורמים להן לפרץ צחקוק, ורק בעזרת מתק-שפתיים ורטוריקה ריקנית (כפי שהדגמת באופן מעורר התפעלות) אפשר לשכנע אותן לעשות כרצונך. לאחר כל זאת תבחן בשנית את דעותייך, הן בנוגע לנשים והן בנוגע לפלסטינאים - כולי תקווה כי תוכל לראות מבעד למסך העשן של הלאומיות הקיצונית והדתיות הפנאטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום, אלון. נתייחס לנקודה המרכזית תחילה: אמנם כנות אינה הכלי המומלץ לפתוח עימו מערכת יחסים טובה (ואפשר להתעלם כאן מתאוריות של כמה פסיכולוגים צבועים), אבל הסיבה לכך נעה בעיקר סביב נושא האתגר: אנשים פשוט נרתעים מדברים שהם קלים להשגה, ולכן כל בחור או בחורה שיכתבו מכתבי אהבה למושא ליבם יום לאחר שנפגשו עימו, יגרמו בהכרח לכך שהנ"ל ילך לחפש הרים שקצת יותר קשה לטפס עליהם. כמובן שעקב מגבלות השפה העברית הפניה היא בזכר, אך הכוונה היא גם לנקבה. בכל מקרה, זה אינו המקרה בינינו לבין הפלסטינים, וניתן לאמר שכאן האתגר הוא בהחלט רציני, ולאף צד אין אתגר מדיני שיותר ישאף ליישמו, בעיקר לאחר מותו של אסד. נמשיך הלאה: אתה טוען, על בסיס עדות חברך הקצין (איזה DCO, אגב?), כי הצורה יותר חשובה מהתוכן בעיניים פלסטיניות. נתחיל בכך שברמה האישית זה נכון לגביהם בדיוק כמו שזה נכון לגבי כל ישראלי מצוי, שיקנה אצל המוכר שמסדר לו "קומבינה", גם אם המחיר יהיה בסופו של דבר גבוה בהרבה מזה שיוכל למצוא בסופרמרקט ליד. הדברים נכונים ברמה הפוליטית רק במידה בה הם משפיעים על הרמה האישית, רמת ה- "רחוב". כך, מתייחסת הרשות הפלסטינית ברצינות רבה (וקצת מזויפת) לסוגיית האסירים, למרות שמדובר בנושא שמבחינת טובת השלטון הפלסטיני הוא שולי יחסית. עם זאת, ניכר כי לא תמיד קל לעבוד על העם, ובמהלך סיום הפעימה השניה בחודש מרץ לא התרגש איש מהפיכת כמות גדולה של שטחי B (שליטה בטחונית ישראלית) לשטחי A (שליטה פלסטינית מוחלטת), מתוך הבנה שההשפעה על חיי היום-יום של תושבי הכפרים תהיה אפסית. מאידך, ניתן להגיד שדווקא הישראלים התרגשו מאוד מצעד זה, שהיה יותר וירטואלי מאמיתי. בכל מקרה, הבעיה האמיתית בתהליך היא שהעם בישראל לא מעוניין לעשות את אותם וויתורים סמליים עליהם אתה מדבר, ומתעקש לייחס תוכן גם למחוות הסמליות ביותר. כך, לדוגמא, נרשמה היום מחאה חריפה בעקבות הכוונה למקם את דגל פלסטין בראש מסגד אל-אקצא. הדגל הזה בכלל מפריע למישהו? האם המסגד לא היה בשליטת הווקף, שנמצא בשליטת ערפאת, גם לפני כן? סוגיית מזרח ירושלים, אגב, גם היא סמלית ומלאכותית למדי. שליטה מוניציפלית פלסטינית בחלקים מסוימים של מזרח העיר היא לא אסון בכלל, ובהסדרים מסוימים עשויה אף להועיל לישראל ולהוריד נטל גדול מעל כתפיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי דווקא הראש המערבי הליברלי הנאור הוא המזלזל ביכולתם של משטרים דמוקרטיים לשרוד במדינות חלשות ככלל ובמזה"ת בפרט. אנחנו אלה שבחרנו בערפאת של 92' כפרטנר, במקום בהנהגה הפלשתינית המקומית, מכיוון שהאמנו ביכולתו כדיקטטור להשתלט על השטח, ובנכונותו כדיקטטור לפעול למען טובתו שלו ולחתום על הסכם שמשרת יותר מכל אותו עצמו. גם לידידינו מן המערב נטייה זכורה לרעה להעדיף משטרים חשוכים כדוגמת אלה בפראגוואי ובקולומביה, או סתם מושחתים כאלה שהיו באירן ובקובה. דיכוי התנועות הרפורמיסטיות "הרכות" יותר בכל אותן מדינות ומנגנוני הביטחון האיומים שנתמכו ע"י ארה"ב כדוגמת הסוואק באירן, הם שעוררו את לתגובת הנגד בדמות ההפיכה הקומוניסטית בקובה והאיסלמית באירן. עתה, שוב, קמים אצלנו כל אותם מזרחנים בגרוש ובחצי חיוך מפטירים אמירה פטרונית על המנטליות הערבית המבינה רק כוח, מרות וכבוד, שרק שלטון עריץ ואכזר יכול להנהיג. זכור לי היטב כיצד בשנת 1997, על רקע רציחות סוחרי הקרקעות הפלשתינים, שאלנו את ח"כ יעל דיין כיצד היא מתייחסת לנטיות הלא דמוקרטיות הגוברות בממשל הפלשתיני. תשובתה "המערבית הליברלית הנאורה" היתה שאיננו יכולים לקבוע לפלשתינים באיזה משטר לבחור, ואם אינם רוצים בדמוקרטיה זוהי בחירתם. דו-פרצופיות צבועה זו מצדנו אינה יכולה להחזיק מים. הפלשתינים אינם טפשים ואינם כלבים שאפשר לאלף במכות (גם כלבים אי אפשר לאלף במכות), הם בני אדם חושבים ויודעים יפה מאד מי נתן לערפאת את הכוח ואת מי הוא משרת. אילו היינו מנהלים מו"מ למשל עם החזית הדמוקרטית, מובטח לנו שהעמדות שהיו מציגים היו קיצוניות בהרבה מאלה של ערפאת, אך מרגע שהיה מושג הסדר והשטחים היו מוחזרים לידיהם, שלטון דמוקרטי פלשתיני לא היה מחנך את ילדיו לג'יהאד נגדנו, לא היה שוחט את מתנגדיו, ולא היה חותר למלחמה בנו. לעומת זאת ערפאת, אותו *אנחנו* בחרנו בין אם תודה בכך ח"כ דיין או לא, נשען על חרב המאבק בנו כדי לשרוד. עקשנות חייליו באשר למחוות סמליות אינו נובע מהמנטליות הערבית הפראית או דבר-מה פאתטי מעיין זה אלא מהצורך שלו בטיפוח השנאה כלפינו, לא פחות ולא יותר מכל עריץ אחר. ולכן לצערי הנסיון משנת 92' להפחית את המחיר לשלום ע"י בחירת הדיקקטור ולא החזית הדמוקרטית מוביל אותנו עכשיו להתנגשות בלתי-נמנעת עם הפלשתינים. היא בלתי נמנעת לא כי הסכסוך היהודי-ערבי הוא בלתי פתיר, אלא דווקא בגלל הנטיה הפטרונית שלנו לחבב דיקטטורים מושחתים, כפי שהיטיב להזכיר לנו שר החקלאות הפלשתיני בדימוס במשדר הבוקר ברדיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניסיון הוא מ-93. ב-92 רבין (באמצעות היועץ המשפטי לממשלה דהיום) ניהל משא-ומתן עם "אשף שטחים" - חיידר עבד-אל שאפי, חנאן עשראווי ואחרים, ב-93 החלו שיחות אוסלו החשאיות (בלי ידיעתו אלא רק באישורו של פרס) שהובילו למצב הנוכחי. מעניין מה היה קורה לו אפיק אוסלו לא היה נפתח. שימו רק לב מיהו זה אשר יצר את המצב הנוכחי - איש ה"מזרח התיכון החדש". | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |