בתשובה לאריק, 11/05/14 23:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בוקר צח! רק באייל אתה יכול לנהל דיון על היתרים לעינויים על כוס קפה בבוקר...:) אני חותם על כל מילה שאתה כותב - בהחלט יתכן שיש אפלייה בעינויים (ולאן הגענו כשמישהו טוען שלא מענים אותו בגלל שהוא יהודי...:)). נפלא והזוי בעיני... אבל, למרות שאני כלל לא מתיימר להבין בזה, אני בהחלט חושב שהחיים הם לא אידאה, ויש מצבים בהם חוץ מפעולות חריגות ולא נעימות אין דרך אחרת. ואני מניח שאם היה מידע אמין - חס וחלילה - שהוטמנה פצצה בגן ילדים בעיר מגוריך, ויש לך ילדים באחד מהגנים האלה, לא היית מנהל דיון פילוסופי באלה הדמורקטית, ולא היית מנסה לדלות את המידע בחקירה בנוסח סדרות הטלביזיה, אלא היית מפעיל כל אמצעי שצריך כדי לעצור את זה. השינוי שלי הוא יותר בגישה שאפשר לעשות שלום - התגובה שלצערי אני עדיין רואה כרפלקס מותנה במקצת בצד השמאלי - מול הגישה שצריך ואפשר לבצע הפרדה גם ללא שלום. אני אולי גם פחות הומניטרי, במובן שבכל המבצעים האחרונים של צה״ל ברצועה, וגם בעקבות ירי הקאסמים הבלתי נפסק בדרום, חשבתי שמי שיורה עלי, צריך לירות עליו בעוצמה חזקה פי עשר, ומיד, גם אם יפגעו לו אזרחים. אולי לראות את הילדים שלך ישנים מפחדים במקלט, בצבע אדום, משנה לך את הפרספקטיבה במקצת... אני מניח שהחיים בטווח הארבעים ק״מ משנים את העמדות. יום טוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ובעוד שנתיים או עשר לחזור ולבדוק עד כמה אתה עדיין עומד מאחורי מה שכתבת. אילו הייתי במצב הזה ודאי הייתי נוקט בכל האמצעים, חוקיים ולא חוקיים, תוך הבנה שאני עובר על החוק ונכונות לשלם על כך את המחיר. אבל לא צריך להיות ג'ק באואר או ג'ון מקלין עם פצצה בגן ילדים, הנה תסריט הרבה יותר בנאלי - אמא שלי לא מרגישה טוב, אני בא אליה הביתה ומן הון להון מחליט לקחת אותה למיון. בדרך מצבה הולך ומורע. האם אני עובר באדומים ועוד אי אלו עברות תנועה? בוודאי. אחר כך במשפט אטען את טענת הצורך והשופט יחליט האם להרשיע או לזכות. אבל אם אני לא אמבולנס בתפקיד שקיבל הרשאה בחוק לנסוע כך אני צריך לקבל את הדו"ח וללכת למשפט כדי לשטוח את טענותי, ולא לבטל את הדו"ח על ידי חבר במשטרה. אני מקווה שהאנלוגיה ברורה. לענין השינוי בגישתך עכשיו הבנתי. המציאות האלימה המתמשכת (ואולי ההתקרבות הפיזית למעגל האלימות) גרמה לך להתיאש מסיכויי השלום, בלי קשר בכלל לשאלת השטחים. אני בכלל לא יודע אם זה הופך אותך ליותר ימני או פחות שמאלני. אמנם בימין יש כאלה שחושבים שאין פתרון כלל ולנצח נאכל חרב ובשמאל יש כאלו שחושבים שאם נוותר מספיק נשיג שלום, אבל במרכז הרחב, שהתפכח מזמן מהגישה של ג'נין כפרובינציה שהולכים אליה לטיפולי שיניים ופחחות רכב בזול, ותושביה שקופים, והולך ומתפכח גם מהניסיון האינסופי להגביל את זכויות היסוד של האוכלוסיה בשטחים, במרחב הזה אני חושב שכולם חושבים מאוד דומה לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט יתכן שבעוד שנתיים או עשר אשנה את דעתי. האם יש מישהו שיכול להגיד שדעתו לעולם לא תשתנה? אני חושב שהגענו לחוסר הסכמה מוסכמת בסוגיית הדמוקרטיה. ולעניין גישתי - אולי באמת ״התפכחתי״. אולי נואשתי. בוודאי שלעובדה שאנחנו גם לעיתים בקו האש יש משקל לא מבוטל. לצערי, נוכחתי שרק מי שלא חווה את זה, טוען שלא צריכה להיות לזה השפעה על עמדותיו (כלשהיא). עבור חבריי מכפר סבא זה עניין תאורטי. האם כשיעוף עליהם טיל חס ושלום מקלקיליה הם ישארו בעמדתם? אני מעריך שלא. לא יודע - לא תמיד ההמונים טועים. אני דווקא חושב שבסוף יהיה שלום דווקא עם החמאס, לאחר שזה יקח לחלוטין את השלטון מהפת״ח. לא שולל את זה בכלל. מעולם לא ראיתי את התושבים כשקופים. אבל גם מעולם לא העדפתי את טובתם על טובתי. אם תרצה, על משקל ״עניי עירך קודמים״. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(יש מישהו כזה, השם שלו מתחיל ביוסי ונגמר בביילין). אני חושב שאתה מנסח את העמדה הפרקטית והריאלית שלך היטב. אני לא חושב ש'ייאוש' זאת המילה הנכונה כאן, אתה משקלל כהלכה את הנתונים שאתה מקבל מהמציאות, וכשהם משתנים, אתה משנה בהתאם את מסקנותיך. אני חושב שמי שלא עושה כך הוא המוזר כאן. (ואגב, אני לא רוצה להשמע פסימי באשר לחבריך מכפר סבא, אבל מאחר ומכריך האיילים מתל אביב כבר חוו טילים במעופם, נראה לי שבסבב הבא גם כפר סבא כבר לא תהיה מוגנת.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדחקה היא דבר נפלא... אולי תתפלא לגלות כמה העובדה שאתה אינך נכלל בטווח הטילים משמעותית פסיכולוגית להדחקה. חברי מכפר סבא היה בדיוק בתל אביב כשנפל שם, והיה בלחץ גדול, עד שיצא לכיוון כפר סבא. אני גם זוכר את התמונה הסוריאליסטית ערב אחד, כאשר חזרנו על כביש 40 מצפון לדרום, ובאזור צומת בילו ראינו את החגיגה בגן הארועים שעל הכביש הראשי, כאשר בשמיים אתה רואה את היירוטים של כיפת ברזל. קילומטר הבדל - עולם אחר. אני אכן לפעמים מייחל, כפי שייחלו תושבי אופקים וקו עוטף עזה, שגם כפר סבא תרגיש את זה פעם, ולו רק כדי לראות האם ישתנה משהו בתפיסת עולמם. עד שזה לא קרה לי, כשגם אנחנו נכנסנו לטווח, אני מודה שלא באמת יכולתי להבין. חשבתי שאני מבין, הזדהתי, אבל לא באמת. וגם עכשיו, מה שעובר על קו גן יבנה, זה לא אותו הדבר כמו על תושבי שדרות. מן ייחול של ״נראה אתכם גיבורים גדולים כשזה יהיה אצלכם.״ המציאות מוציאה לפעמים אכזריות לא נעימה מאנשים, גם ממי שהחזיקו מעצמם לא כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי שעמדתך היא: "... שצריך ואפשר לבצע הפרדה גם ללא שלום". גם כשהתערבתי קודם בדיון, ענית לי: "אני עדיין בדעה ששתי מדינות זו החלופה הפחות גרועה. ... אז לפחות זה יהיה במצב בו תהיה הפרדה." סלח לי שאני מציק לך בנקודה הזאת, אבל אני חשבתי שאנחנו רוצים לחזק את הלגיטימיות שלנו, ולא הפרדה. מה ההפרדה הזו שאתה חותר אליה? גם היום יש הפרדה, ואפילו גדר הפרדה. נניח שאנחנו מקבלים את ההצעה להגיע להסכם ביניים שמבוסס על שתי נקודות: הקמת מדינה פלסטינית, והמשך המשא ומתן על זכות השיבה ומעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הלגיטימיות של מי מהצדדים תתחזק כתוצאה מהסכם זה? ברור תתחזק הלגיטימיות של הפלסטינים, והלגיטימיות של דרישתם למימוש זכות השיבה. בפועל כבר קיימת מדינה פלסטינית, שהיא תלוייה לחלוטין במדינת ישראל. ההכרה הרשמית בה תהיה תחזק את הלגיטימיות שלה ושל הצדק הפלסטיני, על חשבון הלגיטימיות שלנו. לא תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית להחזיק את פלסטין כמדינת חסות לאורך זמן, ואם כצפוי לא נגיע להסכם, נחזור בדיוק למשבצת שאנחנו נמצאים בה כרגע, אלא שיחסי הכוחות ישתנו לטובת הפלסטינים. מבחינת ההפרדה לא ישתנה שום דבר. אני לא מצליח להבין מה התועלת שיש בהסכם כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנט מודה שאני לא תמיד זוכר מה כתבתי ומתי. שילוב של סניליות, חרטטנות, עומס בעבודה ורעש מהילדים... איתכם כולכם הסליחה... אני נגד פיתרון ביניים. מבחינתי, הוא רעה חולה שלא פותרת דבר, רק דוחה בעיות שיתעצמו עם הזמן. אם יש הסכם לפיו יש מדינה פלסטינית, למה אנחנו צריכים שהם יכירו במשהו, למשל שישראל היא מדינת העם היהודי? למי אכפת בכלל? הם הרי חותמים הסכם עם מדינת ישראל ובכך למעשה מכירים בפועל בקיומה. לכן אני חושב שכל דרישותיו של נתניהו להכרה במדינת הלאום היהודי הם בגדר תרגיל שמטרתו להביא את כל העסק למבוי סתום. למי אכפת מה הם חושבים? למי אכפת אם אבו מאזן מכחיש שואה או אחד מחסידי אומות העולם? זה משנה משהו? אם הם מדינה לגיטימית, מוכרת על ידי האו״ם - נפלא! שייצרו לעצמם חשמל, מים, רפואה, כלכלה. הם היום בכוונה נמנעים מלקבל הכרזה רישמית כזו, כי הם מבינים היטב - לדעתי - שזה מה שהם יצטרכו להרים ולנהל יום אחרי. לכן הם משחקים ״בללכת בלי ולהרגיש עם״. אבל הם לא מדינה ״בפועל״. מצידי, שהלגיטימיות שלהם תהיה מעוגנת בבטון יצוק. נהפוך הוא, לדעתי ככל שהיא תגבר, יהיה עליהם לחץ גדול יותר לא לדרוש את זכות השיבה ולהתחיל להתנהג כמו מדינה אמיתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו באמת לא זקוקים לאישור מוסרי מהפלסטינים להיותנו עם וזכותנו למדינה. העניין הוא שלא מדובר בשאלה ערכית תאורטית. הפלסטינים מתנגדים בתוקף להכיר בהיותה של ישראל מדינת הלאום של היהודים מפני שהכרה כזאת סותרת את מימוש זכות השיבה. שלוש הדרישות של ישראל: ההכרה במדינה יהודית, ויתור על זכות השיבה וסיום הסכסוך, כרוכות יחד. מול הדרך של נתניהו לא להגיע להסכם, עומדת האלטרנטיבה להגיע להסכם ביניים שעיקרו - כפי שכתבתי כבר - מדינה פלסטינית, והמשך המו"מ על זכות השיבה ודמותה של ישראל, עד שנגיע לפתרון "צודק ומוסכם" של בעיית הפליטים. מאחר שהפלסטינים לא יכולים לוותר על זכות השיבה מפני שהיא עיקר האתוס הלאומי שלהם, ומאחר שישראל מעדיפה לא לבצע התאבדות לאומית כדי לרצות אותם, ומאחר ש"תהליך השלום" נמשך כבר עשרים שנה בדיוק בגלל שאין אפשרות לפשר בין הצדדים בעניין זה, אפשר להניח שלא יושג הסכם כזה גם לאחר ההכרה הבינלאומית במדינה הפלסטינית. בסופו של דבר נמצא את עצמנו במאבק נגדם, אבל בתנאים גרועים יותר. לפלסטינים תהיינה יותר דרגות חופש. הם יוכלו למשל לבצע זכות שיבה למדינה שלהם, ולרכז את ה"שבים" במחנות פליטים צמודים לגדר הגבול. הם יוכלו להמשיך לטעון שצמד המדינות הן למעשה מדינת אפרטהייד אחת ולדרוש שילטון פדרטיבי משותף לשתי המדינות. בכל מקרה הקהילה הבינלאומית תלחץ עלינו לספק להם שירותים בסיסיים כדי למנוע אסון הומניטרי. עצם התלות שלהם בנו, פרוז המדינה שלהם וסידורי הבטחון שלנו, יאפשרו להם ולתומכיהם לטעון שהכיבוש נמשך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |