|
||||
|
||||
אני רק באמצע קריאת הדיון, אז אולי אמרו את זה, ובכל זאת: אחרי שמגיעים לרמת מיומנות מסוימת של ניתוח ספרותי (או קולנועי), כבר פחות ופחות "רואים את התפרים". הניתוח פחות מצליח להרוס את ההנאה. או שהפרשנות כבר מוטמעת עמוק לתוך הצפייה, לעתים אפילו לצפייה הראשונה. וכך מבינים שהדימוי החוזר X הוא מוטיב מהותי ליצירה, מה שמגדיל שבעתיים את ההתפעמות כשמצליחים לזהות אותו מוזכר שוב בדף האחרון. (אם כי לי לא ברור מלכתחילה למה שהוא יהרוס את ההנאה: האם כשאתה רואה קשת יפהפיה תלויה בשמים, הידע שלך על קרני האור ועל מנסרות מפריע לך ליהנות מהמראה? אבל נניח שהוא הורס את הרגש המיידי שמעלה היצירה). |
|
||||
|
||||
במהלך שיעורי ספרות בתיכון הניתוח הרס לי מאוד את ההנאה1 בעיקר בגלל שהוא תמיד הרגיש מנותק מהסיפור עצמו. התחושה שלי הייתה שהתבלול בעינה של הבלנית2 יכול לסמל את התעוורותה ההולכת ומתקרבת באותה המידה שהוא מסמל על עליתו של היטלר לשלטון או את חיבתה של המספרת לגלידת וניל. בקולג' נדרשתי כבר לבסס את הניתוח על הטקסט עצמו3 בין השאר ע"י ציטוט מתוכו וזה גרם לי להנות הרבה יותר מניתוחים ספרותיים. בנוגע לשאלה האחרונה שלך - אני מכיר אישית אנשים שפשוט לא נהנים מסרטים בלי השלב הניתוחי שלהם. בעיני חסר להם משהו בבלוטות הרגש. 1 שמראש הייתה די מוגבלת עקב הגישה שמזהה ספרות טובה עם סיפורים מדכאים עד עפר. 2 אני לא זוכר באיזה סיפור או שיר יש בלנית עם תבלול או מה הפירוש הנכון, אני רק זוכר שכשלתי לחלוטין בניתוח שלו. 3 אני לא רוצה להוציא את דיבתה של המורה שלי לספרות לרעה. יש סיכוי טוב מאוד שהיא דווקא רצתה שהניתוח יתבסס רק על הטקסט ואני סתם לא הבנתי איך עושים את זה. |
|
||||
|
||||
דבלול כמובן, ולא תבלול. |
|
||||
|
||||
אולי בכל זאת תבלול (קטרקט)? אבל אני לא זוכרת לאיזה סיפור אתה מתכוון. לו היית מגיע לפרשנות כלשהי (לאו דווקא ה"נכונה") בכוחות עצמך ובהתבסס על מה שאתה מצאת בטקסט, האם היית נהנה יותר? אם כך אולי האשם הוא בדחיפה בכפית של המונחים הפדגוגיים, על חשבון תמיכה בפעולות שיסייעו לקורא המצוי להגיע להבנה מעמיקה (מכל סוג) של הטקסט. |
|
||||
|
||||
יופי באמת. מרוב מאמץ לא לצאת דביל יצאתי עוד יותר דביל. כנראה שהייתי נהנה יותר, כן. אבל יש סיכוי טוב שהייתי טוען שהתבלול סתם נמצא שם ואין בו שום צורך1, כך שאולי דרושה גם מידה של בגרות נפשית. אילו פעולות למשל היית מציעה לתלמיד תיכון? 1 ואולי אפילו הייתי צודק, אבל אם הייתי עונה כך על כל שאלה ספרותית לא הייתי לומד הרבה. |
|
||||
|
||||
לא יודעת מה הייתי מציעה לתלמיד תיכון אומלל. אני כן יודעת, שלא מעט יצירות שלומדים (או למדו) בתיכון הן פשוט מעל יכולתו של בן העשרה הממוצע. הכוונה היא ליכולתו הרגשית ומידת ניסיון החיים שלו, לא ליכולת האינטלקטואלית. כך למשל קראתי את אנה קרנינה (ואפילו צפיתי בסדרה שהוקרנה אז), בלעתי כל מילה, אבל לא היה לי כל מושג מה הבעיה של אנה ומדוע קורה לה מה שקורה לה בסוף1. כשהמורה אמרה בכיתה את "התשובה הנכונה", הנהנתי תוך בהייה. כנ"ל הזקן והים שממש תיעבתי. כך שאולי היית מפספס את משמעותו של התבלול, אבל ביצירה שיותר מתאימה למידת בגרותך הרגשית היית נהנה למצוא סמלים ומוטיבים. ומצד שני, מה זאת אומרת "אין בו שום צורך"? קח יצירה שאתה ממש אוהב, ותראה שיהיה לך הרבה יותר קשה לומר על אלמנט כלשהו שם ש"אין בו שום צורך". למעשה הדימוי של תבלול כסמל לעיוורון מנטלי כל כך שקוף, שהוא האינטואיטיבי ביותר ואולי הוא כבר בחזקת קלישאה. 1 ראיתם איך נמנעתי מספוילר?2 ממש אזרחית צייתנית במדינת אנטיספוילריה הדרומית. |
|
||||
|
||||
אני מסכים לחלוטין. בנוגע לאין צורך - את כמובן צודקת, ניסיתי לדמיין מה הייתי אומר כתלמיד תיכון. |
|
||||
|
||||
לעניין הבגרות הנפשית הייתה לי אותה הבעיה בשיעורי היסטוריה. כל ה"פרט נמק והסבר" היו לי (ולשאר הכיתה, למעט שניים בעלי יותר בגרות נפשית) מכניים לזרא. רק בגיל הרבה יותר מבוגר התחילה ההיסטוריה לרתק אותי. אם כך אולי עדיף להתחיל את לימודי הספרות וההיסטוריה מאוחר ככל הניתן - אפילו בכיתה י"א, ולהגביר את המקצועות הראליים על חשבונם בגיל הצעיר. או שאולי צריך לבנות את השכבות של אוריינות לאט לאט? לתת לילדים לקרוא את יצירות המופת המתאימות לגילם (נניח "אי המטמון" בכיתה ה'-ו' "הנסיך הקטן" בכתה ט'-י' ו"פרחים לאלג'רנון" בי"א-י"ב) ולדון בהם בכיתה ברמה שלהם. ככל שאני זוכר "בעל זבוב" פשוט לא חדר אלי בצעירותי, ובזמן שנכשלתי לחלוטין להתמודד עם אנטיגונה או מה שזה היה, קראתי בשקיקה את "חולית". |
|
||||
|
||||
ואולי באמת חולית הרבה יותר מעניין ואפילו רב רבדים מאנטיגונה? (כמובן שיש כאן גם ענין של שפה וסגנון שמהווים מכשול, לא לחינם מפרידים בינך לבין אנטיגונה אלפיים ומשהו שנים). |
|
||||
|
||||
לדעתי - השיטה השנייה שפירטת. |
|
||||
|
||||
במקום לוותר לגמרי על לימודי ההיסטוריה בגיל הצעיר, אפשר לבנות אותם בצורה יותר חוויתית - להרבות באנקדוטות וסיפורים מעניינים, ופחות להתמקד בניתוח התהליכים באופן לוגי. משהו בנוסח ספרי ההיסטוריה הנהדרים של סטיב שינקין (חוברות הקומיקס מכוערות להפליא). אמנם ייתכן שיהיה קצת קשה לעבד באופן דומה היסטוריה קרובה וטעונה כשל מדינת ישראל. |
|
||||
|
||||
ככל הזכור לי ההיסטוריה הקרובה נלמדת רק בכיתות הגבוהות מאד, כך שלא תהיה כאן בעיה. |
|
||||
|
||||
יש את גיא אוני, הבכור לבית אב"י ושרה גיבורת ניל"י ולכיתות נמוכות יותר ניתן לבחור מתוך סדרת ספרי מנהרת הזמן (61 ספרים!) של גלילה רון פלדרמאוס |
|
||||
|
||||
קודם כל, הם לא מצחיקים. שנית, למיטב זכרוני הם מתמקדים אך ורק בסיפור האישי ולא נותנים את המסגרת. הספרים של שינקין הם ספרי היסטוריה, האנקדוטות הן התבלינים בהם. |
|
||||
|
||||
לא קראתי את "מנהרת הזמן" אבל זה נראה לי פחות או יותר כמו Magic Tree House [Wikipedia]. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
(אמנם פיינמן מנסח יפה מאד את התוספת שהידע נותן לחוויה ולהנאה בקישור של השוטה. עם זאת לדעתי בהחלט יכולה להיות פגיעה בחוויה המיידית שנובעת מעצם המעבר התודעתי ל'מישור המנתח' מה'מישור החווה'. ברגע שהצופה עובר למישור המנתח, משהו מהחוויה מתעמעם מיד1. אני אהמר בפראות שאפילו סקירה של המח תראה איזורים חדשים נדלקים, ואולי אחרים נחלשים. אז אולי האיזורים החדשים מפיקים הנאה נוספת שנובעת מהידע הנוסף, אבל זאת כבר חוויה אחרת. למרות כל זה, אני גם חושב שהחווה או המתבונן המיומן יכול לשלוט באם המעבר הזה יקרה או לא. האם להישאר במישור החוויתי או לתת למישור הקוגניטיבי להתערב, לטוב ולרע. האם לשלוף את משקפי המדען או מנסרותיו, או לתת להם לנוח בינתיים בנרתיקם עד שיזדקק להם הצופה החווה. הדבר הזה גם ניתן לתרגול ואימון.) 1 ויכול להיות שזה נכון יותר עבור חוויות חושיות ישירות - כמו מראה של קשת, ריח של פרח וכו' - בניגוד לחוויות כמו קריאה, שמראש מערבות יותר אלמנטים קוגניטיביים ופחות אלמנטים חושיים2. 2 אני מתנצל מראש על שימוש במונחים שמן הסתם אינם מדויקים. |
|
||||
|
||||
אם סקירה של המוח תלמד אותך איזה איזורים נדלקים כי אולי הם מפיקים הנאה, אז הבעיה שלך נפתרה. יבוטלו שיעורי ספרות, תנותק הקריאה מרגש אשמה או התנשאות, ופעם בשנה יחגוג העם את חג הספר (חוץ מן, כמובן, בעלי כשרון הכתיבה). |
|
||||
|
||||
לא ברור לי איזה בעיה נפתרה, וזה ממש לא נראה לי הכיוון אליו כיוונתי, אולי נהפוך הוא (אולי כי אני לא בטוח מה אתה רוצה לאמר). |
|
||||
|
||||
כיוונתי לסיפור "המקצוע" של אסימוב. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |