|
||||
|
||||
אין לי הרבה ספק שמגדלי העדרים פיטמו את הזכרים הצעירים לשחיטה, והוציאו את הנקבות למרעה, אז כמו היום, הרות ככל הניתן. חקלאות היתה כבר עסק די עתיק. |
|
||||
|
||||
בתרבויות בקר פרימיטיביות, כמו שקימות היום באפריקה, שוחטים רק באירועים מיוחדים, גודל העדר הוא סמל סטטוס וחיי היום יום מבוססים על חלב, גבינה וחלב תוסס - אלכוהולי. |
|
||||
|
||||
ודם. יורים מעיין חץ בצוואר, ממלאים כוס בדם ומעבירים בין האנשים הלבנים שהתאספו מסביב1. בסוף סוגרים עם משהו שמזכיר אטב כביסה גדול מעץ ושולחים את החיה לדרכה. 1 נאמר לי שזה מתבצע גם בלי נוכחות האורחים. |
|
||||
|
||||
כן, אבל. מתקבל הרושם שהגידול המסחרי העיקרי בתקופה הרלוונתית באזורנו, הוא של כבשים שמספקות (גם) צמר. המקורות מפוקפקים כדבאי, אבל קיומם של מגדלי עדרים לצרכים מסחריים, ושל ערי-מרכזי עיבוד צמר, משתמע די בברור. במקרה כזה, אם אתה מעוניין להתחרות בהצלחה במגדלים האחרים מבחינת גודל העדר, ובין אם שטחי המראה העומדים לרשותך מפוצלים-עונתית או רצופים-גיאוגרפית ועשירים מספיק, כדאי כנראה שתוציא את הכבשות ההרות למרעה, שם תאסוף את הטלאים אל חיקך, ובאביב תגזוז את אותן הרחלים. את הזכר הילוד תאכיל משאריות הבית (והעיר) בלחם יבש, ותשחטהו בהתאם לנסיבות ולחגים, ואת הנקבה הרכה, משנתחזקה, תוציא למראה עם אחיותיה-אמהותיה. את הפקת החלב תשאיר למשקי הבית הקטנים והבינוניים, עד שתמציא את מכונת החליבה. ותשאיר אייל אחד או שלושה בכל עדר-מרעה לצרכי הרבעה וביטחון-עצמי-קבוצתי. ואם אתה בעסקי אפודי-הבד דווקא, אז תתכבד ותשלח את אחד העובדים לשוק לקנות טלה או שניים. |
|
||||
|
||||
משק שמבוסס על נדידה לא יכול להרשות לעצמו עגלים שתקועים בקופסאות כל חייהם. הם עלולים לא להתקשות בתנועה, כשמגיעה העת לנדוד לנקודת המרעה הבאה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |