 |
אני מסכים עמך שבמלחמה הנוכחית וגם במלחמת ההסברה אנו מובסים, אבל המסקנות שלי בקשר לשאלה איך עלינו לנהוג כדי לנצח בשתי המלחמות האלה הפוכות לשלך.
כבר נדמה לי בתגובה הראשונה שלי בזמנו שבה הזכרתי את עניין הילד הערתי שגם אם יתברר מעל לכל ספק שהילד נורה בכוונה ע"י הפלשתינים זה לא יעזור לנו במלחמת ההסברה.
התגובה שלך כל כך מדגימה את ההערכות שלי: אירוע שתפס כותרות ענקיות ושבו הוצגנו כרוצחי ילדים, הפך עכשיו, כשכבר העובדות לא כל כך בטוחות וייתכן אפילו שרוצחי הילדים משני הצדדים הם דווקא הפלשתינים, לבלתי רלוונטי.
אתה אומר עכשיו: "מה זה בכלל משנה ? ידוע שאנחנו מנוולים." לו היית בטוח שהילד נורה ע"י כוחותינו זה היה משנה לך ועוד איך.
אני רוצה להביא רק שתי דוגמאות שמסבירות את דעתי בקשר לשאלה כיצד עלינו לנהוג.
הדוגמה הראשונה היא מה שהיה בקמפ דויד ופתיחת האלימות. זו עובדה שברק התהדר בצדק בכך ש"הצליח לחשוף את פרצופו האמיתי של ערפאת" כמי שאינו רוצה לעשות שלום. מצבו של ערפאת עם כשלון פסגת קמפ דויד בדעת הקהל היה בכי רע באירופה ובמיוחד באמריקה. והינה, דווקא כאשר פתח במלחמה, מצבו ההסברתי התהפך.
הדוגמה השניה היא מלחמת ששת הימים. לפני המלחמה נסע אבא אבן לאירופה ואמריקה כדי לקבל תמיכה ברצון לפתוח במלחמה. מה שקיבל היה סרוב. במיוחד מצד דה גול אבל גם ג'ונסון שהיה הנשיא הכי אוהד לישראל עד אז ביקש ממנו במפגיע לאפשר ל "דיפולומטיה" לעשות את שלה והפציר בו שישראל לא תפתח באש. אבא אבן, חזר. ישראל התקיפה. היה ניצחון גדול, ולפתע כולם נעשו חברים שלנו.
זו הדרך. לנצח ולהיראות חזק. תרנגול פצוע שדם נוזל מקודקודו הוא מטרה לתקיפת הכלל.
ואפשר לנצח. הסברתי כיצד לא פעם אחת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות