בתשובה לנכון, זה אני, 30/03/13 0:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סעיף 5 מתייחס לבעלי משרות אשר אין טעם להגן עליהם, מכיוון שהם יכולים להגן על עצמם: מנהלים בכירים ודומיהם. הוא לא מתייחס למי שמשתכר שכר מינימום ונמצא בעמדה נחותה בהכרעה על שכרו. גם לתחולת סעיף (6) הייתה התייחסות. באופן כללי הייתה הסכמה שיש דרכים סבירות לפקח על זמני עבודתם: גם אם המטופל עצמו לא יכול לפקח, הרי שקרובי משפחתו יכולים לבקר מדי פעם. הטענה ששני הסעיפים הללו חלים עלתה בבית הדין הארצי לעבודה. שניים מתוך שלושת השופטים המקצועיים שם לא קיבלו אותה, אולם שני הלא משפטנים ששם (נציג המעסיקים ונציג העובדים) הצטרפו לדעתו של השופט השלישי. בטענות לעתירה לבגץ הצטרף היועץ המשפטי לממשלה לעמדתה של העותרת בעניין תחולת שני הסעיפים. לעומת זאת טוענים שייצגו גופים פרטיים אחרים (שים לב: הם לא ייצגו את הנתבעת. מדובר על סתם עמותות ואנשים פרטיים שהחליטו להצטרף למשפט בשלב זה) דווקא טענו שהסעיפים הללו חלים על עובדי סיעוד. כל השופטים בשתי העתירות בבגץ מסכימים שעמדת הרוב של בית הדין הארצי לעבודה הייתה שגויה וששני הסעיפים הללו לא חלים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא נכון. החלק הראשון (תפקידי ניהול) נוגע ל"בעלי משרות אשר אין טעם להגן עליהם" לתפיסתך (לתפיסתי "לא תהדר פני דל ולא תכבד פני גדול, בצדק תשפוט עמיתיך"). החלק השני (משרה הדורשת אמון אישי - ולא בכדי המחוקק הפריד את שתי הדרישות) מכוונת לגבי תפקידים שאינם ניהוליים אך דורשים אמון אישי. כך למשל נהג בוס או מזכירת מנכ"ל - תפקידים שאינם ניהוליים, ואינם בעלי שכר גבוה במיוחד, אך דורשים מידה מיוחדת של אמון אישי מעבר לאמון הרגיל בין המעביד לעובד, נכללים בכלל זה. אתה חוטא באותו חטא שבו חטאה עו"ד חני בן ישראל בכרככך את שני התנאים הללו יחדיו. וה"סתם עמותות ואנשים פרטיים" שאתה מדבר עליהם הם עמותות של חולים סיעודיים וקרוביהם כגון נפגעי ארוע מוחי, ובניגוד ל"קו לעובד" הם לא ממומנים ע"י NIF וגרורותיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משרה הדורשת אמון אישי - מכאן שלא כל אחד יכול לעשות אותה. מכאן שיש לגמול על האמון האישי הנדרש באיזו שהיא דרך. להגיד לעובד ''זו משרת אמון אישי ולכן תעבוד שעות רבות בלא תשלום ושכרך יהיה מועט'', זה, איך לאמר, מעט לא הוגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כל כך משתלב גם בצדדים האחרים של ''נכון זה אני'' שבאים לביטוי בדיונים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון טעות: לא כל השופטים מסכימים לא תחולת שני הסעיפים. השופט רובינשטיין כותב שהם חלים, אולם ניכר בדבריו שהוא מתייחס לטענה הזו כאל פרשנות יצירתית של החוק ולא כפירוש השגרתי והמקובל. כמוכן, הנדל טוען שהחוק לא חל, אך יוצר חריג (שכר בסיס גבוה יותר) מתוך ההנחה שאם החוק לא חל הוא צריך להיות מוחלף בהסדר הגנה חלופי על אותה קבוצת עובדים. גם כאן, הוא לא מסתיר את היותה של פרשנותו חקיקה שיפוטית. אז לא מדובר על פרשנות החוק הפרטית שלי. אבל אולי מדובר (כפי שכתבת) על פרשנות החוק שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו אני מופתע - יש לך אסמכתא משפטית לזה שנהג בוס או מזכירת מנכ"ל מוחרגים מחוק שעות עבודה ומנוחה? (ובגלל סעיף האמון ולא סעיף פיקוח השעות?) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |