בתשובה לשוקי שמאל, 01/03/13 15:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שוקי, אני מודה לך על הן על דברי החיזוק והן על התוספות המשמעותיות. אכן, אפשר גם לעשות אנלוגיה בין השמאל הציוני לבין המפלגה הליברלית בדרא"פ – שניהם ייסדו את המציאות שבבסיס האפרטהייד/כיבוש (וציינתי זאת לגבי דרא"פ), ושניהם הצדיקו/מצדיקים במשך שנים רבות את המציאות הזאת בשלל טיעונים כביכול "נאורים". האנלוגיה שעשיתי אינה אנלוגיה מלאה, וציינתי זאת. באופן משעשע, עכשו אני טוען זאת כנגד תגובה משמאל (לעומת תגובות מימין). הנקודה שביקשתי להדגיש במאמר, וכנראה לא מספיק, היא בדיוק הנקודה של יחידה טריטוריאלית אחת. שים לב שגם בדרא"פ וגם בא"י (המנדטורית/ה"שלמה") היתה זו בריטניה שקבעה את גבולות היחידה. האפריקנרים התנגדו בזמן אמת לגבולות שנקבעו, ויצאו בסוף המאה ה-19 לשתי מלחמות על עצמאותם – עצמאות שנועדה לממש את הגדרתם העצמית המובדלת מהשחורים וגם מהאנגלוסקסים – אבל הובסו וגבולות אלו נכפו עליהם. מרגע שנקבעו, לא היתה להם לגיטימציה בינ"ל לשנות אותם (והיה זה ניסיון לסגת מהם, לא להרחיב אותם), כפי שביקשו לעשות באמצעות הבנטוסטאנים, כדי לייצר איזושהי מציאות של הפרדה ומדינת לאום המממשת את הגדרתם העצמית (אם תרצה). למעשה במחצית השניה של המאה ה-20 חלוקה כזו לא היתה אפשרית כלל גם במישור הפנימי, בגלל שעד אז האוכלוסיות היו מעורבות ותלויות אחת בשניה. לעומת זאת, המצב בא"י הוא דומה אבל שונה. לנו התמזל המזל שגבולות המשמרים את הזהות הלאומית קיימים ואף מוכרים בינ"ל – גבולות 49 (כלומר 67). הסוגיה של גבולות אלו היא מורכבת, וזהו איננו גבול בינ"ל, אבל שורה של החלטות או"ם ושל בית הדין הבינ"ל הפכו אותם לגבולות מוכרים (אני ואחרים התייחסנו לזה בתגובות אחרות). אלא שהמציאות שמדינת ישראל בחכמתה הרבה יצרה היא כזו שלא מאפשרת נסיגה חד-צדדית לגבולות אלו, ובכך מצבנו נהיה דומה לדרא"פ, שם נסיגה כזו גם לא היתה אפשרית, כאמור. מאחר שבלא הסכם אין מסגרת אחרת של גבולות – או 67 או כל א"י המנדטורית – אנו מסתכנים בדה-לגיטימציה בינ"ל כל עוד אנחנו שולטים על כל השטח אך מונעים מכל תושביו זכויות אזרח, ומצב "זמני" זה כבר מזמן הפך לקבוע. אתה קובע שהמאה ה-20 לימדה אותנו משהו על חוסר הערך של גבולות מוסכמים, אבל אני סבור שהמציאות היום שונה (דווקא בגלל מה שחווינו במאה ה-20), וקצרה היריעה להתייחס לכך. בפועל, למעט מקרים בודדים, כל הגבולות שנקבעו בסיום מלחמת העולם השניה התקבעו כגבולות בינ"ל, ולכל שינוי גבול נדרשה הסכמה הדדית בשביל הכרה. ההכרה חשובה בשביל לגיטימציה ותמיכה בינ"ל, דווקא בסיטואציה בה המדינה נדרשת להשתמש בכוח כדי להגן על גבולה, ומניסיוננו אנחנו רואים כמה זה בעייתי בהיעדר גבול מוכר. מסיבה זו ההכרה היא יותר אקוטית עבור מדינות קטנות מאשר מדינות גדולות שגם מחזיקות בזכות וטו במועה"ב. אי היכולת לחלק את הארץ נבע מחוסר הסכמה לעשות זאת בשני הצדדים, בעיקר בגלל לאומנות ומשיחיות דתית. פתרון החלוקה כיום אכן נראה דוגמתי, והשמאל ה"קיצוני" נוטה לנטוש אותו ככל שהימין ה"מתון" נוטה לאמץ אותו. אינני יודע אם חלוקה אפשרית (על זה אני מתריע), אבל כל פתרון אחר של אי-חלוקה, כמו הפתרון של בנבנישתי, דורש הסכמה הדדית (כפי שכתבת), ואז אנחנו שוב חוזרים למעשה למצב ההתחלתי. אם אין הסכמה לחלק, איך תהיה הסכמה על חיים משותפים זה בתוך זה? כפיית פתרון (חלוקה או אי-חלוקה) גם היא בעייתית, והופכת אותנו נתונים לחסדיו של צד שלישי, שגם לו יש אינטרסים העלולים להשתנות. כמוך אני מאוד מעריך את בנבנישתי. לא התעמקתי בפתרון שהוא מציע, אבל אני רוצה להתריע בפני כל מיני מקסמי שווא (בין אם שלו או של אחרים) של ריבונות משותפת של שני עמים על כל השטח. רעיונות אלו אולי יהיה ניתן לממש באחרית הימים, אבל בימינו הם מזכירות לי עוד סוג של ישראבלוף המאפשר לשלוט על כל השטח תוך הפיכת אנשים מהגזע הלא נכון לבלתי נראים. אבל אל תבין אותי לא נכון, אם תהיה הסכמה של שני הצדדים על רעיון כזה (או אחר), אני אאמץ אותו בחום. למרבה הצער, הסכמה כנראה לא תהיה בזמן הקרוב, ולא נותר לי אלא להסכים עם הפסימיות של דבריך. כל פתרון שיהיה, אם בכלל, רק יציף בעיות אחרות. אגב, במובן הזה שוב אנו דומים לדרא"פ, שמצבה היום בוודאי לא מזהיר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שהבנתי, הפתרונות של בנבנישתי אמנם דורשים מידה מסויימת של הסכמות בין הקהילות הניצות, אבל לא מדובר על יותר מהסכמה של הצדדים למנגנון שיאפשר דו-קיום ''עויין'' בין הקהילות במקום סכסוך אלים לפחות לזמן מסויים. הדוגמאות שהוא מביא הן מאירלנד הצפונית, מבוסניה ומקדוניה (לא ממש חממות של אהבת אחים). במצבנו אנו נראה לי כי לשקול ולחפש גם פתרונות שהם כדבריך אכן קלושים ומפוקפקים, עדיף על המשך הדבקות בפתרון שנכשל שוב ושוב. גם העובדה שלפלשתינאים אין שום קשר מיוחד לרמאללה או לעזה ביחס לרגשותיהם לחיפה ועכו, מרמזת לכך שפיתרון החלוקה אולי נטול בסיס בליבותיהם של הצדדים המסוכסכים לא פחות מאשר הפיתרון הדו-לאומי. אסונה של ישראל היה בכך ששלטון הימין (ואולי גם שלטון השמאל שקדם לו) ניצל את חוסר התקווה של פתרונות החלוקה כדי להצדיק את חוסר המעש שלו בזמן שהריבונות והלגיטימיות הישראלית הולכת ונשחקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, אני לא פוסל מראש אף סוג של פתרון, ואני מניח שככל שפתרון שתי המדינות יתרחק בשנים הקרובות, יגבר הדיון בפתרונות הפדרציה/סיפוח למיניהם, שאותם מקדמים הן הימין והן השמאל הרדיקליים - כל אחד ממניעיו שלו. אינני מכיר מספיק לא את הפתרון של בנבנישתי ולא את הדוגמאות שהוא נותן, אבל ברור לי שגם מה שאתה מכנה "לא יותר מהסכמה של הצדדים למנגנון שיאפשר דו-קיום "עויין" בין הקהילות" הוא לא דבר של מה בכך. יש לזכור שהסכמה רק על הצורך בהסכמה הושגה לראשונה בועידת מדריד - יותר מ-40 שנה אחרי קום המדינה, והסכסוך הלאומי התחיל הרבה קודם. הלאומנים והפונדמטליסטים בשני הצדדים, שהצליחו להכשיל את פתרון שתי המדינות עד כה, לא מכירים אפילו בלגיטימיות של הצד השני - לא שהפלסטינים הם עם מזה, ולא שהיהודים אינם יותר מקהילה דתית מזה - וכרגע נראה שכל עם מעדיף "שלום בית" מאשר להיאבק בקיצוניים. זהו המכשול העיקרי שכל פתרון יצטרך לעבור. *** לא הייתי מכנה את מדיניות ישראל "חוסר מעש". מאז הסכם אוסלו היו מעשים רבים - מספר המתנחלים שילש את עצמו, למשל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |