בתשובה לג'וד, 14/12/12 20:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באחד הימים בתקופה כשהייתי סטודנט בירושלים, עצר לי טרמפ איזה בחור נחמד עם סיאט חדשה, אדומה, יפה. באמת ילד טוב אשר מן הסתם הרגיש שהוא עושה מעשה טוב. הוא לבש סוודר וחבש משקפיים וקיבל את המפתחות מאבא. באזור פת, לא רחוק מתחנת הדלק, חטפנו בומבה קטנה. דפקו אותנו מאחור. דפקו אותנו. אני זוכר שעפתי קצת קדימה ואיך שחגורת הבטיחות התהדקה. רכב טנדר של העירייה התנגש בנו מאחור. הכביש היה עמוס. הוא עצר לרגע ויצא לראות מה קורה. ילד אשכנזי חמוד שלבש אפודה, עם משקפיים ועם האוטו החדש של אבא. מן הרכב של העירייה יצאו ארבעה גברתנים עם בגדי עבודה. גבוהים, חזקים כאלה, עם זיפים על הפנים. הם היו ערבים אבל הפרט הזה לא חשוב לעצם העניין. אבל לרגע היה נראה שכנופיית בריונים עומדת להתנפל עליו. עלינו. הוא היה מבוהל. ראית פעם ילד אשכנזי חיוור? האישונים מתכווצים, הפנים הלבנות מצהיבות. אז הוא נעמד ליד הפגוש האחורי, העיקום היה ברור, גם הפח התעקם, קילוף מן הצבע הלבן של רכב העירייה נדבק לפגוש האדום. ואז החלו חילופי הדברים. זה כלום הם אמרו, אחד אחד, סובבים סביבו, מתהלכים, האחד אומר, השני מחזק את דבריו, מה פתאום הפגוש כבר היה עקום, ככה הקולות שלהם כמו סחרחורת לראשו האשכנזי החמוד. זה היה הנראטיב שלהם. המסכן לא הצליח לפתוח את הפה מרוב שהיה חיוור. הם המשיכו לסובב אותו בכחש, והוא התחיל להאמין להם. פתאום הפגוש נראה ישר. המכה לא באמת קרתה. הם עלו על הרכב שלהם ונסעו. הוא עלה על הרכב שלו ונסע. מן הסתם הראש שלו היה עסוק בהאמנה לנרטיב שלהם. הוא לא לקח מהם פרטים, כי זה באמת כלום אבא. זה אפילו לא קרה. לא יודע, אולי בחניה. בעצם זה היפסטרים. העיקום בפגוש ובפח מוסיף לו חן. כך זה מגיע מן היצרן. מנקודת מבט פסיכולוגית אני חושב שזה מרתק לראות איך בעזרת לחץ נפשי אפשר לגרום לאדם, כל אדם, גם אם הוא מלומד, מחונך ונאור להתכחש לאמת ולשקר לעצמו. אולי אפילו לפתח הילוצינציות. כיוון שזה כנראה מטבע האדם להרגיש צורך כל כך חזק להסיר מעליו איומים, כדי כך שהוא מתחיל לראות את המציאות במבט של צפרדע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
:-) סיפור יפה, אהבתי במיוחד את התיאור "הוא היה מבוהל. ראית פעם ילד אשכנזי חיוור? האישונים מתכווצים, הפנים הלבנות מצהיבות". (בלי קשר ישיר, סיפורי מכוניות של אשכנזיות: לפני כמה ימים הייתי ביציאה מתחנת דלק ואכשנזית אחרת, גם היא עם אוטו די ישן, באה מהצד ונתקלנו זו בזו קצת בחוזקה. שתינו יצאנו מהמכוניות, הסתכלנו על הפגושים שבעי השריטות והכיפופים שלנו, חייכנו אחת לשנייה ואמרנו לא נורא, ונסענו לשלום. זה הכיף במכוניות ישנות, הן כמו יין טוב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא לא אהבתי את התיאור הגזעני. אפשר לחשוב שתיאור של ילד תימני או מרוקאי היה מאוד שונה. לבטח הוא היה מתקבל שונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראית פעם ילד מרוקאי חיור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאתה לא שואל ברצינות, מאחר שאתה מן הסתם יודע שהתשובה היא חיובית. או אם נדייק, נכון לומר פה מחוויר כפועל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או! רון אתה כאן? תגובה 609406 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה את ההבדל בין זה ובין הסיפור הקודם, גם כאן המסכנה פגשה בערסית ומיהרה לנוס על נפשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. בכחש סובבוהו. בכחש. סובבוהו וסבבוהו. נסובו סביבו וסובבוהו. סיבבוהו וסובבוהו. יצאו לפניו בחמת חלילים וסובבוהו. הניחו איש את זרועו על כתף רעהו וריקדו ורקעו וסובבוהו. בכחש סובבוהו. אמרו לו שהוא הרגיש מכה בגלל מהמורה בכביש ושזה לא קשור אליהם. דווקא יצאתי לעזרתו. אשכנזי במובן של בחור עדין. בכלל לא ילד. הוא היה בן גילי. אבל הוא כבר היה לגמרי מסובב. הם כבר סובבוהו. נסובו סביבו וסובבוהו. בכחש סובבוהו. בכחש. העניין עם הסיבובים הוא שבהתחלה זה לא נעים. אבל אחר כך זה הופך נעים. אתה משתף פעולה והופך להיות חלק מהעניין. נעים לך שמסובבים אותך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, זה חזק (באמת, לא באירוניה כמו קודם על התיאור שלך את הבחור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האזנתי בשימת לב לדבריו של בנימין נתניהו והוא חולק בחן אבירים, כבוד ממלכתי לשמעון פרס. בנימין ושמעון, בן רחל ובן לאה, השובב והרציני, הערמומי והתם, הצר והמודח, המוחרם והמהולל, המלך והנביא, כפתור ופרח. שניים אנשים וביניהם מתגולל אפוס לאומי שלם של התנגשות אדירים בין שני מחנות, בין שני זרמי מחשבה. שניים יריבים, שני זרים נאמנים המבקשים להוביל את עמם בדרכים שונות, והנה הן מצטלבות זו בזו שוב ושוב. בדרך נרגשת דיבר בנימין אל שמעון. שח את קומתו לפרקים להעתיר עליו דברי חנופה כמו כדי לפייסו. ושמעון הזקן, פניו קפאו לרגע כאילו נבהל, ואחר כך נצצו עיניו ברקע דבריו של בנימין, ונדמה היה שמתפרש חיוך קטן ושב על עצמו בהשלמה, ובזו הפעם על הימים שהיו. ברכות לשמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, איש גדול. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |