בתשובה לנתנאל יפת, 13/03/02 0:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם אנשים מתייחסים אל תיבת הדואר של דובי כאל "פח מחזור" אלטרנטיבי על שולחן העבודה הוירטואלי שלהם? כל רסיס מחשבה לא מעובד נשלח (ומפורסם!) מבלי לחשוב פעמיים? מה זה אומר כשמחבר המאמר מעיד עליו שהוא "מכליל ודמגוגי", "בוסרי", "לא מנומק מספיק" וכו', פחות משבוע לאחר פרסומו? חבל מאוד שמאמרים כאלו יושבים בחברת מאמרים רציניים יותר שכן מפורסמים כאן, ושעליהם טורחים הכותבים יותר מחמש דקות המוקדשות לפליטות פה מרוכזות ולא-מעובדות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מה לומר אלא סליחה. אתה צודק לחלוטין. טעיתי. עם זאת, תוכן הדברים עדיין מאוד קרוב לליבי, אם כי, כמשל, הפיסקה המדברת על מעצמות העתיד בהחלט זקוקה למעט יותר קונקרטיות. להגנתי ייאמר אולי, שהמאמר עבר כמה מסננים- חוש הביקורת של דובי וחוש הביקורת של הקוראים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מסכים איתך. שום מאמר כאן לא בא על חשבון מאמרים אחרים. אם יש מישהו כאן עם אינטרס שנוגד את פרסום המאמר, זה רק מר נתנאל יפת - כל השאר יכולים רק להנות (? - סימן זה בא יותר כדי לסייג את ההנאה שאני מפיק מקריאת הדיון מאשר ההנאה מקריאת המאמר. יש לציין כי התסכול שאני חווה מקריאת הדיון נובע בעיקר מהרעיונות הפחות מילוליים שמתרוצצים אצלי בראש בקשר לפתרונות, והנסיונות הילדותיים שלי לחשוב על מילולם, לשם השתתפות בדיון. מר נתנאל יפת כנראה הצליח "לאנוס" את הרעיונות הלא מילוליים שלו לצורת מאמר, אבל מודה שמבחינה לוגית, מבחינת בשלות, ומבחינת עקביות המאמר חסר. באופן כללי אני חושב שזה מדגיש, באופן חי, את מצוקת האזרח החושב במדינה דמוקרטית שנראה שפועלת בניגוד גמור למצפון והיגיון). האוריינטציה הפוליטית-לוגית של האייל הקורא אכן לא מתאימה במיוחד למאמר זה (לעומת מאמר שתי השאלות, שממקד מאוד את הדיון, בלי קשר לאיכותו עצמו), יש להודות, אך אין פסול בפרסומו, אלא אם הוא מהווה נגיסה עמוקה מדי באשראי שקיבל מר יפת, שלא תאפשר לו לנסח מאמר נוסף, או באשראי של הסססמולנים (כפי שתייג אחד מהמגיבים) לכתיבת מאמרים. וכהנה וכהנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי כי יש כאן משום ''דריסה'' של מאמרים אחרים, אלא הוזלה של הבמה. אני בהחלט מכיר את התסכול שנובע מהרצון הלא-ממומש להביע רעיון מופשט באמצעות מילים ומשפטים מסודרים, אבל עדיין חושב כי יש לשמור על רמה של רצינות, עקביות, ורציפות לוגית כשבאים לכתוב מאמר. אין ספק כי במצב בלתי אפשרי זה, קשה מאוד להוציא טקסט שגם חותר כנגד הדוגמות המקובלות, וגם נמנע מרגשנות יתר. אולי המאמר של נתנאל יפת הוא שלב ביניים ברצף שבין המניפסט המסודר והמנומק (או שמא, הסקירה ההסטורית), ופרץ הרגשות הלא-קוהרנטי. בכל אופן, כשהמחבר מעיד שבוע אחרי פרסום המאמר כי הוא לא יודע על מה הוא חשב בעת כתיבתו, הנורות האדומות שלי נדלקות. לא ככה אני רוצה לצרוך דעות ורעיונות, ולא ככה אני רוצה שייוצגו עמדות, בין אם אלו קרובות לשלי, ובין אם לא. מאמר שתי השאלות, למשל, למרות (ואולי בגלל) שהיה עני מאוד בתוכן, אכן הצליח למקד את הדיון, גם אם סביב עניין מובן-מאליו משהו, לטעמי. אני מניח שהאשראי של ה''סססמולנים'' שואף לאפס גם ככה בדעת הקהל הציבורית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת המקובלים, כך שמבחינה זו אין זה מפריע לי במיוחד. אני דווקא מקווה לקרוא יותר מאמרים דעתניים באייל, כאלו שמשקפים את עמדתו הרגשית והאישית של הכותב בקשר לנושא, אך גם משלבים נתונים קשים וניתוחים ביקורתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר בבירור על מה חשבתי ובשום מקום לא אמרתי אחרת. בוסריות היא לא המילה הנכונה. דמגוגיות ועבודה לא גמורה יתארו טוב יותר את המציאות. ועדיין, אלו הן מחשבותי כשאני משוחרר מחלק מהכללים. המאמר נכתב במחשבה על פרסום באתר הסרבנים, ולכן כתוב בטעות ''אנו''. זה מאמר מתלהב (יש מי שיעדיף ''מתלהם'') ונסער. בכך כוחו וחולשתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעלה כתבת שצורתו "בוסרית". גם על התגובות שלך אינך חושב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיהרתי מדי להתנצל מתוך תחושת אי הנעימות. כן, אני חוזר בי מהמילה ''בוסרי''. אני כותב כבר כמה שנים וזה לא אחד הטקסטים הבוסריים ביותר שכתבתי. כתבתי זאת כאשר עוד חשבתי שהמאמר פורסם בדיוק כפי ששלחתי אותו, כיוון שאז הוא היה בהחלט ראשוני, גרסת טיוטא. ועוד- אני עומד על זכותי לחזור בי בכל פעם שאני סבור שאני טועה. אל תשלול את זה ממני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי גם שהמאמר אינו ערוך בניגוד למציאות בפועל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האוריינטציה /הפוליטית/ של האייל לא מתאימה למאמר זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוליטית לוגית, אסתי. :-) בכל מקרה, האייל הקורא כאורגניזם נוהג לתת מכה קטנה על היד1 לאנשים שמדברים באופן תלוש מאיזו שדרה עניינית. אם נתעלם לרגע מהעובדה המצערת שאני בעצמי שיחררתי כמה תגובות אישיות-רגשיות לאייל, אני חושב שיש במשמעת מסוג זה הרבה טעם - דיונים לוגיים עובדים ועוברים יותר טוב. מצד שני, הרפקלס הזה גורם לאובדן מסויים של חיות, אבל אני לא בטוח שזה משהו רע. גם כך מיעוט הכותבים מציק לי, ואם האתר היה הופך לאתר אינטימי, הוא היה דוחה מצטרפים2. 1 בדיון זה עצמו ניתן לראות דוגמא, גם אם קיצונית, שאת שותפה לה. 2 זה, בעצם, לא נכון. הוכח3 שאנשים נהנים מהפמיליאריות המקוונת ורוצים להצטרף אליה. 3 זה, בעצם, לא מדויק. אני עדיין עובד על ההוכחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא בעד התבטאויות רגשיות, אבל יש הבדל בין התבטאויות רגשיות, לבין התבטאויות מטופשות. (מותר גם לשחרר לאוויר התבטאויות לא-נבונות, אבל כשזה בא ביחד עם תוקפנות, זה בלתי נסבל, לפחות בעיניי). 1 המכה הקטנה על היד הגיעה לו. ואני מוכנה לפעול ליסוד מקלט לאיילים מוכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואפילו אם אנשים שמתייחסים לתיבת הדואר כאל "פח מחזור" עדין יש עורך באייל ושיקול דעתו קובע בסוף. איך בדיוק דובי היה צריך לדעת שמר יפת יתכחש למאמרו? האם כל 200 המגיבים עד עכשיו חשבו שהמאמר לא שווה? ואם הכותב מעיד על עיסתו המחורבנת, זו בעיתו שלו, ולקוראים היתה סיבה נוספת להתגושש בדיון פוליטי. אז מה? החמאה על ראשו ואנחנו נהנים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |