|
||||
|
||||
הפרשה הגיעה היום לעמוד הראשון של "הארץ", ואני גאה לספר שזה קרה בזכותי - שלחתי אתמול אימייל לאסף שטול-טראורינג, כתב המדע של העיתון, והפניתי את תשומת ליבו לסיפור. הוא התלהב, והתוצאה היא הכתבה, שבה אחד המרואיינים הוא אילון לינדנשטראוס. באופן אירוני משהו, הכתבה קיימת כרגע רק בגרסת הדפוס של העיתון, אבל אעלה קישור כשהיא תעלה גם לאתר האינטרנט. כמה תוספות לסיפור: מספר המצטרפים על החרם ממשיך לעלות, אבל די באיטיות, לטעמי, כ-200 ביממה האחרונה. מסתבר שהחרם גרם למניית חברת אלסוויר לצנוח. עם זאת, חברת השקעות בשם Exane Paribas פרסמה המלצת קנייה למנייה, משום שלדעת האנליסטים שבה, המנייה תטפס במהירות למעלה, אחרי שהחרם הנוכחי ייכשל כמו ניסיונות דומים קודמים. ראו סעיף 3 כאן. תגובת סקוט אהרונסון לניתוח הזה: "אני שואל אתכם, האם זה לא גורם לכם לרצות להחרים את אלסוויר, ולו רק בשביל לראות את האנשים שקיבלו את העצה הצינית של Exane Paribas מפסידים את כספם?". לצד כתבי עת מעולים שיוצאים באלסוויר (Lancet, Cell) יש גם כמה, אפעס, לא משהו. ראו למשל את המאמר התמציתי הזה, שהתפרסם בכתב העת Computers & Mathematics with Applications (אין צורך בידע מתמטי כלשהו כדי להתפעם). דוגמא נוספת: העורך הראשי של כתב העת Chaos, Solitons and Fractals היה עד לפני כשלוש שנים אחד בשם מוחמד אל נסחי1 (El Naschie); בצירוף מקרים מדהים, התפרסמו בעיתון מ-1993 למעלה מ-300 מאמרים פרי עטו של אל נסחי, ובאחד מגיליונות העיתון בשנת 2008 התפרסמו לא פחות חמישה מאמרים שלו. ניסיתי לקרוא אחד מהם, ולמרות שאני לא מבין בתחום המדעי הרלוונטי, יש לי יותר מחשד עמום שדיון 1571 נוגע לבנאדם. שימו לב ש-13 מבין 15 המאמרים המצוטטים בביבליוגרפיה הם ציטוטים עצמיים של המחבר. אל נסחי מנהל בימים אלה תביעה כנגד המגזין "נייצ'ר", שלטענתו הוציא את דיבתו רעה כשסיקר את פרישתו מתפקיד העורך הראשי. הוא מייצג את עצמו במשפט, והעד היחיד שהביא להעיד לטובתו, שגם הוא עורך בכתב העת הנ"ל, אמר בין השאר כי אין אף אדם אשר יכול לחבר ביקורת עמיתים על עבודתו של אל נחסי, וכי "אם יש לך משהו חדש להציע, ביקורת עמיתים היא מסוכנת". עוד פרטים כאן. אל נסחי מציג את עצמו במאמריו כחבר ב-Frankfurt Institute for the Advancement of Fundamental Research in Physics, אולם ככל שיכולתי לבדוק, האזכורים היחידים של המוסד הנ"ל ברשת הם של אל נסחי עצמו. אחד הדברים המדהימים בסיפורים האלה, בעיני, הוא שהאימפקט פקטור של שני כתבי העת האלה הוא לא לגמרי בקרשים: 1.472 ל-CMA ו-1.267 ל-CSF. מעורר מחשבות נוגות... ____________ 1. ייתכן מאד שטעיתי בתעתיק |
|
||||
|
||||
הנה הכתבה מ"הארץ": http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1641824 קולגה ששכנעתי אתמול להצטרף לחרם, סיפר לי לפני שעה קלה שבדיוק היום בבוקר הוא התבקש לשפוט מאמר לאחד הג'ורנלים של אלסוויר. הוא אכן השיב בשלילה. |
|
||||
|
||||
וואו. המאמר של CMA בעצם אומר "תראו! פרסמנו שני מאמרים בכתב עת אחר!". |
|
||||
|
||||
למה הקצב מאכזב? מהו בערך גודל אוכלוסיית היעד של החרם? |
|
||||
|
||||
בכל אחת מהאוניברסיטאות הגדולות בארץ יש סדר גודל של אלף חברי סגל. לכן, בהערכה גסה, יש בעולם כמה מאות אלפי - או אפילו מיליוני - חברי סגל אקדמי, וזה עוד בלי לספור סטודנטים לתארים מתקדמים ולפוסט-דוקטורנטים. קיויתי להיענות יותר גבוהה. |
|
||||
|
||||
בלי לבדוק את רשימת החותמים גם גורס וגם אהרונסון הם מתימטיקאים ויש להם אלטרנטיבות לפרסומים של אלסוויר (למשל arxive.org) לעומת זאת אני לא חושב שלביולוגים ורופאים יש אלטרנטיבות לCell או לנסט |
|
||||
|
||||
יש לך בהחלט נקודה. בזירות פרסום מסוימות אלסוויר יותר דומיננטית (בעיקר מדעי החיים, אני חושב) ובאחרות פחות. עדיין, במקביל ללנסט יש את New England Journal of Medicine ואת JAMA, למשל, עם יוקרה לא פחותה, וגם ל-Cell יש אלטרנטיבות. אבל אין ספק שחוקר שחוסם לעצמו חצי מאפיקי הפרסום האפשריים, מסתכן. |
|
||||
|
||||
New England Journal of Medicine חוגג בימים אלו יום הולדת 200 (נרות ועוגת גזר זה בריא?) שמעתי ראיון עם העורך הראשי ד"ר ג'פרי דרייזן שאמר שמי שמחבר לאתר של המגזין מאחת מ-100 המדינות העניות בעולם מקבל אוטומטית סטטוס של מנוי. כל מאמר נפתח לציבור 6 חודשים אחרי הפירסום (החוק דורש שנה) אבל מאמרים שנוגעים לבריאות הציבור נפתחים מיידית. |
|
||||
|
||||
מעניין אותי עד כמה אפשר להרוויח כסף מאותה שנה של עיכוב פתיחה לציבור. תזכורת לדעתי: תגובה 510249. אני מניח שהמו״לים לא מקבלים כפשוטו את מה שכתבתי שם בשורה השנייה: "לתוכן פרמיום יש כמובן בעיה מעשית: מנועי חיפוש לא קוראים אותו. כפיצוי חלקי דואגים לחשוף את תמצית המאמר". יש בעיה, אך לא רואים אותה כבעיה אקוטית. המו״לים בונים כאן על כך שיש קהל גדול שממילא יש לו גישה לכל החומר האמור ("הספרייה"). עד כמה זה יוצר הפרדה בין חוקרים מ"בית טוב" לשאר? האם בפועל פחות נוח לעבוד עם חומר שלא זמין לציבור? |
|
||||
|
||||
http://arxiv.org הוא מקום לפרסום באותה מידה שדף הבית של החוקר הוא מקום לפרסום. יש שם peer review? המחאה הזו בינתיים רק שלילית ולא מנסה להעמיד חלופות, בין השאר מכיוון שהמציעים לא יודעים אם הם רוצים פשוט מו"ל מסחרי אחר, שיטת peer vivew לא מסחרית, או לפרסם מראש ולשפוט לאחר מכן (או שלא קראתי נכון ואתם מוזמנים לתקן את מה שכתבתי). הייתי מעוניין לקרוא את דעת החוקרים שבכם על היתרונות והחסרונות של שתי החלופות האחרונות. |
|
||||
|
||||
המחאה הספציפית הזו דורשת דבר אחד ומאד פשוט: הורדת מחירים. להגיד שהיא "לא מנסה להעמיד חלופות" זה נכון, אבל לא רלוונטי. כמובן שהדיון מתקשר לתחלואים אחרים של עולם הפרסום האקדמי, אבל זה לא לב העניין כרגע. לא ברור לי מה כוונתך ב"שיטת peer review לא מסחרית", וגם לא ב"לפרסם מראש ולשפוט לאחר מכן". |
|
||||
|
||||
ציטוט מתוך המכתב באתר העצומה: What next? As suggested at the very beginning, different participants in the boycott have different goals, יש כאן קריאה מפורשת להתנתקות מאלסוויר. אני דווקא לא רואה דרישה מההוצאה להוריד את מחיריה כתנאי להמשך העבודה עימה. יכול להיות שהשמטת הדרישה הזו היא פשוט עניין טקטי (די ברור. אחרת הוזלה סמלית של חלק מכתבי העת תוכל לתרום לשבירת המחאה).
both in the short and long term. Some people would like to see the journal system eliminated completely and replaced by something else more adapted to the internet and the possibilities of electronic distribution. Others see journals as continuing to play a role, but with commercial publishing being replaced by open access models. Still others imagine a more modest change, in which commercial publishers are replaced by non-profit entities such as professional societies (e.g., the American Mathematical Society, the London Mathematical Society, and the Soci´t´ Math´matique de France, all of which already publish a number of journals) or university presses; in this way the value generated by the work of authors, referees, and editors would be returned to the academic and scientific community. ... What all the signatories do agree on is that Elsevier is an exemplar of everything that is wrong with the current system of commercial publication of mathematics journals, and we will no longer acquiesce to Elsevier’s harvesting of the value of our and our colleagues’ work. What future do we envisage for all the papers that would otherwise be published in Elsevier journals? There are many other journals being published; perhaps they can pick up at least some of the slack. Many successful new journals have been founded in recent years, too, including several that are electronic (thus completely eliminating printing and physical distribution costs), and no doubt more will follow. Finally, we hope that the mathematical community will be able to reclaim for itself some of the value that it has given to Elsevier’s journals by moving some of these journals (in name, if possible, and otherwise in spirit9 ) from Elsevier to other publishers. |
|
||||
|
||||
שים לב שהציטוט שהבאת מתחיל במילים "What Next?". אחרי מה? אחרי טיפול בשלוש הנקודות שמתנוססות באופן בולט בראש העמוד הראשי של אתר העצומה, שהראשונה מביניהן היא "מחירים מופקעים" והשניה "שיטת bundling בעייתית" (כלומר שוב, כסף). הנקודה השלישית היא אכן יותר אידאולוגית, אני מודה. |
|
||||
|
||||
עוד קצת על What's Next (שוב: להערכתי הלא מאוד מלומדת) הזכרת במקום אחר חברה שמרוויחה המון מעבודה שאחרים עושים בהתנדבות. אני מניח שלא התכוונת לגוגל. אני מניח שגם רוב מתנגדיה של גוגל לא ימנו את הדבר הזה על חטאיה של גוגל. גוגל הרי מתקיימת משימוש במידע, עיבודו והנגשתו. היא מוכרת מידע שזמין בעיקרון לכולם, אך בצורה טובה יותר. דובי כתב (תגובה 591456) שהספרייה היא בעיניו מקום חשוב: "אני מתקשה לראות חלופה דיגיטלית מוצלחת לשיטוט אקראי סביב המדפים הרלוונטיים לאיסוף מקורות שלא הייתי מגיע אליהם במקרה". ניזכר לרגע מה יש בספריה ונראה איך אפשר לבנות משהו דומה. בספריה יש אוסף גדול של ספרים (לצורך העניין כתבי־עת וכל השאר יהיו ספרים). הם מסודרים לפי נושאים, אבל בפועל הם מסודרים בסדר מספרי. לכל אחד יש שם מחבר, כותרת, ועוד. סקירה של כמה מדפים שקולה, אם כן, לסקירה של חלק מבין אותה רשימה ארוכה של כותרות (ביחד עם קטלוג נוח שיביא אותך למקום המתאים כדי להתחיל את השיטוט). וחוץ מזה צריכים עוד משהו קטן: ספרים שאפשר לקרוא. חוץ מהדבר הקטן הזה, הכל כבר קיים. בינתיים יש מי שעובד על אספקת ספרים שונים דרך קוראים יעודיים. לדוגמה: אמזון, אפל וגוגל. אם אחת מהן תצליח לספק גישה עצמאית לאוסף הספרים שנמצא בספריה, מי יזדקק לשירותי הספריה של המוסד האקדמי? לחלופין, החברה תוכל לספק את השירות למוסד האקדמי. מה שבאמת מפחיד אותי אינו נעילה של חלק משמעותי של הידע האנושי אצל אלסוויר, אלא נעילה של חלק משמעותי של הידע האנושי אצל אמזון, אפל או גוגל. |
|
||||
|
||||
התבוננתי בתקציב אוניברסיטת תל-אביב. בתש"ע סה"כ ביצוע התקציב הוא בערך 1,689 מיליון, רכש ספרים וכתבי עת בערך 24 מיליון. נניח שרווח הוצאות הספרים הוא 40% מההכנסות שלהן. לכן אני לוקח בערך 10 מיליון כחסם עליון לחיסכון האפשרי עבור אוניברסיטת תל אביב. מדובר בערך ב 0.6% מהתקציב כולו. בהנחה שזה נתון מיצג, אז מה הבעיה בעצם? כלומר, אין ביזבוזים אחרים, גדולים יותר, באוניברסיטאות? ממתי חברי הסגל הפכו למודאגי יעילות של המוסדות שבהם הם עובדים? אני חשבתי שהמחאה היא בעיקר אידאולוגית, כלומר תמיכה בעיקרון הגישה החופשית למחקר. |
|
||||
|
||||
יובל, בהנחה שהמצב באוניברסיטת חיפה דומה, נראה לי שקיבלת אישור רשמי מירון להשתולל עם תקציב הספרים שלך. אני חושב שטל וירדן יודו לך אם תממן רכישת מספר סמלי של עותקים מספר מסויים כשי לכל בוגרי האוניברסיטה (או לפחות: לכמה מהפקולטות). אני מניח שהעלות של זה לא תתקרב ל־10 מליון ₪. |
|
||||
|
||||
אתמול נפגשתי עם המנהל האקדמי ועם האחראי על הרכש האלקטרוני (לא זוכר את התואר המדויק שלו) של ספריית אוניברסיטת חיפה. למדתי מהם שההוצאות על כתבי עת מהווים כיום כ-90% מהוצאות הרכש של הספריה, ושהמו"לים המסחריים של כתבי העת מעלים מדי שנה את התעריפים במשהו כמו 5-10 אחוזים. מדובר בהרבה מיליונים של שקלים לשנה. בכסף שהספריה (אינשאללה) תחסוך בדמי המנוי היא יכולה לקנות עוד ספרים, להרחיב את שעות הפתיחה, ועוד כהנה וכהנה פעילויות שיטיבו עם באי האוניברסיטה. כמובן שיש בזבוזים אחרים וגדולים באוניברסיטאות, וגם מחוצה להן. לא העליתי לאייל ידיעות על המאבק שלי בבזבוז החשמל באוניברסיטת חיפה או על תרומתי לצמצום פקק התנועה האידיוטי בצומת העמקים1, רק בגלל חוסר עניין לציבור. זה טיעון קצת ילדותי, בעיני, להגיד "אין ביזבוזים אחרים?", כי הרי חייבים להתחיל מאיפשהו. המחאה (שלי, הזו, כרגע) היא לא אידיאולוגית אלא מאד מעשית: המצב שבו חברה פרטית מרוויחה למעלה ממיליארד דולר בשנה בגין עבודה שכמעט כולה נעשית בהתנדבות ע"י אחרים, הוא שערוריה. שיורידו מחירים. _____________ 1. מישהו פה שם לב שלפני כמה ימים סוף סוף סללו את הקטע המשובש על הגשר שחוצה את הקישון בכביש 75, כך שהמכוניות לא נתקעות בו ויוצרות פקק תנועה אדיר? זה בזכותי, באמת. |
|
||||
|
||||
http://arxiv.org שונה מעמוד הבית בשתי נקודות חשובות: - השעון שלו אינו נשלט ע"י המפרסם: אם פרסמת שם תוצאה חדשה וקיבלת מספר סידורי, יש לך זכות ראשונים מוסרית עליה. - המפרסם אינו יכול למשוך מאמר שגוי שפורסם: יש סכנה גדולה יותר במוניטין שלילי. |
|
||||
|
||||
נכון. אנלוגיה מוצלחת יותר היא שליחה לרשימת תפוצה רבת משתתפים. |
|
||||
|
||||
אגב, לאתר שנותן במת פרסום חופשי למאמרים מתמטיים אפשר היה לקרוא ''בלי הגבלת הכלליות''. |
|
||||
|
||||
אני לא כ"כ בקיא בעניינים האלו, אבל חשבתי שיש כאן שלושה סוגי שינויים בתהליך הפרסום: א. מנגנונים שיכולים לשפר את איכות המאמרים המתפרסמים. ב. כאלו שישפרו את היכולת של מדענים למצוא בקלות מאמרים רלוונטיים ולתעדף ביעילות את סדר קריאתם. ג. כאלו שיקלו על שיפוט איכות הפרסומים של חוקר (למשל, לצורך קידום). נדמה לי שלגבי א', התרומה העיקרית של peer review טמונה בכך שכמה אנשים חכמים יושבים ומנסים להבין בדיוק על מה המאמר מדבר, ומציעים איך לשפר אותו. למשל, פרסום בז'ורנל רציני כולל בתוכו, במשתמע, את ההנחה שמישהו מהמובילים בתחום הרלוונטי קרא את המאמר ותרם לו מידיעותיו. הייתי מהמר שיש תחרות קשה על זמנם של אנשים שהערותיהם (כ- reviewers) תהיינה המועילות ביותר. יכול להיות שיש יתרונות בלהפוך את התחרות הזו לגלויה, כלומר שזמנם היקר של ה- reviewers המוכשרים ביותר יועמד למכרז באיזשהו אופן. לגבי ג', נדמה לי שכאן טמונה הבעיה העיקרית. כל עוד מוסדות אקדמיים (כגון ועדות קידום, גופים מממנים) ימשיכו למיין אנשים על סמך ה- impact factor של העיתונים בהם הם מפרסמים, השיטה לא תוכל להשתנות. לכן מארגני החרם צריכים (אולי) למשל לבקש מפרופסורים בכירים להתעלם מכאן והלאה מפרסומים בז'ורנלים של אלסווייר כשהם מסתכלים על הרזומה של מועמדים, או לתת משקל מופחת לפרסומים כאלו. כמובן, אין מדובר על מאמרים שנשלחו לפרסום קודם לקריאה לחרם. לגבי ב' - אשמח לשמוע ... |
|
||||
|
||||
המנגנונים שאתה מדבר עליהם ב-א הם אולי משהו שג'ורנל חושק בו, ובסופו של דבר הקוראים, אבל לא כותבי המאמר. כותבי המאמר רק רוצים שהוא יתקבל, עם מינימום תיקונים1. בשביל הערות והארות יש קולגות וכנסים, אחת הבעיות (שגם זה נידון בג'ורנלים, עם דעות לכאן ולכאן) היא שכל אחד שקורא את כתב היד מוסיף עוד ניסויים וביקורות, מה שלעיתים מנפח מאוד את נפח העבודה ולא תמיד עם הצדקה. 1 התגובה שקיבל יובל נוב (תגובה 591524) היא חלום בעבור רוב המדענים, אולי חוץ מהחלק של לחכות שנה. |
|
||||
|
||||
גם המנגנונים שיש היום לא מצטיינים בנוחותם. אם המדענים לא היו מעוניינים בשיפוט העמיתים, הם היו משתמשים ב־arxiv, דף הבית שלהם או articles.co.il . ואמנם יובל נוב ב1 שלך מתייחס לשיפוט הזה כלא רציני. בשביל איכות צריך לשלם (בעבודה). אלא אם כן אתה רומז לשיטה שבה מפרסמים הכל מיד והשיפוט הוא שיפוט פומבי ובדיעבד. |
|
||||
|
||||
מדענים מעוניינים לפרסם בעיתונים טובים, השיפוט הוא דרישה שהם נאלצים לעמוד בה (כלומר, זה מאוד חשוב בשביל כל השאר, אבל עבורי זה מיותר, במיוחד לאור העובדה שהשופט לא מבין את חשיבות ממצאי). |
|
||||
|
||||
התקווה היא שאם השופט לא מבין, כתב העת יהפוך מסיבה זו או אחרת להיות פחות חשוב. מנגנון משוב אפשרי הוא כמות גדולה מהצפוי של מאמרים כושלים. אין לי מושג מה היחס של קהילת הכותבים לכשלונות עבר בכתבי עת מדעיים. |
|
||||
|
||||
ההערה לגבי שופט לא מבין היא בגדר תלונות כלליות של מחברים, חלק ניכר מהמחברים ששמעתי (מזוכי פרס נובל ועד שוטים כמעט גמורים) התלוננו על זה. זה טבעי לגמרי, כי המחבר ככל האדם רואה בעיקר את נקודת מבטו, ולכן ביקורת קשה עליה בד''כ לא מתקבלת בהבנה, בעוד השופט מבקר עבודה שהוא בקיא בה פחות מהמחבר וכמובן מביא עמו את כל ההטיות של ראיית עולמו. זכור לי רק מקרה אחד של מחבר (וגם זה ממקור משני) שממש הודה לשופט (כלומר לא מעל דפי העיתון או מסיבה פוליטית, אלא באמת התכוון לזה) על ביקורת שהצילה אותו מטעות מאוד מביכה. אני לא אומר ששיפוט עמיתים הוא רע, הוא טוב מאוד, אבל המחבר ברוב המוחלט של המקרים לא מעוניין בשיפוט לגבי עבודתו, אלא בגושפנקה הדרושה לפרסום. זו גם אחת הסיבות שכשמבקשים להמליץ על מחברים, המחבר בד''כ ממליץ על חברים בתחום, ובפרט כאלו שאינם ביקורתיים יתר על המידה, ולא על מומחים גדולים בתחום שאינם חברים. האינטרס של הקורא, ההוצאה והשופט אינם זהים לזה של המחבר (וגם לא בהכרח זהים בינם). הנסיון שלי (כקורא) מראה שהעיתונים הנחשבים ביותר הם אלו שפירסמו את מירב הסיפורים הכושלים, אם כי סיפור כושל בעיתון מוביל זוכה ליותר תשומת לב מבעיתון זניח. |
|
||||
|
||||
באיחור קל: כל מי שאני מכיר בתחום שלי פותח את יום העבודה בסקירת תקצירי המאמרים החדשים בarXiv בתחום. לעומת זאת, אם אני אפרסם מאמר חדש בדף הבית שלי, אף אחד לא ישים לב. |
|
||||
|
||||
אבל השאלה היא אם כל הסגל רלוונטי לעניין. יש להם רשימה קטנה מאוד של כתבי עת ממדעי הרוח והחברה. ביניהם לא זיהיתי אפילו כתב עת אחד שהיה רלוונטי עבורי בעבר או בהווה. חוץ מזה, זה עניין של איכות יותר מכמות. לרבבות של דוקטורנטים ופוסט דוקטורנטים אין שום משקל בעצומה שכזו לעומת קומץ פרופסורים בעלי שם. |
|
||||
|
||||
בהחלט יש תחומים יותר או פחות רלוונטיים (ראי את תשובתי לקונשטוק לעיל), אבל אדרבא - מי שממילא לא מתחכך הרבה עם אלסוויר, מה אכפת לו להחרים? זה אולי יעזור רק קצת, אבל עדיין יעזור. לגבי האיכות מול הכמות: מדובר כאמור בחרם, ולא רק בעצומה. ברגע שעסקינן לא רק בהצהרות אלא גם במעשים - לא לשלוח עבודות, לא לשפוט, לא לשרת במערכת - המשקל של כמה עשרות אלפי מדענים "רגילים" עולה בהרבה על זה של מאה חתני פרס נובל, נניח. הצעד שהיה יכול להיות הכי אפקטיבי הוא התפטרות קולקטיבית של כל חברי המערכת של ג'ורנל. זה מה שקרה לפני כמה שנים בכתב העת Topology (של אלסוויר), ובדיוק מהטעמים של החרם הנוכחי: מחירי מנוי מופקעים. גוורס מזכיר את הסיפור, ובכלל, דן באפשרות הזו, בפוסט ה"מכונן" שלו. |
|
||||
|
||||
עדכון (מאוחר) מויקיפדיה על משפט הדיבה של אל נסחי מול נייצ'ר: In July 2012 the case was dismissed, with the judge ruling that the article was "substantially true", contained "honest comment" and was "the product of responsible journalism". The judgement noted that El Naschie, who represented himself in court, had failed to provide any documentary evidence that his papers had been peer-reviewed. Judge Victoria Sharp also found "reasonable and serious grounds" for suspecting that El Naschie used a range of false names to defend his editorial practice in communications with Nature, and described this behavior as "curious" and "bizarre".
|
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |