 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעידן האינטרנט, ספריות המדעים המדויקים מתפקדות בעיקר כחלל לימודים שקט ואולי טיפה כמין ארכיון לטקסטים שעדיין לא הועלו לרשת. הספרנים של פעם הופכים למידענים, וצריכים בעצם רק מחשב. אולי Elsevier מנסים לסחוט כמה שיותר כסף מהמערכת לפני שמוסד הספריה האוניברסיטאית פשוט ייעלם? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הספריות האוניברסיטאיות חותמות על הסכמים עם הוצאות לאור גם על מינויים אלקטרוניים לכתבי עת. רק בזכות ההסכמים האלה אני יכול לשבת במשרד שלי באוניברסיטה (או להתחבר בחיבור מיוחד מהבית) ולדפדף במחשב בכתבי עת שונים. לכן, גם אם "מוסד הספריה האוניברסיטאית פשוט ייעלם", כדבריך, עדיין יהיה צריך לשאת ולתת עם אלסוויר על גישה לכתבי העת שלה. גירסאות הדפוס של כתבי העת המדעיים אכן הולכות ומתמעטות. עד לפני שנה-שנתיים, הייתי מקבל באופן קבוע כמה פעמים בשנה עותק פיזי של Biometrics, מתוקף חברותי ב-IBS ("החברה הביומטרית הבין-לאומית"). כנראה שאז נפל למישהו באגודה האסימון שבעידן האינטרנט אין צורך לשנע אלפי כרכים כבדים לכל קצווי העולם, וכיום החברות מקנה גישה לעותקים אלקטרוניים של הג'ורנל, שהם כמובן זהים לחלוטין לגרסה המודפסת (אפשר, תמורת תשלום נוסף ולא גדול, לקבל גם עותקים פיזיים). עוד המחשה לעליית שיטת ההפצה האלקטרונית: עד היום לא החזקתי ביד גירסת דפוס של אף אחד מבין המאמרים שפרסמתי. חסרון אחד שאני רואה לשיטת ההפצה האלקטרונית הוא שעכשיו לפעמים יותר מסובך לקרוא מאמרים באוטובוס או בשפת הים, נניח, כי צריך לזכור להדפיס אותם מראש. זה חיסרון קטן מאד בעיני. חיסרון שני, שעליו אני קצת יותר מצטער, הוא שבהפצה אלקטרונית הקוראים מאבדים את החוויה של לקחת כרך לידיים, לעלעל בו בלי כוונה מוגדרת מראש, ולצלול לתוך מאמר שנראה מעניין. עדיין, אני מעדיף לאין שיעור את דרך ההפצה החדשה, ואין לי ספק שהיא "תנצח". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את ה-APSR (אמריקן פוליטיקל סיינס ריוויו) של APSA (נחש לבד) ועוד כמה כתבי עת שלהם. אבל בנוסף לעותק הפיזי, אני גם מקבל דוא"ל על כל גיליון חדש עם רשימת המאמרים ואבסטרקטים שלהם, מה שיוצר תהליך קצת דומה לדפדוף האקראי. אני מניח שבתחומי מדעי החברה זה ייקח קצת יותר זמן (בכל זאת...), אבל בסופו של דבר גם אצלנו יעברו להפצה דיגיטלית בלבד. עם זאת, כמובן, הספריה תמשיך להיות מוסד הכרחי בשביל הספרים. במקרה הזה, אני מתקשה לראות חלופה דיגיטלית מוצלחת לשיטוט אקראי סביב המדפים הרלוונטיים לאיסוף מקורות שלא הייתי מגיע אליהם במקרה – וזה נכון במיוחד עבור סטודנטים. לסטודנטים שלי הייתי אומר שלפחות ביקור אחד בספריה הוא תנאי הכרחי לכתיבת עבודה מוצלחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסף ספרים גדול עם גישה לכולם, דרך לגשת לספר אקראי שקשור לנושא מסוים (קיבוץ לפי נושאים). באמת כ"כ קשה ליצור משהו כזה? משהו כזה לא קיים כבר היום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב ספריות, תוכן וזכויות יוצרים, יש גם את הפרשה המעניינת של קטלוג הספריות: ואם כבר מדברים על השתלטות של גורמים מסחריים על תרומות תוכן: הדבר הזה קרה לא מעט פעמים בתחום התוכנה. הזכרתי בתגובה 574395 את אופן-אופיס/ליברה-אופיס ואת האדסון/ג'נקינס. סיפור דומה היה לתוכנת האזנה לרשת עם השם הנחמד Ethreal אשר עקב עזיבת התוכניתן הראשי את מקום עבודתו בחברה שלא הבינה שהשם חסר משמעות ללא תוכן, נאלצה לשנות את שמה למשהו מולצח עוד יותר: Wireshark [Wikipedia]. רוב הכותבים של תוכנת כתיבת האתרים Mambo החליטו שהתנהגות החברה ששולטת בקוד לא מוצאת חן בעיניהם, פרשו והקימו את Joomla [Wikipedia]. אני לא יודע כמה שווים היום השמות Ethreal ו־Mambo. בתחום של ספריות (לא של תוכנה) יש משהו דומה עם תוכנה של ספריות: קוהה (Koha (software) [Wikipedia])1 היא תוכנה חופשית ניהול ספריה. היא נכתבה במקור ע"י ספריה בניו־זילנד ויש אוסף שלם של ספריות ציבוריות ושל חברות ייעוץ קטנות שמתחזקות אותה. בעקבות מיזוגים הצליחה חברה אחת לרכז בידה חלק גדול של הפיתוח וחשוב מכך: את השם. ר' מאמר משנת 2010. לא זכור לי איך הסתיים הסיפור הזה. בתחום התוכנה החופשית יש נטייה גוברת והולכת להעביר את השליטה ב"נכסי" התוכנות (הזכויות על השם והלוגו, וכן זכויות היוצרים, אם יש צורך בכך) לעמותה עצמאית כדי לקבל ניטרליות וכדי שאחרים לא יחששו לתרום קוד וכסף. במקרים מסוימים זה קורה אחרי שנכווים מהשתלטות מסחרית או כמעט נכווים. 1 קוחה? מקור השם הוא במילה מאורית ניו־זולנדית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאבק בין המדענים למו"לים מזכיר לי את העימותים בין סופרים להוצאות לאור. אמנם הוצאות הספרים מרוויחות על גב הסופרים, ואילו בתחום המדעי זה קורה דווקא על חשבון הקוראים, אבל מתח הרווחים בכל מקרה גבוה. לפי עקרונות השוק החפשי, מדוע לא מופיעים יזמים ומייסדים הוצאה לאור חדשה, במחירים מוזלים? אולי דווקא בגלל החידושים הטכנולוגיים נוצר יתרון לגודל להוצאות הקיימות? אני לא כל כך מבין איך זה קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע? מפני שהאוניברסיטאות הן מוסדות ציבוריים ואף אחד לא משלם מהכיס שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה נדמה לי ששאלתי מדוע לא צצים מו''לים חדשים שיתחרו על הלקוחות הפראיירים האלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה אפשרית וחלקית: יוקרה אקדמית של כתב עת זה דבר שלוקח בד"כ הרבה שנים לבנות, כך ששוק כתבי העת היוקרתיים הוא למעשה שוק עם חסמי כניסה גבוהים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא cell, של אותה הוצאה מושמצת, הוא הצעיר בחבורה (הוקם ב74, עצמאי מ86, נמכר ב99) מבין הז'ורנלים הבכירים (נייצ'ר מ69, זאת אומרת 1869, סיינס מ1880, NEJM - כמה גילגולים, הראשון ב1812, הנוכחי התחיל ב1928). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לו היה impact factor גם לאנשים, זה היה מאפשר לגייס חברי מערכת עם IF אישי גבוה ולהקים מאפס ז'ורנל חדש שפוטנציאל הציטוט שלו מדיד. נדמה לי שכבר נעשו עבודות תיאורטיות בכיוון של IF אישי: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא עבור כתבי העת הכלליים יותר, אבל עבור קהילה שמונה כמה (עשרות?) אלפי חוקרים במקרה הטוב עם קישור פנימי גבוה כ"כ מסובך לזהות ולגייס קבוצת אנשים אנשים מתאימה גם ללא המדדים האמורים? אני מניח שכל חוקר יכול למנות בקלות רשימה של חמישה עד עשרה חוקרים מובילים בתחום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קרה, קורה ויקרה, ולא חסרות דוגמאות בתגובות השונות. חלק לגיטימי בשוק החופשי הוא חרם צרכני (סוג של), כי הקהילה המדעית לא רוצה בבת אחת לזנוח הוצאה גדולה שמוציאה גם ז'ורנלים מעולים שמדענים רבים יושבים בשלל הועדות שלהם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |