 |
|
 |
||
|
||||
 |
שנות החמישים והשישים היו שנים די אופטימיות בתרבות המערבית, השפל בגדול הסתיים, הטובים נצחו במלחמת העולם, הכלכלה צמחה בטירוף, המצאות כמו קולנוע, מכוניות וטלויזיה הפכו להיות נגישים הכלל, והחלום של בית עם דשא ירוק הפך להיות יותר ויותר ממשי. מאוחר יותר, שויאטנם הפכה לתסבוכת, שניקסון הפך להיות נשיא, שהאינפלציה התחילה לחגוג, התרבות הפכה להיות פחות ופחות אופטימית. זה לא נכון רק למדע בדיוני, גם במוזיקה פופולרית, בקולנוע, בספרות או אפילו בקומיקס. כל קשר בין זה לבין ההכשרה של האמנים נשמע מנותק מהמציאות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גנבת לי את התגובה. אלה בדיוק הדברים שרציתי לאמר. אני רק אוסיף שהכותב מפגין בורות בהיסטוריה של המד"ב (כאמור, האופטימיזם הקמפבליאני שאחרי מלחמת העולם השניה לעומת תרבות הנגד של שנות ויאטנאם וווטרגייט) מכיוון שבנוסף לדברים שנאמרו, הוא משייך את רוברט היינלין לגל תרבות הנגד וכנראה לא מכיר את סירטו Destination Moon שהיה סרט המד"ב הטוב ביותר בתקופתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשם שכ"ג: כשוייטנאם, כשניקסון, כשהאינפלציה. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שנים הייתי בהרצאה של בודריאר בה הוא הבדיל בין דומיננטיות להגמוניה. בעוד שדומיננטיות היא מצב הפיך בו תחתונים יכולים להפוך לעליונים, הגמוניה היא מצב סופי שלא מאפשר התקוממות כי הוא חודר לכל אספקט של החיים והנשלט מקבל ומפנים את השליטה הכוללנית והופך להיות חלק ממנה. כל זה הוא אמר, למיטב זכרוני, כביקורת על מצבה של ארה"ב ביחס לתרבות המערבית. ההגמוניה האמריקאית חילחלה לכל פינה כך שכולם הפכו לחלק ממנה מבלי שאפשרות ההתנגדות בכלל עולה בראשם, שלא לדבר על היכולת להבין שיש כאן מצב של שליט-נשלט. אני הבנתי את זה כמעין סינדרום שטוקלהום בקנה מידה של התרבות האנושית, או לפחות המערבית. צריך גם לזכור שבודריאר דיבר בימי ממשל בוש והפלישה האמריקאית לעירק. בהתאם, מעניין לראות שהתגובות הקודמות מזהות באופן מוחלט את התרבות המערבית עם אמריקה, כאילו שהתרבות הצרפתית, האיטלקית או הגרמנית נמוגה בבת אחת (יכול להיות שזה קרה לאחר מות דה-גול?) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |