 |
|
 |
||
|
||||
 |
הלולאה המוזרה היסודית ביותר היא הנקודה. נקודה היא מייצג גרפי ומיוצג מושגי נעדר כל תכונה נוספת. ככזאת נבחרה אולי באופן טבעי לייצג את עצם חווית הייצוג העצמי ״אני״ , ה״ניצוץ״ או - קוצו של יוד במסורת היהודית. זהו גם ה "i" באנגלית. וכחוויה היא משותפת לכל אדם. נשאלת השאלה היכן נמצא הייצוג ומיהו ״בעליו״. אם ליקום הייתה הכרה הרי שהיה צריך להיות בו אתר מאופיין, מעין מח שבוא נמצאים הייצוגים של היקום ובכלל זה יצוגו עצמי כמו הנקודה שלנו. ואכן יש אתר כזה, אני למשל, ולמה אתר אחד? יש הרבה, אנחנו, ויצורים אחרים בעלי הכרה. במובן זה ה״חיים״ הם נשאי ההכרה של היקום. כנראה שכל יצור בעל הכרה גבוהה, כזו המחייבת ייצוג עצמי, יכנה את עצמו ״אני״. האשליה שה״הכרה״ היא שלנו ולא של היקום דומה לאמירה שההכרה שלי היא של המוח שלי ולא של הגוף שלי כולו. זהו כשל לוגי בניסיון ליחס את מושג הבעלות ״של״ ללולאה העצמית המוזרה. כמעט מגוחך לחשוב שייצוג אחד בתוך סט של ייצוגים יהיה ה״בעלים״ של שאר הייצוגים ובתוכו של עצמו. הצורך לנכס את ההכרה לעצמה והחיפוש אחריה בדומה לגולה במגרה של הופשטדטר והעובדה שאיננו חשים פיסית את המוח שלנו גרמו לכך שהמיקום המדוייק של ה״אני״ נדד במרוצת ההיסטוריה בין איברי גוף שונים: לב, כליות, וכו. היותנו חלק בלתי נפרד מן היקום הופך את האמירה הנפוצה שאני הוא הבעלים של הכרתי זהה לאמירה שה״חויה העצמית״ היא של היקום החווה את עצמו. העניין הוא שמכלול הייצוגים ובתוכם גם ״אני״ קשורים במארג קשרים סמנטיים וסינטקטיים, או בפשטות באמצעות השפה. בהקשר זה העברית, מהיותה שפה עתירת שורשים המוטים האופנים שונים מאפשרת התבוננות יחודית בסוגיית הלולאה העצמית! הנה כך מתחיל המוח לייחס תכונות שונות לחוויה המופשטת העצמית (ה ״ י ״ המסורתי) השורש ״אן״ כמו במלה לאן או ב ״אנא אפנה״ מבטא בעברית כוון. הכוון אליו העצמי מכוון את עצמו הוא ה ״אן״ של ״ י ״ כלומר ״אני״ . לעומת זאת המושא אליו מכוון העצמי הוא ה ״אל״ של ״ י ״ או ״אלי״. כאשר אנחנו מצליחים להתרגל באופן יומיומי לומר אני ואלי במשמעויות הלשוניות האלו (מומלץ לנסות) מתחילה להפתר מאליה כל הדילמה הפסיכו-פיזית המתוארת כה יפה בספר של הופשטדטר :) במושגים מתמטיים ופיזיקליים אפשר להגיד שבין כל האינטראקציות הידועות המתרחשות ביקום מחרחשות גם אינטרקציות הכרתיות שאין להקל בהן ראש :) אפשר לנסות לתאר אותן איכותית על ידי ווקטור הכרתי שיש לו זוית ״אני״ וגודל ״אלי״ ,( דרך אגב המילה ״לאן״ כוללת ״אל״ ו ״אן״ במילה אחת.) האינטגרל של כל ה״אל-ים״ על ציר הזמן האינסופי ה״נצח״? הוא ״אלוהים״ ההפרדה של כל ווקטור לזווית וגודל אמנם אפשרית, אבל היא פירוק של חוויה אחת! זה נשמע הינדי וזני אבל זה נובע באופן ישיר מחקירה לשונית ללא שמץ נטיה למיסטיקה או דת. אחרי התובנה שאני ואלי הם הבטים של אחדות. הכרתית זה עדיין לא פותר את החוויה של גוף בעל הכרה הנפרד מ ״שאר היקום״ זו בעיה הנובעת כנראה מסדר הגודל של אברי החוש והרזולוציה של החושים. (עבור ניוטרינו למשל, העולם היה הרבה יותר אחיד) אפשר לומר שהחלק הנראה של הגוף הוא הממשק של ״המוח של היקום״ אם ״שאר היקום״, בעברית זהו החלק המבשר אותו כלפי חוץ- ה״בשר״ שלו מכאן ״בשרי״ והחלק הבלתי נראה ה״עצום״ שבתוכו ״עצמי״ משעשע, אבל לא בהכרח פרשנות לשונית מופרכת. הופשטדטר היה אוהב את זה? לסיכום האינטראקציות ההכרתיות ביקום מעניינות ביותר מכיון שבסופו של דבר ה״בשר״ פועל פיזית ביקום ולכן אלו אינטרקציות מטה-פיזיות פשוטו כמשמעו :) ואנחנו קוראים להן ״רצון״! לאתרי ה״אני״ השונים נטיה להתרשת באמצעות השפה והטוויטר :) וכשהם נרגעים מאשליית האינדיבידואליות הם הופכים, בלשונו הגאונית של דאג ל״דיבידואלים״ מין קשר רזונטיבי שאנחנו מכנים ״אהבה״ טוב נסחפתי, ובעיקר עם סימני הציטוט :) אז סיכום: ווקטור של אינטראקציה הכרתית המאופיין ב״אני ואלי״ יוצר שדה של ״רצון״ הפועל ביקום. אינטגרציה של אני לאנחנו קורמת בשדה הנקרא אהבה וסך כל מושאי הרצון - השאיפות ״אל״... הוא ״אלוהים״ ! נדמה לי שעל כגון זה נאמר באהבה וברצון הנחלתנו בקיצור לא רק שאלוהים לא קיים גם אני לא! אתיאיסט מושבע |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שלום גיל, אתה כותב: "הלולאה המוזרה היסודית ביותר היא הנקודה. נקודה היא מייצג גרפי ומיוצג מושגי נעדר כל תכונה נוספת". לדעתי, כדי להגיע למסקנה הנ"ל, עליך להתבונן על הנקודה (אורך=0) ממימד גבוה יותר (אורך>0) ורק אז יש בידך לולאה (אורך>0 היוצא וחוזר לאורך=0). על-פי הבנתי, למושג האורך שני מאפיינים לא-מורכבים והם: אורך=0, אורך>0, כאשר הקשר ביניהם מאפשר קיומה של מורכבות (מושג האוסף הינו דוגמא למורכבות). אם בהתבוננות עסקינן, הבה ונשתמש בה כדי לייצג מילולית את הייצוג הגרפי הבא: ___._ (. מייצג אורך=0 לא-מורכב, _____ מייצג אורך>0 לא-מורכב) א) מהתבוננות . ביחס ל- _____ , . הינה בתחום _____ אך אינה מהווה מרכיב שלו. ב) מהתבוננות _____ ביחס ל- . , _____ הינו בתחום וגם לא בתחום . (בגלל היותו לא-מורכב). מסקנה 1: (ב) הינו סתירה לוגית מהתבוננות (א) ביחס ל-(ב). מסקנה 2: (ב) אינו סתירה לוגית מהתבוננות (ב) ביחס ל-(א). לעניות דעתי, הלוגיקה "הסטנדרטית" נוקטת בעיקר במסקנה 1, שעל-פיה אורך>0 מוגדר ע"י אוסף של אורכי 0, כאשר רק אורכי 0 נחשבים ללא-מורכבים. עפ"י הלוגיקה "הסטנדרטית" קיימת סיבתיות רק מאורכי 0 (רמת המיקרו) לאורך>0 (רמת המקרו) כאשר אורך>0 מוגדר כאוסף של ארכי 0 (לדוגמא: עפ"י האנליזה "הסטנדרטית" של הישר-הממשי). לדעתי, הסיבתיות היורדת הינה תוצר אי-היכולת של אוסף אורכי 0 להגדיר אורך>0 (עפ"י סיבתיות יורדת אורך>0 הינו לא-מורכב (אינו מוגדר כאוסף של אורכי 0)) , כך שניתן להבין סיבתיות יורדת ע"י התבוננות (ב) המאפשרת את מסקנה 2. "_____ הינו בתחום וגם לא בתחום ." שקול למסקנה כי "_____" הינו אמת ב-"." אך יכיחותו אינה כריעה ב-".", ושום אוסף של "." אינו משנה מסקנה זו. כפי שכבר כתבתי, חלק מהחוקרים טוענים כי המוטיבציה של גדל בשתי הוכחות אי-הכריעות (או אי-השלמות), היתה להראות כי הסיבתיות העולה (מ-"." ל-"____") החזקה דיה לעסוק האריתמטיקה (כאשר אריתמטיקה הינה פעולות על אוסף סופי או אינסופי), אינה חזקה דיה על מנת להגדיר במלואו את "_____" שהינו הגורם הנמצא בשורש הסיבתיות היורדת ("_____" הינו אמת אשר יכיחותה אינה כריעה ע"י אוסף של "."). בזהירות רבה אולי ניתן להסיק כי ה-"אני" הינו אמת ברמה "_____" אשר יכיחותו אינה כריעה ע"י אוסף של ".", ומתוך התבוננות זו ניתן, אולי, להסיק (לפחות) את הדברים הבאים: 1) מורכבות הינה תוצר של מושג אחד (נקרא לו, במקרה זה, "אורך") בעל שני מאפיינים לא-מורכבים והם אורך=0, אורך>0, הקשורים זה בזה מעצם היותם מושג אחד. 2) הבנת אורך>0 מאורך=0 מאפשרת להגיע למסקנה כי השלם הינו סכום חלקיו (ומקרה זה "האני" הינו לא יותר מאוסף של אבני-יסוד). 3) הבנת אורך=0 מאורך>0 מאפשרת להגיע למסקנה כי השלם הינו יותר מסכום חלקים (ומקרה זה "האני" אינו אוסף של אבני-יסוד). עפ"י (2) "האני" הינו אשליה. עפ"י (3) "האני" אינו אשליה. יותר מזה: עפ"י (2) אנו חיים במערכת סגורה היות ואורך>0 מוגדר במלואו ע"י אוסף של אורכי 0, משמע: המציאות תגיע לכדי אנטרופיה מכסימלית. עפ"י (3) אנו חיים במערכת פתוחה היות ואורך>0 אינו מוגדר במלואו ע"י אוסף של אורכי 0, משמע: המציאות לא תגיע לכדי אנטרופיה מכסימלית. אני מחזיק בדיעה כי "אני" איננו אשליה וכי תופעת החיים הינה תוצר של סיבתיות יורדת, הקיימת במקביל לסיבתיות העולה, כאשר השילוב בין הסיבתיות היורדת לסיבתיות העולה, יכול להוביל למציאות דינמית המאפשרת הרמוניה בין רכיביה (המציאות מתפתחת לכדי אורגניזם שכל איבריו מתואמים זה עם זה מעצם היותם נובעים ממקור אחד (בתגובתי כאן, משמש מושג האורך כמקור האחד). אשמח לתגובות בנושא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |