בתשובה לברק, 16/02/02 22:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הדת ,המיתולוגיה והאמונה הטפלה יוצרים רושם של מציאות, בגלל היכולת להציג "תעתיקים" של דמויות חיות ונעות - אשר מחלחלות אל תודעת הבריות - בכישרון לא פחות מזה של הטובות בחברות האנימציה והטובים שבמשרדי הפרסום. ליויס ווורנר בראדרס יכולים לקבל שיעורים פרטיים מהדת הנוצרית (למשל) בייצור והפצה של דמויות פיקטיביות לחלוטין באופן שיטתי וסיטונאי (ואני מתעקש על כך שאלוהים הוא דמות כזאת בדיוק כמו מיקי מאוס ודרקוני-זהב, וההתעקשות על ידכם על כך שאל זה או אחר הוא לא דמות פרי מוחו הקודח של האדם רק מוכיחה שהשיטות הישנות לשטוף את מוחנו במציאות פיקטיבית אפקטיביות עשרות מונים מכל מכשיר אלקטרוני כלשהו). אני לא מבין בכלל מה המשמעות לכך כאשר אתם אומרים שהדמויות במדיה האלקטרונית מתחלפות ומקפצות ??? מה חדש בזה ??? האדם הקורא ספרים (ויש האומרים שזאת אומנות הולכת ונעלמת) "נפגש" בחייו עם לא פחות דמויות, סיטואציות ואימאג'ים מהמכור הגדול ביותר לטלוויזיה וקולנוע. כאשר קראתי את שר הטבעות בפעם הראשונה, דמותו של גנדלף הייתה חזותית ומציאותית בשבילי לא פחות (האמת שיותר) מאשר בגירסא הקולנועית אשר ראיתי לפני מספר שבועות. לקולנוע ולטלויזיה (אשר הם מדיום חדש וצעיר יחסית) יש עדיין מה ללמוד לפני שנייחס להם יכולות "יצירת מציאות" טובות יותר משל סוגי עשייה אחרים. המניפולציות של משרדי פרסום, טלויזיה ותעשיית הבידור הן עדיין מן המניפולציות החלשות אשר סובל מהן האדם הממוצא בעולם המודרני. מניפולוציות כמו לאום, דת וכו' עדיין שולטות בנו יותר בעולם רדוף שדים זה. "משחקי כאילו" שאנשים מאמצים לעצמם ??? ההיפך הוא הנכון, דווקא בשל התרבות החובבת FICTION של היום האדם היום יודע שהוא הולך לסרט "זה בסך הכל סרט" ולא המציאות כפי שהיא. הוא אף הולך לשם בדיוק לשם סיבה זאת. האדם בן ימינו (באופן יחסי משום ש"האדם של פעם" בעל האמונות התפלות ותפישת המציאות הלקויה עדיין מסתובב בקרבנו) מבין טוב יותר את ההבדל בין מציאות לדמיון ולא להיפך כפי שנטען פעמים כה רבות. היום אין אוריגינל ? פעם היה אוריגינל והיום אין ? לי זה נשמע סתם כמו נוסטלגיה בגרוש של אנשים שאוהבים להיות במצב רוח עייף מהחיים ולהתלונן על עולם שאיננו עוד. הו... היום זה לא כמו שהיה פעם... שוין... הצעירים השטחיים של היום עם האינטרנט אשר יודעים כלום על הכל... הו כל אותם פוחזים שטוחים וה-MTV שלהם אשר לא יודעים שיר אהבה אמיתי מה הוא... הוא איזה עולם חדש ומנוכר... AND SO ON תעשו לי טובה... אפילו בבכיינות מהסוג הזה אין שום דבר חדש, וכל דור אשר עובר את גיל נעוריו נתקע על המנטרה המשעממת והשחוקה הזאת. מדובר במצב פסיכולוגי של הזדקנות בתחפושת של אינטלקטואליזם ולא בתיאור קונקרטי של המציאות הסובבת אותנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
או כמו שאומרים: Nostalgy isn't what it used to be
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שאתה מקטר על כך ש"אנחנו סתם מקטרים", אולי כדאי שתקרא את הספר (הקצר והקריא) של בנג'מין "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני". הוא נכתב בשנות השלושים, כמדומני, ומדבר על ההבדל בין המאה העשרים (או ליתר דיוק, העידן שאחרי מהפכת הייצור התעשייתי) ובין מאות שקדמו לה. התיאור של בנג'מין הוא הכל חוץ מבכייני - הוא מבט מדויק על השינויים התרבותיים שקורים כתוצאה משינויים טכנולוגיים, על הקשר בין אידיאולוגיה, אסתטיקה וטכנולוגיה ועוד נושאים מרתקים. הוא לא בהכרח ספר של "פער הדורות". ומעבר לזאת - אתה מדבר כיליד העידן הזה, שאינו מסוגל באמת להביט ממעוף הציפור. אני מתאר לעצמי ששמעת פעמים רבות דיבורים על "ניכור" ועל "הדור החדש", ואולי הם נשמעים לך כעת כמו קלישאות. אבל שווה לעשות את המאמץ ולהבין שהיה להם - ויש להם עדיין - איזשהו בסיס מעשי ותיאורטי בזמנים שלפני לידתך (ולידתי). אולי שווה לך לדעת שהקלוז אפ הראשון של פנים אנושיים בקולנוע גרם לאנשים להירתע בבהלה - זה נראה להם מפחיד מדי. שווה לך לדעת שעד כניסת הצבע לקולנוע, צבעי השחור-לבן נתפסו כ"צבעי המציאות", והצבע כמזויף, לא ריאליסטי. שווה לדעת הרבה דברים על תפיסות שהשתנו פעמים רבות עד שהגיעו הנה, בזמן ובמקום. (ואימאג'ים בספרים? הלא זהו כל ההבדל בין ספר לסרט, שבספר אתה יוצר את האימאג' בעצמך, בעיני רוחך, ובסרט הוא מוגש לך מן המוכן. זה הבדל קוגניטיבי עצום. עצום - מבחינה זו, שספר הוא הזמנה ליצור מציאות, וסרט הוא ייצור המוני של תפיסות מציאות. זה לא שווה כלום בעיניך מבחינת תפיסת המציאות? תמהני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תקפתי רעיון ואולי גם באופן אישי (ולא מוצדק לדעתך) צרפתי אותו לא אני ולא אתה באמת מכירים. אתה לעומת זאת במקום להגיב עניינית למה שאני אומר אתה מבקר את אישיותי (למרות שאין לך מושג מה היא) ואתה זורק עליי ספרים לקריאה (כאילו שאני לא יכול להשתמש באותה טקטיקה עצמה לגביך). הטעון שלך : "אולי שווה לך לדעת שהקלוז אפ הראשון של פנים אנושיים בקולנוע גרם לאנשים להירתע בבהלה - זה נראה להם מפחיד מדי. שווה לך לדעת שעד כניסת הצבע לקולנוע, צבעי השחור-לבן נתפסו כ"צבעי המציאות", והצבע כמזויף, לא ריאליסטי. שווה לדעת הרבה דברים על תפיסות שהשתנו פעמים רבות עד שהגיעו הנה, בזמן ובמקום." הטעון נשמע דווקא כמו אחד מהטיעונים שלי לגבי כך שכל דור צריך להתמודד עם חידושים בעולמנו, אבל בסופו של דבר מישהו מסתגל. אם לא הדור הזה, אז הדור הבא והעולם ממשיך להתקדם בחוסר אכפתיות אופינית כלפי הנשארים מאחור. אני פשוט לא עוצר את הטיעון בתחילת המאה ה-20 אלא טוען שעולמנו כמנהגו נוהג. במקרה הזה דווקא אתה הוא המפגין חוסר דמיון שאינו מסוגל באמת להביט ממעוף הציפור. אני מסוגל לדמיין את זקני הכפר אומרים בדיוק את אותם הדברים (עם שינויים קלים) על העולם המתקדם והסכנות אותן מביא העתיד עמו, וכל זאת ביוון העתיקה לפני שלושת אלפים שנה. יכול להיות שמאז המהפכה התעשייתית הדגש הוא על תיעוש וטכנולוגיה לגבי הדברים אליהם צריך כל דור מזדקן להסתגל אליו, נואזמה. אז פעם הפער בין הדורות היה יכול להיות רעיוני/אידיאולוגי ולא בשל מהירות המאיץ הגרפי התקוע במחשבך. העיקרון הוא אותו העיקרון, הצעירים אותם הצעירים והמזדקנים אותם המזדקנים. הראשונים תמיד מחליפים את השניים, השניים תמיד ממורמרים ובוכים על כך, הראשונים תמיד מדושני עונג עצמי ורוח נעורים ולא מודעים לכך שהם בסופו של דבר יתנהגו בדיוק כדרכם של השניים. כנראה שאין לך מספיק כבוד לגבי אומנות הכתיבה וחלק מהסופרים האהובים עליי היו מתפלצים מחוסר הקרדיט אשר אתה נותן לסופר. קריאת ספר טוב באמת, ע"י סופר מוכשר אשר יודע ומכיר את אומנות הכתיבה ויודע בדיוק מה הוא עושה בכל פסקה, היא לא תהליך בו הקורא יוצר לעצמו את המציאות המסופרת. בספר טוב הכותב הוא אשר יוצר את המניפולציות על מנת שהקורא ידמיין את המציאות אותה בדה הכותב (!) וככל שהסופר טוב יותר, אין מנוס לקורא אלא לדמיין את המציאות "אליה התכוון המשורר". הדבר נכון גם לגבי מחזאות, שירה, ציור או כל סוג אחר של אומנות. כמובן שכלי חשוב למניפולציה טובה הוא השארת מקום לדמיון. קולנוע טוב משתמש לפעמים בדיוק באותה השיטה. בכלל משום שהקולנוע הוא מדיום שונה מבחינה טכנית מהספרות הכתובה, ישנם דברים אשר עובדים טוב יותר בקולנוע וישנם דברים שעובדים טוב יותר כספרות כתובה. אני מתנצל אם אני שואב עונג משני העולמות גם יחד, ולא מצמצם את מחשבתי לכך שהאחד עדיף או טוב יותר מהשני. אני מסכים שעדיין לספרות הכתובה יש שכלולים וטריקים רבים יותר מאשר לאומנות הקולנוע, אבל זוהי חוכמה קטנה כלפי מדיום שקיים מספר שנים מצומצם לעומת מדיום שהיה לו מאות שנים של שכלול הטכניקה. מעבר לטכניקות השונות, כל המדיומים עוסקים באותו עיסוק ממש, בן אלפי שנים והוא פשוטו כמשמעו : סיפור סיפורים. אני מסרב בתוקף לקבל את הטענה שהאדם המודרני מכור יותר למציאות פקטיבית מאשר האדם אשר מצייר מפלצות ואלים על קיר מאורתו. ההיפך הוא הנכון, אותו אדם קדמון באמת האמין שמעבר להר מסתובבים להם אותם אלים ומפלצות ומחליטים על גורלו על כוס קפה ועוגיות אלוהיות. האדם המודרני נהנה מבדיית מציאות טובה, גם כאשר הוא יודע שמדובר בפיברוק מוחלט. יש כאלו שחושבים שבכך איבדנו משהו, אני לא ממש מבין מה... סרט הוא ייצור המוני של תפישת מציאות יותר מאשר ספר ? מדוע ? משום שסרט רואים יחד עם עוד אנשים באולם קולנוע (צפייה לבד ב-DVD אפשרית היום) או בגלל שתעשיית הוליווד משווקת את סרטיה להמונים ? (יותר אנשים קראו את התפשן בשדה השיפון מאשר ראו את הסרט טיטאניק למרות שהראשון עולה בכל המובנים על רמתו של השני). דרך אגב, קולנוע זה לא רק הוליווד, ולא כל מה שמיוצר בהוליווד הוא לא שווה צפייה, רק הרוב. אבל גם רוב הספרות היא לא שוות קריאה (מה שמשאיר מיעוט "מסכן" של כ-500 ספרים ליום עד סוף חיינו). מה יעשו האנשים המסכימים להשקפת עולמך כאשר תהיה השתפרות טכנולוגית כזאת אשר תשלב בין יתרונות הספרות הכתובה לבין יתרונות הקולנוע ? קשה לך לדמיין למה אני מתכוון ? נסה לנסוק, הרי אתה, בניגוד אליי, מביט על הדברים ממעוף הציפור... כמובן שהערתך האחרונה נובעת מתפישתך הסטראוטיפית אותי כצעיר פוחז מכור ל-MTV השותה קולה תוך כדי זמזום בפלאפון של להיטי בריטניספירס, אך כיצד הספקת לסווג אותי ככזה ? אולי גילי מופלג מזה שלך ואני יכול לספר לך ממקור ראשון על תהליכים הסטוריים עוד מלפני שנולדת ? אולי מצד שני אני בן 12.5 , PRODIGY ממש, שהספיק לקרוא יותר מדי ספרים לגילו הצעיר ? והאם זה באמת משנה ורלונטי לדיון ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם מדיומים הרבה יותר חזקים מספר בגלל שהם לא נותנים לך מקום לעצב את תפיסת המרחב והדמויות כרצונך (אפילו ברמה השטחית של מראה חיצוני) ויש לזה משמעות. לדעתי בסדרות טלוויזיה מטשטשת בצורה אפילו יותר קיצונית האבחנה בין מציאות לדמיון. אנחנו מכירים את הדמויות, ראינו אותם בהרבה מאוד מצבים, ראינו את עצוב הסביבה שלהם, הם חברים שלנו או שונאים שלנו. (בסדרות מוצלחות- כמובן שיש גם את אלו שאין עיקביות בעיצוב הדמויות או שפתאום משנים את ההגיון הפנימי אבל אנחנו קולטים שעבדו עלינו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, אם השתמע מתגובתי סיווג שלך כצעיר ו/או כבלתי כשיר לדיון, התנצלותי כמובן. מה שאמרתי היה, שאתה נוטה לבטל את כל שינויי התפיסה בזמן. ונכון, בכל תקופה וזמן יש שינויי תפיסה - אבל העובדה שהם חוזרים על עצמם, לא מבטלת את עצם קיומם. ישנה גם מחזוריות, למשל, בנטייה של אנשים במדינה מסוימת להצביע לשמאל ואחר כך לימין, וחוזר חלילה - אבל זה לא אומר שנבטל דיון במהפך הפוליטי של 1977 בישראל בטענה ש"הרי תמיד יש מחזוריות בהעדפה הפוליטית". ריקון כזה של הדיון מתוכנו, בעצם משחק לידי הפוסט מודרניסטים, שאותם עצמם אתה מנסה לעקר מתוכנם. ועוד משהו - אנחנו נמצאים עכשיו (או בעצם, נמצאנו בזמן פרסום ספרו של בודריאר) בנקודה בזמן שבה המודרניזם מתחיל לחשוב על עצמו ולהתגעגע למה שקדם לו. הווה אומר, פוסט מודרניזם. זו נקודה היסטורית בזמן, ומרתק לראות איך תתפתח החשיבה המערבית לאחר הפוסט מודרניזם (ודאי אפשר לראות ניצנים של זה כבר היום, אלא שבצורה ספוראדית, ועדיין לא ניתן להם שם תיאורטי). כמובן, תוכל לבוא ולומר - נו, זה חלק מהמחזוריות, אחרי הגעגועים וההשאלה מן העבר יבוא עוד גל של הערצת העתיד ודהירה קדימה. אבל הדברים קורים ממש עכשיו, וזה "לא חוכמה" לומר "מה שהיה הוא שיהיה". כלומר, כמובן שאפשר לומר זאת. עד כמה זה מוביל להבנה של הנסיבות הייחודיות, להבחנה בתופעות היסטוריות ובגורמיהן, אני לא יודע. אבל ממילא, אתה אומר שזה טריוויאלי מבחינתך. לגבי סוגי מדיה - אמן מילים טוב יכול לגרום לקורא לצייר תמונה עשירה בדמיונו. האדם, כוחו ביכולת שלו ליצור ולדמיין. ועדיין יש הבדל גדול בין קריאת טקסט מילולי ובין המחשתו הוויזואלית. אין זה אומר, כמובן, שהקולנוע "נחות" או "עולה" על הספרות. אבל צריך להכיר בעובדה הפשוטה, שהקוגניציה שלנו בנויה בצורה מסוימת, ושכל אמנות מנצלת אותה בדרכה. לא קרה לך שצפית בסרט המבוסס על מחזה והתאכזבת (או הופתעת) מהליהוק או הבימוי? ואם אתה, כדבריך, קורא ויוצר תמונה בראשך, מה המקור של התמונה הזו? אם הסופר מתאר גיבור ספרותי כ"גוץ ומגושם", תצייר לך דמות כזו ממש. אלא שיש 100 דרכים שונות לתאר אדם גוץ ומגושם. לפעמים הסופר יסתפק רק בזה, ויגרום לדמיון שלך להיות פעיל יותר. לפעמים הוא יפרט גם משקל, צבע עיניים ופריטי לבוש, ואז ידריך אותך יותר. אבל כל תיאור ספרותי לא יהיה מפורט כמו שוט קולנועי אחד, שמציג פנים אנושיים. (ושוב, זה לא יתרון או חיסרון, לא מגבלה ולא נקודת זכות, זו עובדה). מריל סטריפ, שכיכבה בעיבוד הקולנועי של "אהובת הקצין הצרפתי" תיארה כמה היה לה קשה לשחק בסצינה הראשונה שבה היא מופיעה. רק על המבט שבעיניה הסופר כתב עמוד שלם של פרוזה (המידע הזה שאוב מראיון איתה), ואילו היא היתה צריכה להעביר את כל הניואנסים שבמבט בפחות מדקה של סרט. כלומר, התרגום עובד דו-כיוונית. גם הקולנוע משאיר מקום לדמיון? אולי. למשל, לא בכל סרט אימה תזכה לראות את "המפלצת" או "הרוצח" מכל זוויותיהם, ולפעמים לא תראה אותם כלל, רק צל שלהם. אבל ברמה העקרונית, העולם הוויזואלי של הסרט עדיין גלוי לפניך - ברמת הצבע, התאורה, הגרעיניות, הקומפוזיציות האסתטיות וכולי. אפילו בעשייה מחדש של אותו סרט עצמו (הזבוב, קינג קונג ועוד המון דוגמאות), "המפלצת" תיראה אחרת בכל גרסה. מה זה אומר? את הפשוט ביותר, שהבמאי, השחקנים ואנשי התפאורה מכתיבים לך את מה שתראה. לפחות, את הקווים הכלליים של מה שתראה. אלא אם כן אתה בוחר לעצום עיניים במשך הסרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההערה האחרונה - "הזבוב" הוא דוגמא לא מוצלחת. הסיפור בגרסא הראשונה ובגרסא השניה הוא פשוט לא אותו סיפור. (ספוילר!!!) בגרסא המקורית, הערבול של ברנדל והזבוב יצר שני יצורים - אחד שהוא אדם עם ראש וזרוע של זבוב, ואחר שהוא זבוב עם ראש וזרוע אחת של אדם (הסצינה בה הזבוב הזה נלכד ברשת של עכביש וזועק-מצפצץ "help me!" נהפכה לקלאסיקה של קולנוע אימה, והייתה מקור לאין-ספור בדיחות). בגרסא החדשה, ברנדל והזבוב מתערבבים ברמה מולקולרית, והופכים לשילוב בין אדם לזבוב. אגב, אם כבר מדברים על זה, למעשה ברנדל לא הופך לערבוב בין אדם וזבוב - הוא פשוט הופך לזבוב ענק. זה מאוד הרגיז אותי בזמנו. זה מתחיל טוב, וברנדל הוא באמת בן-אדם עם תכונות של זבוב, אבל הוא גומר פשוט בתור זבוב ענק וזהו, בלי שום תכונות של אדם. מאוד מציק. "פסיכו", אגב, הוא דוגמא גרועה מהצד השני - אותו סרט בדיוק, מצולם מאותם זוויות ובלי שום שינוי בשום דבר. ובכל זאת, לחוסר הפליאה של כולם, סרט גרוע מהמקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לונכון! הגרסא הסופית אינה זבוב בלבד - יש לה מאפיינים יונקיים (תסתכל למשל על הבשר והשרירים שלו על הגפיים) ומאפיינים רגשיים אנושיים, כמו גם לגרסא הסופית שכללה חלקים מהטלפורטר ההרוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, מה אני אגיד לך. לי הוא נראה כמו זבוב ענק. התכונה האנושית היחידה שלו היא שהוא רצה להתאבד. המממ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהגרסה המקורית, מודה, ראיתי רק קטעים. (כאן ספוילר...) אבל כן היו לו תכונות של אדם, בסוף הסרט השני. הוא אפילו ביקש המתת חסד. כפי שאני רואה את זה, הוא ניסה להכניס את עצמו לבלנדר ולקבוע מראש מה ישתנה בו ומה לא, והניסיון שלו פשוט לא עלה יפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם קיים רק סוג אחד של דמיון ? האם דמיון הוא לא מושג המכיל בתוכו יותר מדמיון ויזואלי ? מה קרה לחושים האחרים אשר יכולים לגרות את הדמיון ? "ועדיין יש הבדל גדול בין קריאת טקסט מילולי ובין המחשתו הוויזואלית" מעולם לא טענתי אחרת. יש הבדל גדול, אך ההבדל הוא לא הבדל של מציאותי יותר/מציאותי פחות, אלא חזותי יותר/חזותי פחות. מציאותי=חזותי לא מקובל עליי. עצוב לי על האנשים שעולם הדמיון שלהם הוא חזותי בלבד. אתה אומר שקולנוע הוא לא "נחות" מספרות כתובה ואני מסכים, אך מייד אתה מתחיל להסביר לי את מגרעות הקולנוע בהשוואה לספרות הכתובה. כמובן שמדובר במדיומים שונים ואני חושב שאמרתי זאת יותר מפעם אחת בפורום זה. מובן מאליו שהקולנוע הוא מדיום חזותי, אך אין הדבר הופך אותו ליותר ריאליסטי !!! הטעות נובעת מההנחה הסמויה של כל מי שנהלתי פה את אותו הויכוח שהמציאות האנושית היא חזותית בעיקרה ולכן הקןלנוע מצליח לכפות עלינו מציאות טוב יותר מכל מדיום אחר. הקולנוע מצליח לכפות עלינו רק מראות חזותיים טובים יותר. כאשר אני אומר שהקולנוע משאיר לנו מקום לדמיון, אני לא מתכוון לקולנוע אשר לא מראה לנו דברים באופן חוזתי בלבד. לקולנוע, בניגוד לספרות למשל, יש טריקים נוספים. למשל : קלוזאפ אל פני השחקן והבעות פנים כאלו או אחרות (וכאן היה שימוש בכוחו של הקולנוע בכלי החזותי) אך אותו הקלוזאפ משאיר לדמיונו הפורה של הצופה את האפשרות לדמיין מה באמת עבר לאותה דמות בראש. מה אותו גיבור באמת מתכנן לעשות ? איך הוא באמת הרגיש ? מהם הזכרונות אשר עברו בראשו באותו רגע דרמטי ? מדוע מבטו כה עצוב ומיוסר ? בספר כנראה שהיו מתארים לנו בפירוט את אותם הדברים ומשאירים לנו מקום לדמיון רק למראהו החזותי של אותו הגיבור באותו רגע דרמטי. מה משאיר יותר מקום לדמיון, הצורך לדמיין עולם פנימי של דמות או הצורך לדמיין את פניה ? יש דברים שעובדים טוב יותר ומעוררים את דמיננו טוב יותר דווקא בסרט קולנוע טוב, יש דברים שיתקבלו טוב יותר כספרות כתובה. אני לא חושב שהייתי נהנה מהסרט "ברזיל" של טרי גיליאם בתור ספר, SORRY. אפשר לצמצם את כל הנאמר ע"י האנשים אשר התוכחו איתי בפורום הזה לקלישאה : "תמונה אחת שווה אלף מילים". מכאן אנשים שואבים שהקולנוע משפיע יותר על תפישת עולמנו מאשר מדיומים אחרים. אני טוען : "מילה אחת שווה מליארד תמונות". מילה אחת ויחידה יכולה לשנות את תודעתנו וליצור מציאות "ריאליסטית" לחלוטין עבור בני אדם רבים. ראה ערך המילה "אלוהים". שוב, אני לא מנסה להראות שמדיה אחת טובה יותר מהשניה משום שאני פשוט לא חושב שזה נכון (וזה בכלל לא נושא הדיבייט). אני עדיין חושב שבסופו של דבר עדיין לספרות כלים משוכללים יותר ליצירת סיפורים אבל זאת אך ורק משום שלמדיום זה היו יותר שנים לשכלל טכניקה (אבל זה רק עניין של זמן). "מריל סטריפ, שכיכבה בעיבוד הקולנועי של "אהובת הקצין הצרפתי" תיארה כמה היה לה קשה לשחק בסצינה הראשונה שבה היא מופיעה. " זה מוכיח רק את הקושי הקיים בתרגום ממדיום אחד למדיום השני. הספרים הנכתבים על פי סרטים גרועים (באופן כללי) באותה מידה כמו סרטים המבוססים על ספרים. "יש 100 דרכים שונות לתאר אדם גוץ ומגושם" יש 100 דרכים לתאר אדם שנראה בדיוק כמו ברד-פיט, והשחקן הצעיר הנ"ל עושה זאת בכישרון רב ומשאיר לנו בסרטים רבים מקום רב לדמיין את עולמן הפנימי של הדמויות אותן הוא מגלם. (מי שלא אוהב את השחקן הנ"ל יכול להחליף את השם בשחקן אלטרנטיבי וכשרוני המועדף עליו ולקרוא שוב את הפסקה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, תהרוג אותי אם אני זוכר על מה התחלנו להתווכח. באמת. איכשהו זה הגיע לקרב "הסרט מול הספר". תרשה לי לנסות לסכם את מה שאתה אומר - אתה לא מעביר את הקו בין סוגי מדיה, אלא בין חוש הראייה וחושים אחרים (או הדמיות שלהם). ואני אסכם את דבריי שלי - הקולנוע לא פחות ולא יותר טוב מהספרות, וגם להפך (אם זה השתמע מהדוגמאות שלי, זו לא היתה הכוונה). מעולם לא אמרתי ש"תמונה שווה אלף מילים". אמרתי שהניסיון להעביר אלף מילים בתוך תמונה אחת הוא לא טריוויאלי בכלל. הוא משפיע בהכרח על המסר שיתקבל. בכל אופן, כל קשר לבודריאר נעשה רופף למדי (במיוחד כאשר *אתה* הוא הטוען שהאדם מייצר לעצמו מציאות עשירה על ידי הדמיות, ואני הוא הטוען שהמדיה היא כלי שלתוכו יוצק האדם את המציאות שלו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"תרשה לי לנסות לסכם את מה שאתה אומר - אתה לא מעביר את הקו בין סוגי מדיה, אלא בין חוש הראייה וחושים אחרים (או הדמיות שלהם)." סיכום לא כל כך מוצלח. סיכום מוצלח יותר הוא השאלה הפשוטה : למה נטען שהאדם המודרני חי במציאות מדומה בצורה רבה יותר מהאדם בעבר כאשר המציאות היא הפוכה מכך? אין סתירה בין הטענה שאתה מייחס לי שהאדם מייצר לעצמו מציאות עשירה ע"י הדמיות לבין הטענה שאני מסכים עמה שהמדיה היא כלי שלתוכו יוצק האדם את המציאות שלו. "להעביר אלף מילים בתוך תמונה אחת הוא לא טריוויאלי בכלל" נכון, אבל להעביר אלף מילים בתוך תמונה אחת הוא לא טריוויאלי בכלל. בקיצור, יופי שאתה אומר את זה אבל לאן רצית להוביל ? הסיבה שאתה לא זוכר על מה אנו מתוכחים היא אולי משום שלא היה לך באמת מטרה קונקרטית אליה חתרת בטעוניך השונים ולכן לאחר שעניתי לכל אחד מהם הם התפזרו ולא השאירו אחריהם דבר. היתרון בפורום הוא שניתן לקרוא שוב הודעות קודמות על מנת להבין כיצד הגענו עד הלום. כמובן שאם אין רצון להמשיך אז אין ממש מה לעשות אלא להסתפק בנאמר עד כה. משום שאתה לא סותר את דבריי האחרונים אני אניח שהם מוסכמים עליך באופן כללי. נכון שכל קשר לבודריאר נעשה רופף אך זאת משום שאתה ניסית להגן על עמדות בדוריאר ע"י טעונים שכנראה בודריאר עצמו לא היה משתמש בהם. אני התוכחתי עם טעוניך ולא עם טעוניו (זאת עשיתי במקום אחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה שאני לא זוכר את ראשית הוויכוח אין מקורה בחוסר היכולת שלי לקרוא הודעות קודמות, אלא בהתפלפלות שלך, שלא תמיד נשענת על עובדות, אבל קוראת "פלצני" לכל מה שלא נשען על עובדות. נכון, לא היתה לי מטרה קונקרטית - עניתי לטיעונים שלך שנראו לי רופפים. כשתהיה לי מטרה קונקרטית, אתה תהיה הראשון לקבל את עותק ספרי ("ברק - הגויות, 1968-2002", שם זמני). ודווקא כן יש הבדל - לגבי שתי הטענות על המדיה. אדם יוצק את המציאות שלו לתוך כלים שונים, הווה אומר מדיות שונות. כשאני קורא ספר אני משתמש בסוגים אחרים של דימיון וקוגניציה מאשר כשאני רואה סרט. יש הבדל. אבל או.קיי, אפשר לסגור ולחתום. מחר יום חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא לכל דבר שלא נשען על עובדות פלצני ? פשוט לא נכון ודמגוגי. הטקסט המפורש למעלה מעיד על כך שעשיתי זאת בהודעה אחת ומסיבות אחרות לחלוטין. אם אתה כה סובל מפלפולי הנוראיים וחסרי הפשר, מדוע אתה קורא אותם ? מדוע אתה טורח להוסיף טעון אחד ואחרון אם החלטת שאין אתה כלל מעוניין להמשיך את הדיון ? לשם המילה האחרונה ? ובגישה זו אשר אתה מתעקש להנחיל של אמירת המילה האחרונה, אקח על עצמי את התפקיד של אמירת המילה האחרונה : . . . . . . . . . . . . . . . "המילה האחרונה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר להמשיך להגיב לאחרים פה, אם זה לא מפריע לך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נ.ב. - למי יש אבא יותר חזק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם שלישית גלידה, ידידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את זה אין לי שום בעיה שימחקו, יחד עם הפתיל המפגר שמעל. (ואני הולך לגבות את הגלידה הזו, ידידי...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובות אנוש הם דבר משעשע לפעמים, אתם לא חושבים ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, משעשעות לעיתים קרובות. אבל התגובות שלך, ידידי ישראל, אפעס קצת מעליבות. עד כמה שאתה מעיד על עצמך כאדם שיושב רגוע ונינוח עם כוס התה שלך, אתה גם מצליף ונוטה להתלהמות. יש עוד אלף דרכים אחרות להתייחס לרמת הצדק או מידת הביסוס של הטיעונים, וסתימת פיות היא רק אחת מהן. נכנסתי הנה כדי לומר את זה, ואני רואה שגם אחרים חשבו כך. בכל אופן, עם מסקנה אחת יצאתי מהדיון הזה, שהתחיל פורה ונגמר במילה אחרונה ניצחת שלך - לא נעים להתווכח איתך, ולשמחתך אני מתכוון להימנע מזה בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לוקח את עצמי יותר מדיי ברצינות (אם בכלל). אם אתה תתחיל לקחת את דבריך בקצת פחות רצינות תהומית אולי תעלב פחות מדבריי. חייך :-) זה רק פורום. מעליבות ? לשם תיקון דרכיי בעתיד (אני בכל זאת יחידה לומדת) האם אתה מוכן לצטט משפט אחד או שניים אשר הצליחו להעליב אותך ? המילה האחרונה לא נאמרה באמת על ידי... "המילה האחרונה" שלי נאמרה כפארודיה על הצורך שלך להגיד את המילה האחרונה למרות שהגעת למסקנה שאתה לא מעוניין כלל לשוחח עם הצד השני... גם אני מסכים עם חלק מהמעירים שמדובר ב"גן ילדים" אבל אותי עודף האמוציות אשר אנשים יכולים להרגיש מול פורום באינטרנט מתחיל דווקא לשכנע באמיתות מסויימת של המאמר אותו כה ניסיתי לבקר. לא שזה משנה... אבל אני לא הרגשתי באף שלב שלא נעים להתווכח איתך למרות שעקצת אותי ואת אישיותי באופן ישיר יותר מפעם אחת... אבל כל אחד ורמת הרגישות שלו כנראה... ניפרד כידידים :-) ? (אני מקבל את הדירה והאוטו !) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי לך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן אמרת וצדקת, אבל טעית כאשר טענת שאני לא יהנה מההמולה... :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, בודאי! ההמולה הזו היא אחד הדברים הכיפיים באייל. אגב, אתה נשמע אדם מעניין מאוד, ואשמח להיות איתך בקשר דוא"לי. בלי כל קשר, אני מוצא הקבלה רבה בין דעותיך שלך לשלי. מעניין אם הסכמה זו כוללת גם את תחום העניין העיקרי שלי: פילוסופיה-פרימה. חפש באייל תגובות עם שמי, רובן נוגעות לנושא זה. מי ייתן וזו תהיה תחילתה של ידידות נפלאה, בין שני האנשים המתנשאים ביותר בתולדות האייל. :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ההזמנה של ליאור וגלעד הוסרה, בודאי שתגובה זאת צריכה לעוף מכאן. בכלל, לאחרונה יש הרגשה שהגיע הזמן לשנות את מדיניות עריכת התגובות באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאני מסכים, פשוט לא היה לי e-mail להגיב אליו. בעיה זו סודרה כעת, ותגובה זו אכן צריכה לעוף, יחד אם שלך וזו שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רמת ההתנשאות באייל (ע"י אנשים מסוימים בלבד) יכולה ללמד (אותי לפחות) התנשאות מהי. ההבדל כנראה היא במודעות העצמית (אותם אנשים אליהם אני מתכוון מתנשאים באופן טבעי ולא מודע...). ההתנשאות רחוקה ממני כמו שIQ רחוק מחברי הפרלמנט שלנו... אני פשוט לא אוהב חשיבה קלישאתית ולכן אני שואל שאלות המעצבנות סוג מסויים של אנשים. הוספתי את ה-EMAIL שלי לחשבון שלי באייל. דרך אגב: גם אני מתעניין קצת בפילוסופיה (בין השאר) אך אני עדיין בור לא קטן בתחום. אני מקוה לשפר את הידע הכללי שלי בתחום בעתיד. התנשאות נעימה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים לחלוטין, יש פה צביעות קלה לפעמים. אברכך על הכחלת שמך, והמשך שיחה זו, מן הראוי שיהיה כבר בדוא''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאף אחד, לעזאזל, אין יותר מה להוסיף שקשור עניינית לנושא המאמר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה לא. הוא לא היה אמריקאי או אנגלי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |