 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמין נספח, סקירה קצרה של היצירה האפוקליפטית שכן מצאתי בתרבות הישראלית. אז קודם כול, יש את "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן מ1984 (הדרך לעין חרוד [ויקיפדיה]). זה רומן דיסטופי ואפוקליפטי שעוסק בדיקטטורה צבאית לאומנית ואלימה בישראל, שרודפת את מתנגדיה הפוליטיים והרעיוניים. בעבר אולי היו יותר יצירות אפוקליפטיות. אני מכיר את "ישראל בשנת 2000" של ס' גולדפלוס מ1951 שמתאר התקוממות כללית של בעלי החיים נגד בני האדם בארץ, וכולל תיאורים מפורטים ומבהילים של קרבות ברחובות תל־אביב, ששמותיהם ותיאוריהם נתונים במפורש. מגוחך ונפלא. הוא כבר הוזכר בתגובות לדיון 1209. אבל כל אלה רק דוגמאות מהעבר. מה שעניין אותי במיוחד היתה יצירה אפוקליפטית בדור שלנו דווקא, כלומר מאז שנות השמונים ואילך. מצאתי מעט מאוד. היה בעיקר שימוש בנושאים אפוקליפטיים זרים; בסך הכול אנחנו צורכים ומושפעים מאוד מהתרבות האמריקאית, האירופית, ובכלל. השיר "שקיעתה של הזריחה" של רמי פורטיס משנת 1987 עוסק בהשמדה גרעינית, ונכתב בהשראת סרט אנימציה בריטי, על פי פורטיס. בסרט "קלרה הקדושה" של ארי פולמן ואורי סיון משנת 1996 (קלרה הקדושה [ויקיפדיה]), המבוסס על ספר של פבל קוהוט הצ'כי, מופיעה ברקע בטלוויזיה לעתים קרובות מגישת חדשות ומדברת על קטסרופות אפשריות כמו וירוס חדש או תקלה בכור גרעיני. לכל אורכו יש בסרט אוירת ציפיה דרוכה, או אפילו ייחול, לאיזה אסון או מהפכה שיבואו סוף סוף וישחררו את הדמויות ממסלול חייהם המתוכנן, המשעמם והבינוני. בסופו של דבר הסרט מגיע עד כדי להראות את תושבי העיירה עוזבים אותה במכוניותיהם, לאחר שנפוצו שמועות על רעידת אדמה שאמורה להתרחש בה. מעבר לקטסרטופות כנושא אוניברסלי או מטאפורי, קטסטרופות לאומיות יש רק ברמז. הסרט "ואלס עם באשיר", למשל, גם הוא של ארי פולמן מ2008 (ואלס עם באשיר [ויקיפדיה]), מתאר, בין השאר את חורבנה של ביירות במלחמת לבנון, אבל בכמה מהסצנות (הטיילת על החוף, או הטרמינל בנמל התעופה) הוא מציג את ביירות דומה בצורה מבהילה לתל־אביב או לישראל . לאחר כל הרמיזות והשימוש הזהיר בקטסטרופות זרות, הרשע היחיד בסדום שמצאתי היה שלומי שבן, בשירו "האזרח ה-1" מ2007. השיר מתאר חלום סוריאליסטי, חי ומעורר אימה על עיר ישראלית שנהרסה על ידי כך שהפכה בין לילה למחנה צבאי, שכל תושביה הפכו לחיילים (כמו בסרט זומבים קלאסי), והמספר-חולם נותר בה האזרח האחרון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה עם "ויהי בוקר" של סייד קשוע? לא היית מתייחס אליו כאל ספרות-קטסטרופה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אומרת שזו סוגת ''נבואות חורבן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספרות של סייד קשוע היא באמת סוג של קטסטרופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון! האמת שחשבתי עליו, אבל שכחתי ממנו עוד לפני שהספקתי להוסיף אותו לרשימה שלי. לא קראתי אותו. אבל בניחוש, הייתי אומר שהחברה הערבית שונה לגמרי מהישראלית־יהודית. הוא אולי סיפור קטסטרופה אבל לא סיפור קטסטרופה "שלנו", אז הוא לא אומר הרבה על היחס שלנו לזה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרות הישראלית המודרנית יש עוד דוגמאות שאני יכולה לחשוב עליהן: "מחפשים את גואלמן", אוסף הסיפורים של אמנון דנקנר מ1986. טוב, אלו אפוקליפסות מנקודת מבט יהודית חילונית מהצד השמאלי של המפה. גם בכל הספרים של אורלי קאסטל בלום יש ממד אפוקליפטי, וזה בלי קשר לנטיות פוליטיות. גם לאסי דיין כבמאי יש נטיות אפוקליפיות, גם אם הן לא תמיד גלויות לחלוטין, כמו לקרוא לגרוטסקה שלו "עם ישראל חי: שם זמני" או ב"סיפורי אגפא", לשים את השיר על יום הדין על רקע חיסול כללי של הדמויות. אני סבורה שאתה צודק אבל שהאפוקליפסה בתרבות היהודית בישראל מדברת לרוב בזמן עבר. אבל השואה היא באמת לא המייצג היחידי. קודם כל, התנ"ך נפתח עם שורה של סיפורים אפוקליפטיים כבר בחלק הראשון: הגירוש מגן עדן; המבול; הרס סדום ועמורה. ובהמשך, יש סיפורים רבים על הרס והשמדה בממדים מקומיים לצד התנבאויות למיניהן (אליהו? יחזקל? דניאל? איך-קראו-להוא-שנשא-פרוצה-לאישה?) אחר באים סיפורי חורבן המקדש במדרש (נדמה לי שביאליק פירסם אסופה שלהם). אחר כך באו סיפורי חורבן מאוד ראליסטיים מהתפוצות. בינהם שמשל "ייון מצולה" של נתן הנובר על הטבח באוקראינה. הייתי מוסיפה לכך את מסורת הקינה היהודית, ששולבה בתרבות ההנצחה הישראלית, משום שהיא מכילה תמיד ממד פלאסטי (בסגנון "לזכר שרופי קהילת אבג וגו"') זהו כנראה המאפיין השני בתרבות האפוקליפטית היהודית באלפיים השנים האחרונות, שהגורמים לה הם בני אנוש ושהיא מבוססת לרוב על אירועים אמיתיים. נוסיף לכך את הבדיחה הידועה על מהו התוכן המשותף לכל חגי ישראל: קמו עלינו להורגנו, שרדנו, עכשיו נאכל. (לא מדוייק, אבל חביב.) לסיכום אומר דבר כזה: יש לנו מסורת בריאה מאוד בעיני של התמודדות עם והכלה של אבל (על העבר) ופחד (מהעתיד). אני אצטט את דבריך מסוף המאמר "אבל כשיהיו לנו כל אלה, נוכל באמת לחזור ולצחוק קצת על עצמנו ועל פחדינו, בסוג ההומור שמאז ימי הגטו שכחנו שבכלל היה לנו. זה יהיה משחרר." וזו בדיוק הנקודה. ישראל ירשה מהתרבות היהודית מסורת מכובדת לא פחות של הומור וסאטירה, ולא בכדי עלה בדעתך שהתסריט האפוקליפטי הממוקם בישראל יעורר קודם כל גיחוך. כאלה אנחנו, וזה בסדר גמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לגמרי מסכים איתך שביהדות באופן מסורתי יש המון עיסוק אפוקליפטי, ואולי האפוקליפסה התנ"כית היא אפילו התבנית להתייחסות לאפוקליפסה בתרבות המערבית בכלל (קטונתי). אבל אני חושב שאיבדנו את זה, לאחרונה, או לפחות הפסקנו לעסוק בזה בדור האחרון. ובעניין הסיכום היפה שלך, אני חושב שזה עניין של נקודת השקפה. לי ברור, בצורה עזה ואינטואיטיבית, שגם בעיסוק הישראלי בשואה וגם בעיסוק הישראלי בעתיד יש משהו מטורלל לגמרי. אבל זו השקפה סובייקטיבית בלבד, ואם את רואה זאת אחרת אין שום דבר שאני יכול להוסיף, חוץ מ"אשרייך" :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"אפוקליפסה" המקורית היא "חזון יוחנן" שהצליח להכנס לברית החדשה. מסורת אחרית הימים היהודית התפתחה במידה רבה במקביל לזו הנוצרית. מלחמת גוג ומגוג מופיעה אצל שניהם, לדוגמה. השם "אפוקליפסה" עצמו לא קשור כלל לאחרית הימים (אם כבר מחפשים שם יווני מפוצץ: אסכטולוגיה [ויקיפדיה]). משמעותו היא פשוט "התגלות" או "חזון" (בד"כ בהקשר נבואי). לדוגמה, כאשר לארי וול רצה לתכנן את הגרסה השישית לשפת התכנות Perl [ויקיפדיה], הוא החל אמנם כמו כל איש מחשבים טוב עם סדרת מסמכי RFC (בקשת תגובות - Request For Comments), אבל משם זה התדרדר לסדרת מסמכים שהיוו את חזונו לשפה, ונקראו, כיאות Apocalypses. כמובן שרוב בני העם לא מבינים את הנביא, ולכן קם פרשן (דמיאן קונווי) וכתב שני סוגי מסמכים: בתחילה הוא כתב פרשנויות (Exegeses) לדברי הנביא. בהמשך הוא כתב סדרה של סיכומים (Synopses) שמהווים כיום את הפרשנות המוסמכת (בפועל: את המפרט של השפה). עכשיו אתם מבינים למה יש לפעמים מלחמות דת בין תכניתנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין מחכה לצלבן שיבוא, יכבוש את ממלכת פרל וישחרר את העולם מעולה של השפה המכוערת הזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זיכרון עמום - ''אילו נוצחה ישראל'', ספר המתאר את נפילת ישראל בידי הערבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ב 67 ,ספר מפחיד, היה קרוב מדי בקריאה לפחדים האמיתיים שהיו לפני המלחמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף שובל (אני חושב שכתב כאן בעבר) בטויסט על הספר הזה - הערבים מנחיתים מהלומה ניצחת, אבל ארה"ב מתערבת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ספר מהשנתיים-שלוש האחרונות שמתאר את החיים בישראל אחרי האפוקליפסה - ''הידרומניה'' של אסף גברון. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |