בתשובה ליהונתן אורן, 18/03/11 21:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא צריך ממש סימוכין, רק דוגמא ל"חוקרים [ה]מנסים להצדיק [דפוסים התנהגותיים] באמצעות מדעי הטבע במקום באמצעות מדעי החברה". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסיכולוג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא אנתרופולוג אבולוציוני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראי תגובתי ליהונתן, תגובה 566328 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה. דניאל גילברט 1 מצא שמידת האושר של אנשים שזכו בלוטו ושל אנשים שהפכו למשותקים ברגליהם היא זהה לאחר כשנה מרגע האירוע. הוא מסיק מכך וממחקרים אחרים בסגנון שהציפיות שלנו בנוגע למידת האושר שנפיק מהתרחשותם של אירועים בחיינו אינן תואמות את המציאות. עד כאן בסדר. אבל אז הוא מייחס את התופעה לביולוגיה שלנו. משהו עם הפרה-פרונטל-קורטקס וסיפור אבולוציוני על מדוע אותו קורטקס (מה שהוא לא יהיה) לא מסוגל להעריך נכון את האושר. מה שגילברט - למיטב ידיעתי - לא בדק, זה את המידה שבה "זכייה בלוטו" או "נכות" הם קודם כל, עבור מי שלא התנסה בהם, דימויים חברתיים. המקור להערכה השגויה אינו בהכרח הקורטקס שלנו, אלא הדימוי החברתי של הזכייה בלוטו כמחוז חפץ מגביר אושר ושל הנכה כ"אחר הנחות" של הנורמטיבי. אחרי הכל, כיצד נצפה מאותו קורטקס אומלל שידע להעריך מצבים שהמוח לא התנסה בהם מעולם? אנחנו עובדים על דימויים, והם מסופקים לנו ע"י החברה. זאת רק דוגמא עכשווית שעולה לי לראש. אבל אני לא מעודכן במחקרים פסיכולוגיים. דוגמאות מהעבר יש לאין-ספור. עד הגל השני של הפמיניזם, מוסדות סיעוד נפשיים בארה"ב היו מלאים בנשים שלקו ב"מלנכוליה של הבלות". מחלה רצינית וכמעט חסרת מרפא שנגרמה מכך שנשים בגיל מסוים סיימו את תפקידן האבולוציוני. יום אחד גילינו שנשים לא כפופות לאבולוציה, וכך נרפאו עשרות אלפי נשים ברחבי ארה"ב. 1 שמכל בחינה אחרת אני לא מפחית מחשיבות דבריו. הוא בהחלט ראוי לקריאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר את דניאל גילברט. כמה מלים עליו? בקשר לפיסקה השניה שלך, אני לא חולק על מה שאמרת אבל אלה אינם, כפי שכתבת בתגובה 565869, פסיכולוגים אמפיריים. אני לא מעוניין להתעמת עם ספרות והגות כזאת או אחרת, שולי כן ואולי לא יכולים ללמד אותנו משהו (אם כי צריך לבדוק אם מה שלומדים מהם איננו הדבר עצמו שהם טוענים, ע"ע פרויד). אני גם לא אומר שאין חוקרים שמבססים את ההסברים שלהם להתנהגות (במובן הרחב של המילה) על ביולוגיה ופיזיונומיה. אבל מהמאמרים שאני קראתי בפסיכולוגיה, בתחומים שונים, הפן הפסיולוגי בד"כ בא כתנא מסייע או כאיור להסברים של תהליכים ומערכות מנטליות. אם ניקח ציר פשטני ולא מחייב, אז ההרגשה שלי היא שפסיכולוגיה חברתית נזקקת מעט מאד לאיזכור ממצאים ניורולוגיים (למשל, התחום עליו סיפרתי בדיון 2517), ואילו במחקרים של פסיכולוגיה קוגנטיבית (כמו זכרון, עליו כתבתי בדיון 2315) תמצא יותר איזכורים כאלה. אבל ההסברים להתנהגות יתבססו בד"כ על אינטראקציה בין מעכרות מנטליות וגירויים חיצוניים, כולל חברתיים. פסיכולוגיה קוג' או פסיכולינגוויסטיקה גם משתמשים בפתולגיות ניורולוגיות כדי להבין מערכות פסיכולוגיות או קשיים קליניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דניאל גילברט הוא פרופ' לפסיכולוגיה מהרווארד, מאוד נחשב היום. אם בהזדמנות יהיה לך זמן, אני נהנתי מאוד מ(קובץ PDF שלוקח זמן לטעון) המאמר הזה: How Mental Systems Belive . לא ניסיתי לטעון שכל הפסיכולוגים האמפיריים פונים לביולוגיה. חלילה. אבל חלק מהם כן, וכשמדובר על מחקרים שיש להם השלכות מעשיות, מדובר במובלע על הצדקת המצב הקיים באמצעות השערות ביולוגיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המאמר של גילברט אקרא בהזדמנות (אולי יקנו לי קינדל ליומולדת). אחרי שחזרתי וקראתי את מה שתארת בתגובה 566286, עלתה בי שאלה אם הפרשנות שלך לניתוח שלו איננה מוטית מלכתחילה. למשל, בתגובה 161588 סיפרתי על ספרו של הניורולוג דמסיו שבודק את הקשר בין מערכות של רגשיות ושל קבלת החלטות חברתיות באמצעות דרך פגוע מוח שמטיל ברזל חדר למוחו ופגע באונות הקדמיות, ובתגובה 305555 על נזקי אלכוהול למוחם של מתבגרים הפוגעים ביכולת קבלת החלטות והתנהגות. ז"א, לאור ההערות של דיואי והוק (הערת רגל למאמר של בואוסמה דיון 2090) על המחויבות הנטורליסטית של השיטה המדעית, הרי הפן שגילברט מאיר ממש מתבקש. הערכות ודימויים חברתיים מתרחשים במוחינו, והמקום בו הם מתרחשים, לפי הציטוט שהבאת, הם באונות קדמיות מסוימות, ולכן יכולתן הפיסיולוגית משפיע על יכולותינו המנטליות, ושאלה על ההתפתחות האבולוציונית של אותם חלקי מוח ממש מתבקשת. טענתך "המקור להערכה השגויה אינו בהכרח הקורטקס שלנו, אלא הדימוי החברתי" איננה נוגדת בהכרח תאור ניורולוגי כזה או אחר משום שהדימוי החברתי תלוי בתפקודו של המוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קינדל זאת מתנה מגניבה. אני לא כופר בבסיס הביולוגי והנוירולוגי של המחשבות וההתנהגות שלנו. כל מה שעשיתי זה בחרתי באקראיות מחקר מתחום האושר, וניסיתי להציע השערה (ניתנת לבדיקה ולכן מדעית לחלוטין) שתדגים כיצד המבנה החברתי הוא משתנה שהמחקרים הללו לא מתחשבים בו. הוספתי משתנה אפשרי, לא פסלתי את הנוירולוגיה. אשר להפניות שנתת בתגובתך. בנוגע לדימסיו, אני מקבל לגמרי את הטענה שאצל האינדיבידואל הרציונאליות אינה נפרדת מהרגש. אבל אנחנו כן יכולים לדבר על רציונאליות כעניין אינטר-סובייקטיבי. למשל, המדע הוא רציונאלי כי המתודה הביקורתית יכולה לגבור על ההטיות של חוקרים אינידבידואלים. בנוגע להערת הרגל של בואסמה שהפנית אליה 1, לא קונה. אם הייתי שואף לקבל שיטה ב"לב שלם" כהגדרתו, הייתי יכול להישאר עם הדת. אני יכול לקבל מסקנות מדעיות ואני יכול לבקר אותן. 1 ...במאמר אחר בשם "נטורליזם", בו בוחן בואוסמה את המושג, הוא מצטט את דיואי: "מספיק לציין שנטורליסט מכבד את המסקנות הנובעות ממדעי הטבע"; ואת הוק: "...[נטורליזם הוא] קבלה בלב שלם של השיטה המדעית כדרך האמינה היחידה להשגת אמיתות על העולם, הטבע, החברה והאדם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקבל בלב שלם את השיטה לא מנוגד לביקורת על מסקנות שונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, את השיטה אני מוסמך לבקר. יש לי באיזה מקום כאן אפילו תעודה שמעידה על הכשרה מקצועית לכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין אני לא רואה סתירה מענינת. זה כמו לקבל את השיטה הדמוקרטית תוך ביקורת עליה ועל תוצאותיה, במיוחד ש"השיטה" לא בדיוק מוגדרת. לכן, אני רואה בטענה יותר כדחיה של ֿדיסציפינות אחרות, דת היא העקרית שבהן, ופחות מחויבות קשיחה לאוסף הגדרות שאיננו קיים. משהו בסגנון לא ברור מהי ההגדרה של פורנוגרפיה אבל יודעים לזהות אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אוהב את ההנגדה של המדע לדת. אני מעדיף את ההנגדה של פתיחות לדוגמטיות. אתה יכול להיות דתי דוגמטי ואתה יכול להיות מדעיסט דוגמטי. אתה יכול להיות דתי שפתוח לביקורת ולשינויים ואתה יכול לקבל את המדע ועם זאת להיות פתוח לביקורת ולשינויים. אני מחזיק את כל ההאמנות שלי טנטטיבית ואני לא ''מקבל אותן בלב שלם''. אמרו לי כבר, בהקשרים אחרים, שאני לא מסוגל להתחייב. אבל במקרה זה, אני חושב שזה רציונאלי לא לקבל בלב שלם שום דבר. אני גם רחוק מלקבל את ההצהרה שציטטת לפיה השיטה המדעית היא ה''דרך האמינה היחידה להשגת אמיתות על העולם, הטבע, החברה והאדם''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני לא אוהב את ההקבלה בין דתי דוגמטי למדעיסט דוגמתי. זה שאתה מוסיף שם-תואר זהה לא הופך את המושגים לזהים (לא ברור גם איך דתי יכול להיות שלא דוגמטי). הדוגמטיות הדתית היא לכל הפחות קבלת אמירה על העולם. לעומתה, הדגומטיות המדעיסטית היא קבלת שיטה לאמירה על העולם. אבל זה איננו דיון על דת מול מדע אלא דיון על היחס בין הסברים פסיולוגיים וחברתיים-פסיכולוגיים להבנת ולתאור התנהגותינו, שנמצא בתוך התחום המדעיסטי, ולשם שווה לחזור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההקבלה שלי היא בעמדה הפסיכולוגית של המדען והדתי. אני חושב שהאבחנות שאתה מציע אינן נוגעות לעצם העמדה. יש לנו מחלוקת על סוגי הסברים? אם כן, אנא פרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכ"ז נגררים. מה ההבדל בין עמדה פסיכולוגית (מה זה בככל, משהו שמאמצים לאחר מחשבה עמוקה?) לבין מהות העמדה הפסיכולגית או מה שהיא מייצגת? על ההסברים אני עדיין חושב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת שאלה קשה. אני לא יודע מה מרכיב עמדה. אני מתייחס אליה כאל האמנה שמגדירה את היחס הרצוי שלנו לשאר ההאמנות (מעין מטא-האמנה), אבל ברור שלעמדה ישנם גם מרכיבים רגשיים ואישיותיים. אדם עם אישיות דוגמטית לא יכול להיות ביקורתי כלפי הדברים שהוא מאמין בהם, ולא משנה אם הוא מאמין שצריך להיות ביקורתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לֿמ"ד רפה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי, ברשותך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמהתי מדוע תגובה 566551 מכילה את סימן הרָפֶה אחרי למ"ד ("כדחיה של ֿדיסציפינות"). לא רואים אותו כל יום. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |