|
בעצם, יש לי מה להוסיף על הטענה המרגיזה שצריך להשתמש בתיכון כאמצעי סינון.
הטענה הזאת היא דוגמא קלאסית להשתלטות ההגיון הטכנוקרטי על הרציונאליות. האידאל הטכנוקרטי מתחיל (נניח) בשנות העשרים של המאה ה-19, אצל סן-סימון, שטען שאפשר למיין את האנשים לפי כישוריהם וכך ליצור חברה יצרנית ומתפתחת ועם זאת הרמונית. לדעתו, המדע יתן לנו את הכלים לסווג את בני-האדם בצורה נכונה, ולכן לא יהיה צורך בכפייה כדי להשאיר אנשים במקומם במערכת. בזמנו זאת הייתה השקפה הומניסטית: סן-סימון קידם את הרעיון של מיון לפי כישורים במקום לפי זכויות מורשות או כוח פוליטי. האידאל הזה, של האדם כמכונה ושל החברה כמכונה, נישא דרך הסן-סימוניסטים במאה ה-19, לפרדריך טיילור במאה ה-20 ועד למהנדסי תעשייה וניהול בימינו.
רק שהיום אנחנו יודעים יותר. ההשקפה שניתן למיין בני-אדם "מדעית" נראית לנו נאיבית. יותר מזה, היום סוגי הכישורים השתנו והחברה השתנתה. אנשים מחליפים קריירות מספר פעמים במהלך החיים, הגבולות בין מקצועות "גבוהים" ו"נמוכים" הטשטשו, והדרישות החברתיות של עולם העבודה משתנות ללא הרף. האתגר היום הוא ליצור מערכות חינוך שונות מבעבר, כאלה שלא יקבעו את האדם והאזרח העתידי במקום אחד, אלא יאפשרו לו גמישות מקצועית ואישיותית. אבל לטכנוקרטיה יש אנרציה משלה. בגלל שהיא התגלתה כדרך יעילה להשגת מטרות חברתיות (לפחות בעולם התעשייתי. אני בספק אם זה ימשיך כך), אנחנו מתבלבלים ומחילים את ההגיון שלה גם על הניסיונות לקבוע מה הן המטרות הרצויות. היא לא מתאימה לזה. הרצון להפוך את מערכת החינוך למערכת מיון הוא טכנוקרטי באופיו, ומנוגד לצרכים החברתיים והאישיים של בני החברה.
בכל פעם שאני מודאג מאלו שמנסים להכפיף את רוח האדם לקריטריונים טכנוקרטיים, אני מתעודד כשאני נזכר שדה לה מטרי, האיש שכתב במאה השש עשרה את "Man the Machine", נפטר בסופו של דבר מאכילת-יתר. אפילו המכונה התקוממה נגד האיש.
|
|