בתשובה ליהונתן אורן, 14/02/11 18:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שאלת-צד: ואם נניח שידיעת האמת לא מביאה לאושר, האם עדיין ראוי לשאוף אליה? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה שלי היא כן, בהחלט. ויותר מזה, אם אצטרך לבחור, אני מעדיף אמת על אושר. אבל אני לא מוצא טיעונים לתמוך בעמדה הזאת, אז היא נשארת בגדר העדפה אישית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה בדבר הטיעון הבא: החיפוש אחר האמת הוא מסע ממושך. מסע ממושך מצריך כוחות נפש רבים. אומללות ממושכת מרוקנת את כוחות הנפש. לכן מידה מסוימת של אושר הכרחית כדי לחתור לאמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים. אבל כיצד זה עוזר לנו? אושר רצוי בפני עצמו. אנחנו לא זקוקים לטיעונים לטובתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מפני שאני מאמין שהמחפשים הגדולים אחר האמת (נניח: בודהא, סוקרטס, ישו) יישמו לא מעט מההמלצות שהוזכרו, מבלי לחטוא בצביעות רצון בורגנית. למשל: בילוי זמן עם חברים, מדיטציה מסוג זה או אחר, הקדשת זמן לעשיית דברים שאתה אוהב, מידה מתונה של פעילות גופנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. אני לא נגד לבלות זמן עם חברים או נגד הדברים האחרים ברשימה של מאיה. את חלקם אני אפילו מנסה - באומץ! - על עצמי. אבל אני חושב שאושר קשור למושגים כמו אמת, משמעות ויצירה. הדברים האחרים ברשימה הם רק כלים בדרך לרווחה, וכשלעצמם, ללא זיקה למשמעות עמוקה יותר, הם חלולים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, ייתכן שלא נגיע רחוק עם התה והלימון והספרים הישנים... נדמה לי שהגישה שהמאמר מתאר נולדה מתוך הפסיכולוגיה הביהיביוריסטית והקוגניטיבית. אפשר לטעון משהו כזה: פעולות שאנחנו עושים לאורך זמן משנות אותנו. פעולות מסוימות גורמות לאנשים אחרים להרגיש יותר מאושרים. אנחנו דומים לאנשים אחרים. לכן פעולות כאלו הן רצויות גם עבורנו. כנגד זה, יש גישה יותר רפלקסיבית, שאומרת משהו כמו: חוויות של אושר, אמת ומשמעות הן תחושות פנימיות עמוקות, שלא תלויות בהרגלים היומיומיים שלנו. התחושות הפנימיות האלו דומות אצל רוב האנשים, אבל הדרך אליהן היא אינדיווידואלית מאד. למשל, מדיטציה יכולה לגרום לאדם אחד לחוש שלווה ולאחר - עצבנות. לכל גישה בעיות משלה. בגישה הראשונה טמונה ההנחה שאנחנו דומים לאנשים רבים אחרים ולכן מחקרים סטטיסטיים על אושר רלוונטיים גם עבורנו באופן אישי. נקודת תורפה בגישה השניה היא שאין לנו נגישות ישירה לחוויה הפנימית של אנשים אחרים, אלא רק דרך תיווך (שפה, התבוננות באחרים, ואינטראקציה חברתית בכלל). לכן או שכל אחד נשאר עם מסע פרטי אל האושר, האמת והמשמעות, או שהוא מוצא אנשים מספיק דומים לו שנסיונם מסייע לו בדרכו (בעזרת קריאה של מילים שכתבו, חיקוי של מעשים שעשו, יישום עצות שנתנו, דיאלוג ישיר איתם, וכו'). מי שמעוניין במסע אישי, פרטי, שאינו לומד מאום מנסיונם של אחרים - יכול לעסוק ברפלקסיה טהורה. מי שרוצה להיעזר באחרים, יכול לנסות טקטיקה דו-שלבית, במקביל לחיפוש האישי: ראשית, מציאת אנשים שדומים לנו - חלקית, כמובן. אחר כך: הנחה שמה שטוב להם יכול להיות טוב גם לנו, במגבלות ובהתאמות מסוימות. ויש כאן עוד נקודה: היעדרם של מאסטרים. ההנחה שהדרך אל האושר פתוחה לכולם מערערת על האמונה שחיו פעם (או חיים בינינו) אנשים שיודעים את סוד האושר. זו אמונה שיש בה ראיית עולם מעט היררכית, לא לגמרי דמוקרטית, והרשימה שמאיה הציגה מהווה, אולי, התחלה של נסיון לדמוקרטיזציה של החיפוש אחרי האושר, בדומה, נניח, למה שפנדורה עושה בחיפוש אחר המוזיקה שתתאים לנו באופן אישי. ולסיום, משהו על יצירתיות. מצד אחד, מי שרק מחקה אחרים לא ימצא לעולם משהו מקורי. מצד שני, רוב המאסטרים הגדולים של הציור הכשירו את עצמם ע"י העתקת יצירותיהם של אמנים גדולים שקדמו להם, לפני שפיתחו סגנון אישי. איך שתי העובדות מסתדרות זו עם זו? והאם הדרך אל האושר כרוכה במילוי יומיומי וקפדני של "מצוות האושר" (ברבים), או שהיא נעשית בקפיצות נחשוניות אל הלא נודע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אבל אני רואה את העניינים באופן שונה במקצת. אנשים שמרוצים ממצבם עושים ספורט. את זה אנחנו יודעים. מאחר שהחוקרים שעוסקים בתחום הם אנשים אינטליגנטים, אני מניח שהם בדקו גם את כיוון הקשר. כשהם הגיעו למסקנה שהספורט מעלה את רמת האושר ולא ההיפך, הם ליקקו את זוויות פיהם בלשונם, הלכו לקבל משרה ששכרה בצידה בבינתחומי והפכו להיות אנשים מאושרים. עיני לא צרה בהם. אבל נדמה לי שכל המחקרים הללו מחמיצים את העיקר. יש כאן משתנה שלישי, והוא מידת התכלול החברתי. אנשים שמותאמים היטב לחברה הם אנשים שמרוצים ממצבם. ובחברה שבה מקובל לעסוק בספורט בשעות הפנאי, אנשים כאלה יעסקו בספורט. אנשים שפחות מותאמים לחברה ויתחילו לעסוק בספורט, גם הם יעשו מרוצים יותר, כי הדימוי העצמי שלהם יתקרב לדימוי חברתי רצוי. עכשיו, אני מניח שיבואו חסידי הביולוגיה ויטענו שספורט זה לא רק עניין חברתי. עיסוק בפעילות גופנית גורם להפרשת אנדורפינים, אדרנלין וחומרים מעוררים שונים. זה כמובן נכון. וזה נכון גם לגבי פעילויות אחרות, כמו חיזור אחרי בחורות או הימורים. אם היינו תופסים אירי בשנות השלושים במאה שעברה, אחד שלא עושה כלל ספורט אלא – כמקובל – יושב עם חברים ומהמר אחרי שעות העבודה, ושואלים אותו אם הוא מרוצה מחייו, אני מניח שהתשובה הייתה חיובית. בסופו של דבר, השאלה של שביעות רצון היא בד"כ שאלה של תכלול חברתי. וכשאנחנו מסתמכים על "סטטיסטיקה", בודאי שאנחנו נקבל את הקונפורמיסט המושלם. זה באשר לנוסחאות האושר. לגבי הרעיון שלך לחקות אחרים כשלב בדרך למציאת הקול האישי או כדרך להבין מה מתאים לי – הוא נראה לי בהחלט. אני, בכלל, חובב של מודל השוליה יותר מאשר את הנוסחאות למיניהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין האנדורפינים. בתור עיסוקים שמטרתם הסופית אושר דרך שיחרור אנדורפינים, לחיזור אחרי בחורות הימורים ישנן מגבלות חמורות, אובייקטיביות, סובייקטיביות ופרקטיות. ספורט, לעומת זאת, משוחרר מהרבה מגבלות ולכן הוא נגיש להרבה יותר אנשים ולאורך הרבה יותר זמן. אין לראות באמור לעיל המלצה או אזהרה מסוג כלשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שלחיזור ישנן מגבלות חמורות. מצד שני, ספורט הוא מטלה. לחלק מהאנשים זאת מטלה מהנה, אבל זאת עדיין מטלה והיא כרוכה בהתגברות על חשקים אחרים. יש אנשים שתפיסת-העצמי שלהם בנויה בעיקר על ביצוע מוצלח של מטלות. אני מכיר כאלה שכל חייהם הם רצף של הצלחה/כישלון במטלות שהם לוקחים על עצמם, קטנות או גדולות. אני מניח שאנשים כאלה יכולים למצוא הנאה רבה בספורט. לאחרים, הציווי לעשות ספורט עלול לגרום לסבל או לרגשות אשמה. אני חושב שחיזור מתאים יותר לאנשים שתפיסת העצמי שלהם בנויה על יחס אני-זולת. זה יכול להיות השתקפותם בעיניו של הזולת או הצורך בכיבוש הזולת או דברים אחרים, אבל בכל מקרה זה לא עבודה נגד עצמך להשלמת המטלה כמו בספורט. אך כפי שציינת, לחיזור ישנן מגבלות חמורות אחרות. נשארנו עם ההימורים, במיוחד בשילוב עם אלכוהול. אני יכול רק להמליץ על הימורים כפעילות בריאה שמבטאת יחס חיובי לעולם וביטחון עצמי שאינו תלוי בדבר. את הסקוטש' אפשר לעשות מחיטה מלאה, דבר שבודאי יגביר את אושרם של האיילים החרדים לבריאותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שכתבתי, בתור המלצה כללית שיכולה להועיל לכמה שיותר אנשים, העיסוק בספורט עולה לעין ערוך על חיזור או הימורים. רגשות אשמה הם תוצר די נפוץ של חיזור שלא לדבר על הימורים. שוב, היתרון לספורט. תפישת עצמי קשורה הדוקות ליחס אל הזולת, אפילו בענפי ספורט לכאורה אינדבדואליים (למשל, הרגשת השייכות לחבורת עילית, מדומיינת או ממשית). לחיזור והימורים יש סיכון מובנה גבוה שהתוצאה תהייה יחס עצמי שלילי וגם קבלת יחס שלילי מהחברה. עוד יתרון לספורט (לא תחרותי, כמובן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, אני לא מייחס משמעות מיוחדת להמלצות הללו. אלו בסה"כ מאפיינים של מודלים לחיים נורמטיביים בתקופה ספציפית, ואנשים מרוצים כשהם מתפקדים בהתאם למודל. רק החוקרים חוגגים כאילו הם גילו את טבע האדם. לו היינו מבצעים את המחקרים בשנות ה-50', היינו יוצאים עם המלצה לאנשים לעשן סיגריות כדי להעלות את מידת האושר והחיוניות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם סיגריות מעלות את רמת האנדורפין (זכור, זו היתה המטרה המקורית)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לסיגריות יש השפעה פיזיולוגית, אבל לא זאת הייתה המטרה המקורית. זה היה הסבר שאני העליתי על-מנת לשלול אותו מייד. החוקרים בפסיכולוגיה חיובית אינם שואלים "מהו טבע האדם?" ולפי זה גוזרים את אורח החיים הרצוי. הם שואפים להיות "אמפיריים", ולכן הם בודקים דפוסים של התנהגות ומחשבה של אנשים שמעידים על עצמם כמרוצים מחייהם. הם מציעים הסברים לקשר בין דפוסים אלו לתחושת האושר, ומכלילים מהם המלצות לחיים טובים. השאיפה להיות אמפיריים היא ראויה, אבל מחקר אמפירי - בודאי בתחום מדעי האדם והחברה - מוגבל ע"י קונסטרוקציות חברתיות. החוקרים הנ"ל מנסים לבצע לדפוסים התנהגותיים "נטורליזציה", דהיינו, להצדיק אותם באמצעות מדעי הטבע במקום באמצעות מדעי החברה. כך, הם מתעלמים מהקונסטרוקציות החברתיות ומגיעים לרעיונות שהם גם מוטלים בספק וגם מצדיקים את המצב החברתי הנתון ומעודדים קונפורמיות. אחלה לבינתחומי, פחות אחלה למדע ולחברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע"ס מה אתה קובע שהחוקרים הנ"ל מצדיקים - אני הייתי משתמש במונח מסבירים - התנהגות במונחים "ביולוגיים" ולא "חברתיים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ציטוטים בהישג יד, אם לזה אתה מתכוון. אבל עיינתי בספרים על פסיכולוגיה חיובית בחיפושיי אחר הגאולה. מעבר לזה, אני מציע לשים לב שהמתודה עצמה (''בואו נבחן מה עושה אנשים מאושרים לכאלה''), מתחילה מקבלת הסדר החברתי כנתון. אם אתה חולק עליי, אתה מוזמן להשכיל אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לא על זה שאלתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לא על זה עניתי. האם אתה מצפה ממני לסימוכין מטקסטים שעוסקים בפסיכולוגיה חיובית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך ממש סימוכין, רק דוגמא ל"חוקרים [ה]מנסים להצדיק [דפוסים התנהגותיים] באמצעות מדעי הטבע במקום באמצעות מדעי החברה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסיכולוג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא אנתרופולוג אבולוציוני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראי תגובתי ליהונתן, תגובה 566328 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנסה. דניאל גילברט 1 מצא שמידת האושר של אנשים שזכו בלוטו ושל אנשים שהפכו למשותקים ברגליהם היא זהה לאחר כשנה מרגע האירוע. הוא מסיק מכך וממחקרים אחרים בסגנון שהציפיות שלנו בנוגע למידת האושר שנפיק מהתרחשותם של אירועים בחיינו אינן תואמות את המציאות. עד כאן בסדר. אבל אז הוא מייחס את התופעה לביולוגיה שלנו. משהו עם הפרה-פרונטל-קורטקס וסיפור אבולוציוני על מדוע אותו קורטקס (מה שהוא לא יהיה) לא מסוגל להעריך נכון את האושר. מה שגילברט - למיטב ידיעתי - לא בדק, זה את המידה שבה "זכייה בלוטו" או "נכות" הם קודם כל, עבור מי שלא התנסה בהם, דימויים חברתיים. המקור להערכה השגויה אינו בהכרח הקורטקס שלנו, אלא הדימוי החברתי של הזכייה בלוטו כמחוז חפץ מגביר אושר ושל הנכה כ"אחר הנחות" של הנורמטיבי. אחרי הכל, כיצד נצפה מאותו קורטקס אומלל שידע להעריך מצבים שהמוח לא התנסה בהם מעולם? אנחנו עובדים על דימויים, והם מסופקים לנו ע"י החברה. זאת רק דוגמא עכשווית שעולה לי לראש. אבל אני לא מעודכן במחקרים פסיכולוגיים. דוגמאות מהעבר יש לאין-ספור. עד הגל השני של הפמיניזם, מוסדות סיעוד נפשיים בארה"ב היו מלאים בנשים שלקו ב"מלנכוליה של הבלות". מחלה רצינית וכמעט חסרת מרפא שנגרמה מכך שנשים בגיל מסוים סיימו את תפקידן האבולוציוני. יום אחד גילינו שנשים לא כפופות לאבולוציה, וכך נרפאו עשרות אלפי נשים ברחבי ארה"ב. 1 שמכל בחינה אחרת אני לא מפחית מחשיבות דבריו. הוא בהחלט ראוי לקריאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר את דניאל גילברט. כמה מלים עליו? בקשר לפיסקה השניה שלך, אני לא חולק על מה שאמרת אבל אלה אינם, כפי שכתבת בתגובה 565869, פסיכולוגים אמפיריים. אני לא מעוניין להתעמת עם ספרות והגות כזאת או אחרת, שולי כן ואולי לא יכולים ללמד אותנו משהו (אם כי צריך לבדוק אם מה שלומדים מהם איננו הדבר עצמו שהם טוענים, ע"ע פרויד). אני גם לא אומר שאין חוקרים שמבססים את ההסברים שלהם להתנהגות (במובן הרחב של המילה) על ביולוגיה ופיזיונומיה. אבל מהמאמרים שאני קראתי בפסיכולוגיה, בתחומים שונים, הפן הפסיולוגי בד"כ בא כתנא מסייע או כאיור להסברים של תהליכים ומערכות מנטליות. אם ניקח ציר פשטני ולא מחייב, אז ההרגשה שלי היא שפסיכולוגיה חברתית נזקקת מעט מאד לאיזכור ממצאים ניורולוגיים (למשל, התחום עליו סיפרתי בדיון 2517), ואילו במחקרים של פסיכולוגיה קוגנטיבית (כמו זכרון, עליו כתבתי בדיון 2315) תמצא יותר איזכורים כאלה. אבל ההסברים להתנהגות יתבססו בד"כ על אינטראקציה בין מעכרות מנטליות וגירויים חיצוניים, כולל חברתיים. פסיכולוגיה קוג' או פסיכולינגוויסטיקה גם משתמשים בפתולגיות ניורולוגיות כדי להבין מערכות פסיכולוגיות או קשיים קליניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דניאל גילברט הוא פרופ' לפסיכולוגיה מהרווארד, מאוד נחשב היום. אם בהזדמנות יהיה לך זמן, אני נהנתי מאוד מ(קובץ PDF שלוקח זמן לטעון) המאמר הזה: How Mental Systems Belive . לא ניסיתי לטעון שכל הפסיכולוגים האמפיריים פונים לביולוגיה. חלילה. אבל חלק מהם כן, וכשמדובר על מחקרים שיש להם השלכות מעשיות, מדובר במובלע על הצדקת המצב הקיים באמצעות השערות ביולוגיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המאמר של גילברט אקרא בהזדמנות (אולי יקנו לי קינדל ליומולדת). אחרי שחזרתי וקראתי את מה שתארת בתגובה 566286, עלתה בי שאלה אם הפרשנות שלך לניתוח שלו איננה מוטית מלכתחילה. למשל, בתגובה 161588 סיפרתי על ספרו של הניורולוג דמסיו שבודק את הקשר בין מערכות של רגשיות ושל קבלת החלטות חברתיות באמצעות דרך פגוע מוח שמטיל ברזל חדר למוחו ופגע באונות הקדמיות, ובתגובה 305555 על נזקי אלכוהול למוחם של מתבגרים הפוגעים ביכולת קבלת החלטות והתנהגות. ז"א, לאור ההערות של דיואי והוק (הערת רגל למאמר של בואוסמה דיון 2090) על המחויבות הנטורליסטית של השיטה המדעית, הרי הפן שגילברט מאיר ממש מתבקש. הערכות ודימויים חברתיים מתרחשים במוחינו, והמקום בו הם מתרחשים, לפי הציטוט שהבאת, הם באונות קדמיות מסוימות, ולכן יכולתן הפיסיולוגית משפיע על יכולותינו המנטליות, ושאלה על ההתפתחות האבולוציונית של אותם חלקי מוח ממש מתבקשת. טענתך "המקור להערכה השגויה אינו בהכרח הקורטקס שלנו, אלא הדימוי החברתי" איננה נוגדת בהכרח תאור ניורולוגי כזה או אחר משום שהדימוי החברתי תלוי בתפקודו של המוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קינדל זאת מתנה מגניבה. אני לא כופר בבסיס הביולוגי והנוירולוגי של המחשבות וההתנהגות שלנו. כל מה שעשיתי זה בחרתי באקראיות מחקר מתחום האושר, וניסיתי להציע השערה (ניתנת לבדיקה ולכן מדעית לחלוטין) שתדגים כיצד המבנה החברתי הוא משתנה שהמחקרים הללו לא מתחשבים בו. הוספתי משתנה אפשרי, לא פסלתי את הנוירולוגיה. אשר להפניות שנתת בתגובתך. בנוגע לדימסיו, אני מקבל לגמרי את הטענה שאצל האינדיבידואל הרציונאליות אינה נפרדת מהרגש. אבל אנחנו כן יכולים לדבר על רציונאליות כעניין אינטר-סובייקטיבי. למשל, המדע הוא רציונאלי כי המתודה הביקורתית יכולה לגבור על ההטיות של חוקרים אינידבידואלים. בנוגע להערת הרגל של בואסמה שהפנית אליה 1, לא קונה. אם הייתי שואף לקבל שיטה ב"לב שלם" כהגדרתו, הייתי יכול להישאר עם הדת. אני יכול לקבל מסקנות מדעיות ואני יכול לבקר אותן. 1 ...במאמר אחר בשם "נטורליזם", בו בוחן בואוסמה את המושג, הוא מצטט את דיואי: "מספיק לציין שנטורליסט מכבד את המסקנות הנובעות ממדעי הטבע"; ואת הוק: "...[נטורליזם הוא] קבלה בלב שלם של השיטה המדעית כדרך האמינה היחידה להשגת אמיתות על העולם, הטבע, החברה והאדם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקבל בלב שלם את השיטה לא מנוגד לביקורת על מסקנות שונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, את השיטה אני מוסמך לבקר. יש לי באיזה מקום כאן אפילו תעודה שמעידה על הכשרה מקצועית לכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין אני לא רואה סתירה מענינת. זה כמו לקבל את השיטה הדמוקרטית תוך ביקורת עליה ועל תוצאותיה, במיוחד ש"השיטה" לא בדיוק מוגדרת. לכן, אני רואה בטענה יותר כדחיה של ֿדיסציפינות אחרות, דת היא העקרית שבהן, ופחות מחויבות קשיחה לאוסף הגדרות שאיננו קיים. משהו בסגנון לא ברור מהי ההגדרה של פורנוגרפיה אבל יודעים לזהות אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אוהב את ההנגדה של המדע לדת. אני מעדיף את ההנגדה של פתיחות לדוגמטיות. אתה יכול להיות דתי דוגמטי ואתה יכול להיות מדעיסט דוגמטי. אתה יכול להיות דתי שפתוח לביקורת ולשינויים ואתה יכול לקבל את המדע ועם זאת להיות פתוח לביקורת ולשינויים. אני מחזיק את כל ההאמנות שלי טנטטיבית ואני לא ''מקבל אותן בלב שלם''. אמרו לי כבר, בהקשרים אחרים, שאני לא מסוגל להתחייב. אבל במקרה זה, אני חושב שזה רציונאלי לא לקבל בלב שלם שום דבר. אני גם רחוק מלקבל את ההצהרה שציטטת לפיה השיטה המדעית היא ה''דרך האמינה היחידה להשגת אמיתות על העולם, הטבע, החברה והאדם''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני לא אוהב את ההקבלה בין דתי דוגמטי למדעיסט דוגמתי. זה שאתה מוסיף שם-תואר זהה לא הופך את המושגים לזהים (לא ברור גם איך דתי יכול להיות שלא דוגמטי). הדוגמטיות הדתית היא לכל הפחות קבלת אמירה על העולם. לעומתה, הדגומטיות המדעיסטית היא קבלת שיטה לאמירה על העולם. אבל זה איננו דיון על דת מול מדע אלא דיון על היחס בין הסברים פסיולוגיים וחברתיים-פסיכולוגיים להבנת ולתאור התנהגותינו, שנמצא בתוך התחום המדעיסטי, ולשם שווה לחזור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההקבלה שלי היא בעמדה הפסיכולוגית של המדען והדתי. אני חושב שהאבחנות שאתה מציע אינן נוגעות לעצם העמדה. יש לנו מחלוקת על סוגי הסברים? אם כן, אנא פרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכ"ז נגררים. מה ההבדל בין עמדה פסיכולוגית (מה זה בככל, משהו שמאמצים לאחר מחשבה עמוקה?) לבין מהות העמדה הפסיכולגית או מה שהיא מייצגת? על ההסברים אני עדיין חושב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת שאלה קשה. אני לא יודע מה מרכיב עמדה. אני מתייחס אליה כאל האמנה שמגדירה את היחס הרצוי שלנו לשאר ההאמנות (מעין מטא-האמנה), אבל ברור שלעמדה ישנם גם מרכיבים רגשיים ואישיותיים. אדם עם אישיות דוגמטית לא יכול להיות ביקורתי כלפי הדברים שהוא מאמין בהם, ולא משנה אם הוא מאמין שצריך להיות ביקורתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לֿמ"ד רפה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי, ברשותך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמהתי מדוע תגובה 566551 מכילה את סימן הרָפֶה אחרי למ"ד ("כדחיה של ֿדיסציפינות"). לא רואים אותו כל יום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניטפוק קטן - סביר להניח שהאירי בשנות ה-30 של המאה שעברה לא היה מהמר עם חברים, אלא שותה. מה שהיה עשוי לעלות לו בפיטורין, אם השתיה אירעה ביום שישי בערב, אחרי שקיבלו את המשכורת, אבל בשבת בבוקר עוד היה צריך לקום לחצי יום עבודה, מה שהבחור השתיין שלנו פיספס. אז הבחור אולי מרוצה מחייו בשעה ששתה, אבל פחות בשעה שאשתו וילדיו אמרו לו מה דעתם עליו1. 1 שלא להזכיר שהשתיה, ממש כמו הימורים, שותה את המשכורת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סיפור כזה בדבלינאים של ג'יימס ג'ויס. http://en.wikipedia.org/wiki/Counterparts_(short_story) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם ניטפוק, אבל חשוב לי להגיד שהדיון מבחינתי אינו על "כיצד משיגים את התועלות של פעילות גופנית (לאושר) ללא מחיר". אני כופר בהנחה הבסיסית שהאושר מורכב מרשימת מטלות. יש אנשים שישיגו אושר מביצוע משביע רצון של מטלות שהם לקחו על עצמם. אולי זה עניין של תרומה לאגו (או, מדויק יותר, ל-Self), אולי זה עניין של הפחתת התחושה של "לא בסדר" שמלווה אותם. אבל עבור אנשים אחרים האושר קשור לטרנסצנדס מעצמם, ולא בהתמקדות בעצמם. זה יכול להיות חיבור לאלוהים, היסחפות בפרויקט מלהיב, תרומה משמעותית לעניין שחשוב בעיניהם ועוד. חיפוש מעבר ל"אני" ולא בנייה שיטתית של אני "בריא". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללכת על המים נחשב הליכה או שחיה מבחינת שריפת הקלוריות ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב ושוב-מהו בכלל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. תשאל מישהו שהתנסה בזה. (לתגובה השנייה שלך אלי אין לי כוונה לענות בגלל גסות הרוח שלה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |