 |
|
 |
||
|
||||
 |
הסינקריטיזם שביסוד הנצרות, סינקריטיזם של שני תרבויות - התרבות היהודית והתרבות ההליניסטית - התפורר בזמן הרפורמאציה. התפוררות זו איפשרה ללותר ולקלווין לאמץ מחדש, איש לשיטתו, אלמנטים שונים מתוך מרכיביה הכלליים של הנצרות; קלווין בחר בחלק הנומיסטי של הנצרות, ועל ידי כך בחר להדגיש אלמנטים מהברית הישנה. לותר לעומתו בחר לאמץ את חלקה הפאוליני של הנצרות, המצוי בעיקר בכתבי הברית החדשה - ובמיוחד את החלק האנטי-נומיסטי המתבטא במשנתו של פאולוס. כידוע שלל פאולוס את החוקה היהודית ואת הממסד היהודי בטענות כי "יען אשר התורה מביאה קצף כי באין תורה אין עבירה 1", ובמקום אחר "והתורה נכנסה למען ירבה הפשע ובאשר רבה החטא עדף עליו החסד 2". פאולוס ביסס את התנגדותו לממסד ולחוק על ההנחה כי האדם איננו חופשי ברצונו, וכי הוא חלש מדי למלא אחרי כל המצוות. הרעיון המרכזי במשנת פאולוס הינו שהאדם משולל רצון חופשי ולכן הוא נגאל באמונתו בקורבן הקוסמי, בהזדהותו עם ישוע הצלוב. הכנסייה הקאתולית, אשר נעשתה לממסד, לא יכלה לקבל רעיונו זה של פאולוס, למרות שקיבלה את כל רעיונותיו האחרים. מעצם מהותו מבוסס כל ממסד על רצון חופשי, שהינו הבסיס של חוק וסדר. הכנסייה הקאתולית בתקופת הרפורמאציה הצדיקה קיומה בשם הרצון החופשי ומעשים טובים. לותר, אשר שלל את הכנסייה הקאתולית, פנה והתקיף את מושג הרצון החופשי, ואף מצא אסמכתאות רבות לעמדתו זו בכתבי הברית החדשה, ובמיוחד בתורתו של פאולוס. ניתן לומר שהרעיון המרכזי של לותר היה שהאדם משולל רצון חופשי, וכתוצאה מכך גם החוקים אינם דבר חיובי כי אם דבר שלילי. ספרו החשוב ביותר של לותר בנושא זה נקרא " שהרצון החופשי איננו קיים 3" והנו תשובה לפילוסוף דת אחר בשם אראסמוס. ספר זה נכתב כתשובה לספרון קטן וחשוב של אראסמוס, הדן בקיומו ובערכו של הרצון החופשי. כבר ממשפטי הפתיחה הראשונים עולה ומבצבצת השקפתו המרכזית של לותר בנושא זה: לותר שולל את הרצון החופשי ומסכמו כהמצאה אנושית גרידא. לתר ממשיך וטוען בספרו זה כי כי אראסמוס, אשר מקבל את עולה של הכנסייה הקאתולית, שולל על ידי כך את החופש מהנוצרי להתנגד לחוקים אנושיים. כאן מגיע לותר לאותו פאראדוקס אנושי, אשר מצד אחד שולל הוא את הרצון החופשי, ומצד שני הוא מגן על החופש להתנגד לכנסייה. חופש לתמוך או חופש להתנגד הינם תוצר של רצון חופשי. אדם המשולל רצון חופשי אינו יכול גם להתנגד, היות ואין לו החופש להתנגד. פאראדוקסים אלו מאפיינים מיסטיקונים באשר הם, אשר מצד אחד שוללים את הרצון החופשי ובו בזמן הם מבצעים בשמו את כל פעולותיהם ומהפיכותיהם. לותר ממשיך וטוען כנגד אראסמוס, שמוכן לקבל את עול הכנסייה הקאתולית, כי יש לקבל רק את סמכות כתבי הקודש - אולם כאן בדיוק מתגלה הפראדוקס של לותר והנצרות בכלל - לותר מתכוון לחלק מסויים של כתבי הקודש, קרי לכתבי פאולוס. אילו קיבל על עצמו את כל כתבי הקודש היה גם צריך לקבל את מושג הרצון החופשי וכן היה צריך לקבל את החוקים. הרצון החופשי הנו אחד היסודות החשובים ביותר בברית הישנה. אדם שאינו בעל רצון חופשי אינו בר שיפוט. לפי התנ"ך הרי רק אדם בעל רצון חופשי יכול לההיפך לאדם מוסרי. כל ההשקפה התנכ"ית מבוססת על ההנחה שהאדם יכול להבדיל בין טוב ורע, ושהוא יכול לקבל על עצמו עול מצוות. כל פעולה אנושית, כל משא ומתן אנושי מבוססים על ההנחה שקיים רצון חופשי. פאולוס, כאמור, שלל את הרצון החופשי, ובצורה זו שיחרר את חסידיו מעול המצוות. הכנסייה הקאתולית, אשר הפכה לממסד, הוכרחה לחזור להנחה שהאדם חופשי ברצונו, ולכן עליו לקבל עול מצוות, מצוות הכנסייה הקאתולית 4. כאן מגיעה הנצרות והכנסייה למעגל קסמים חסר מוצא; הכנסייה, שלכאורה מקבלת את סמכות הברית הישנה והברית החדשה גם יחד, מוכרחה למעשה לשלול את כל היסודות הטמונים בברית הישנה. דבר זה הינו בהחלט הגיוני לשיטתה, היות ורעיונות היסוד בברית הישנה עומדים בדיאמנטראליות (קוטביות) לרעיונות הגאולה בברית החדשה. לותר מבסס את דבריו אלו על התבוננותו באלוהות הטבע, אשר לפי כך רצונו של האלוהים הוא בעצם כוחו הטבעי או הטבע, לדבריו. דברים אלו מזכירים במקצת את דבריו של שפינוזה, שגם כן ראה את רצונו של אלוהים בחוקיות הטבע, או שהטבע בהתגלמותו הפנתאיסטית הוא הוא האלוהים. ברור שאלוהים סוג זה אינו אלוהים יהודי הבא בשיח ושיג עם בני אדם, הכורת עימם בריתות והנותן להם חוקה. אלוהים מסוגו זה של שפינוזה ולותר אינו משאיר לאדם כל רצון חופשי, היות והאדם אינו סוגל לשנות את מהלך חייו לפיכך. אלוהות התנ"ך אינה הטבע על חוקיותו; היא אלוהות המפעילה את הטבע ונמצאת מעבר לטבע. למרות שלותר מסמיך את דבריו על דברי פאולוס, הרי שהוא מפתח השקפה כללית זו לכלל השקפת עולם מטאפיזית. פאולוס אמנם התנגד להשקפה על הרצון החופשי, אך מעולם לא הגיע לפיתוח רעיון זה לכלל השקפת עולם כוללנית. שלילת הרצון החופשי מביאה בהכרח לשילת רצון האלוהות, במידה ועוקבים אחרי המתבקש מתורתו של לותר. רצונו של אלוהים, גורס לותר, הינו כוחו הטבעי. רצון זה בוודאי איננו רצון בובנו הראציונלי-פראגמטי, כפי שהדבר מתואר רבות בתנ"ך. אלוהי התנ"ך נושא ונותן עם בני אדם, ואף משנה פועלו בהתאם לפועלי בני אנוש. אין גזירה קדומה. לפי לותר אין מעשיו של האדם יכולים לשנות את הגזירה הקדומה, ואינם יכולים להביא לשינוי פני הדברים. בספרו זה מקפיד לותר להתפלסף עם הוגי הדיעות של העת העתיקה כהגדרתו בשאלה האם האלוהות יכולה לשנות מהלכה, או שמא היא פועלת לאורה של חוקיות מגבילה. וויכוחים אלו הינם אמנם עתיקי ימים, אך דומה שחשיבותם הפילוסופית באה לידי ביטוי גם בזמנים מודרניים אלו: ברגע שנשלל מהאדם רצונו החופשי הרי אין שום מובן נוסף לרצונה של האלוהות; אם האדם בפועל אינו סוגל להביא לשינוי במהלך חייו או במהלך הדברים הרי אין כל משמעות לאלוהות קולקטיבית או אישית כאחת. כל תרבות אנושית, מעצם מהותה, מוכרחה להניח שלאדם רצון חופשי מוגבל. בלא הנחה זו היא כורתת את הענף עליו היא יושבת. ברור שכל הנחותיו של לותר הינם פארדוקסליות, כיוון שלותר עצמו היה פעלתן יותר מכל אלו אשר הגנו על הרצון החופשי. פארדוקסים אלו אופיינים לאנשים שאינם מוכנים לקבל את הקיום כמו שהוא. אדם המקבל את הקיום על מגבלותיו אינו נוטה להסתבך בפארדוקסים מסוג זה. מי שמקבל את הקיום כמו שהוא יודע כי לאדם יש רצון חופשי, אלא שרצון זה מוגבל, כפי שהוא יודע שאדם חי, אך חייו סופיים. הפארדוקסים מתחילים בשעה שרוצים דברים מוחלטים, כאשר בני אדם אינם מסתפקים בחיים סופיים ורוצים נצחיות, כאשר אינם מסתפקים בכך שהם מסוגלים לפעול בצורה וגבלת ורוצים פעילות בלתי מוגבלת. שורש הרע טמון בעובדה כי אינו משלים עם כך שידיעתו מוגבלת. אי קבלת הקיים, אי קבלת המוגבליות, מביאות לביטול היכולות האנושיות. אי ההסתפקות בקיים מובילה להרס ולמלחמות. כל התסיסות האנושיות והרצון לדברים מוחלטים חייבים להביא עימם מלחמות והרס. א. מאן 1 איגרת אל הרומיים, פרק ד', 15 2 שם, פרק ה', 20 3'Das der freie Wille nichts sei' 4 'מעשים טובים' בהתאם למשנת הקאטכיזם.
|
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אלכס, אכן סקירה מרתקת. האופן בו כל אחר ניכס לעצמו דעה מסוימת על החופש,יש או אין, על פי מניעיו שלו אולי מראה על השרשרת הסיבתית שמביאה להחלטות ולפעולות שלנו. השאלה היא אם רצון חופשי בכלל דרוש כדי לקיים מידה של אחריות חברתית, והאם אין פה ציור המטרה לפני שיורים. מהידע המועט שלי אני יודע שהכנסיה החליטה במאה ה-16 כנגד הדעות של אקווינאס ובעד אלו של אוגוסטין. אוגוסטין (שהתאים את רעיונותיו של אפלטון לנצרות) אמר שהאהבה, קרי הרגש, יוצרת מוטיבציה לפעולה, בזה שהיא יוצרת השתוקקות passion להשלמה של חוסר. מכאן שאהבה טובה מובילה להרגשה טובה, ואילו תשוקה מעוותת מובילה להרגשה רעה. כך יש לנו את רעיון החטא שנובע מעצם יכולת הבחירה. התשוקה היא מצב פסיבי, מה שקורה לאדם ללא בחירה או רצון, וקשורה גם ליסורים. מכאן גם אולי הרעיון של הדחף להמנע כמה שיותר מכאב ויסורים, והרצון החופשי נכנס ברובריקה של החטא. אקווינאס טען שהרצון תלוי בתבונה והחופש הוא ללכת בעקבות מה שהתבונה מזהה, ואולי זו הסיבה שהכנסיה יצאה כנגדו. הכנסיה נתקה את הרצון מהתבונה והשתיתה אותו על הרגש, אהבה. מקובל הדימוי הסטריאוטיפי של הפילוסוף שיושב בכורסא, מעשן מקטרת, ובוחן ושוקל בצורה מנותקת ,קרה וחדה מצבים ובעיות. "תפסיק לעבוד עם הלב ותתחיל להפעיל את השכל" אנחנו אומרים כשהכוונה היא שכח הרציו עדיף על אמוציות. האם זה נכון? האם אכן לרציו יש עדיפות על הרגש או שלמעשה התבונה תלויה ברגש ונובעת ממנו? בעקבות הסטואים, אנחנו מנסים לדכא את ה-passion ולאפשר לתבונה לעבוד ללא הפרעה. איזהו גיבור, הכובש את יצרו. היום מכירים בחשיבות הרגש לתהליכים הקוגנטיביים, למקרים שאנשים עם פגיעה מוחית באזורים שקשורים לרגש מגלים קשיים בקבלת החלטות ובהתנהגות חברתית, מוסרית אם תרצה. הטענה שהבאתי במאמר אומרת שהבחירה שנעדית בסופו של דבר היא זו שתגרום למוח להיות במצב הנאה גדול יותר לעומת האלטרנטיבות (האם יכול להיות שזה מדיד, כימית או חשמלית?) הצעה לדיון: אם הבסיס לבחירה הוא משהו פיזיונומי/פסיכולוגי, ברור שזה לא מספיק כדי לבסס מערכת חברתית מורכבת. (אם כי האלימינטיביים יאמרו שכך צריך להיות וביום מן הימים יפסיקו בכלל לדבר בשפה פסיכולוגית אלא רק פיסיולוגית), מה עוד שבשחר ההיסטוריה הפסיכולוגיה היתה המימד היחיד אליו נחשפו אנשים. כך נוצרו תורות מוסריות שמקיפות את כל המורכבות החברתית ומנסות לקבע עמדות שיובילו אנשים וחברות להתנהגות הממקסמת הנאה (בלשון פרוידיאנית), תוך ניתוב, לימוד והכוונה של חברי הקהיליה לעבר פורמולות שיבטיחו המשכיות ועקביות בהתנהגותם, וכך לאפשר פעילות של מנגנוני אחריות, שכר ועונש. המבנה הזה זקוק לחוט המאגד, לאוטורטיה הובסיאנית שמדביקה את המבנה הזה (הנזיל במדה מסוימת), וזו נמצאה בדמות השגחה עליונה, או השגחת בני תמותה. ___ אגב, מהתגובה התאולוגית שלך עולה שאלה - מדוע לא השתתפו בדיונים האלה קוראים וקוראות שומרי מצוות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רוצה להפריע, אבל לצייר את המטרה לפני שיורים בד''כ נחשב דבר טוב. אלא אם ממש ממש חשוב לך לפגוע בול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. גם אם נקבל את עקרון העונג, אנחנו צריכים להיזהר מליישם אותו באופן פשטני מדי. מסתבר שהארכיטקטורה של הפסיכולוגיה של האדם היא מסובכת, והעונג לא מופק רק מצרכים גופניים ובסיסיים (יכול להיות שמשם זה התפתח אבל אין לזה חשיבות לענייננו). מעבר לזה, למוח יש צרכים קוגניטיבים שמניעים את הפעולות שלנו, ולא קשורים דווקא לעונג. אני לא בטוח מה זה אומר לגבי האפשרות למדוד זרמים חשמליים במוח שמביאים להחלטות, אבל ניסוח כמו "הבחירה שנעשית בסופו של דבר היא זו שתגרום למוח להיות במצב הנאה גדול יותר לעומת האלטרנטיבות" הוא בעייתי. 2. בהמשך לנקודה הראשונה, מחקרים (הבאתי בעבר את קוהלברג כדוגמא) מראים שלמוסר יש אחיזה מסוימת בפסיכולוגיה האנושית. (זה אינו רעיון חדש: הוא מופיע כבר אצל אפלטון, אם כי לא בצורת עיקרון-העונג אלא כ"אם תהיה מוסרי לפי טבעך תהיה מאושר"). דבר זה מעורר בעיה בניסיון להבין את הקשר מוסר-חברה. האם המוסר של החברה הוא באופן מסוים 'שיקוף' של הפסיכולוגיה האנושית? האם גורמי כוח חברתיים מנצלים צורך אנושי-פסיכולוגי כדי לשמר את כוחם? איפה עובר הגבול בין קביעת המוסר ע"י החברה לבין זאת שנקבעת ע"י הפסיכולוגיה? 3. אם הדת או האמונה באלוהים הייתה החוט המאגד ל"ניתוב, לימוד והכוונה של חברי הקהיליה לעבר פורמולות שיבטיחו המשכיות ועקביות בהתנהגותם, וכך לאפשר פעילות של מנגנוני אחריות, שכר ועונש" מה קרה בתקופה המודרנית? לאן נעלם הצורך בחוט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עקב חוסר פנאי זמני (מבחן בנוירואנטומיה ביום חמישי) איני משתתף בדיון זה באופן פעיל כמו בקודמו עליו השלום ואע''פ לשם חיזוק הסעיף הראשון יש לאמר כי גישה של 'העדיפה מבין האלטרנטיבות' אינה עומדת במודל ההכל או כלום המקובל לפעילות במערכת העצבים (על פניה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אשמח אם תפרט קצת מהו ''מודל ההכל או כלום המקובל לפעילות במערכת העצבים'' כמובן רק אחרי שתעמוד בהצלחה במבחן. אם לפרש את עצמי התכוונתי ב'העדיפה מבין האלטרנטיבות' שיש, נאמר, שני ''זרמים מתנגשים'' ובעל העוצמה הגבוהה יותר עובר. (''זרמים'' יכול להיות כל מני דברים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודל ההכל או לא כלום גורס כי הגם שתא עצב יכול לקבל טווח קלטים נרחב (קליטה מסינפסות רבות המעבירות לתא המקבל מסרים בעוצמה שונה ובפיזור ספטיו-טמפורלי אופייני) תוצאת פעילותו יכולה להיות העברת מתח הפעלה או אי העברתו אך בכל מקרה של פעולה יהיה מתח הפעולה קבוע. בהתנגשות זרמים (מעוררים) יעברו שניהם אם אינם חופפים בזמן וערכם מעבר לסף ההפעלה (במקרה של חפיפה בזמן תהיה התוצאה כמעבר בודד של סף ההפעלה). התיאור המובא כאן הוא פשטני ביותר ואינו מכיל התיחסות לתופעות כלמידה (התחזקות סינפסות) זרמים מנוגדים (מעוררים ומדכאים) השפעות דעיכת המתח הספטיו-טמפורלית ותופעות רבות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כמובן וברור. זו סקיצה פרימיטיבית ופשטנית. אשר לאפשרות מדידה או כימות, רופאים רושמים תרופות לטיפול בדיכאון במינונים שונים. מצד אחד יש כאן אינדיקציה שניתן לקשור בין רגש לפעילות "כימית"(1) ומצד שני שיש עוצמות של פעילות (למרות שלא יודעים איך למדוד אותן). 2. וכמדומני שמוסכם על שנינו שצריך להסתכל על זה כעל מערכת. 3. לא יודע, אבל מרבית תושבי כדה"א מאמינים בצורה זו או אחרת, או מאוגדים במסגרת פולוטית-חברתית זו או אחרת. אולי המוסר שלנו נזיל יותר ומכיל בצידו החיובי יותר דברים. אולי המוסר שלנו מכיל אלמנט חזק יותר של גמישות וסבלנות כלפי סטיות, דרגת חופש גדולה יותר. "מתירנות" כהתרת החוט או, לטעמי, שיחרור וריפוף החבל. (1) הנירולוג אנתוניו דאמסיו כתב ספר מעניין בנושא, ובו הוא טוען, בין השאר, שהרגש הוא פעילות כלל גופנית, לא מוגבלת רק למוח. אם תרצה אשתדל לשלוח לך, ולמי שגם ירצה (לפני שאני יוצא לחופשה קטנה) את הפתח-דבר מהספר Descartes' Error |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אשמח לקבל את החומר. חופשה נעימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |