בתשובה לדובי קננגיסר, 13/11/10 5:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שים לב שאתה מזלזל בתיאורי הרגשות שכתבו לך הסטודנטים- "שזה די אדיוטי". אני כמורה לשעבר טוען שהרבה מאד מורים אינם מכבדים את התלמידים כבני אדם. כמובן שהם חלק ממשהו רחב יותר: הרבה מאד מנהלים אינם מכבדים את הכפופים להם כבני אדם. יש גם לא מעט הורים שאינם מכבדים את ילדיהם כבני אדם. אם לתאר תיאור סכמתי שכמובן לוקה בטבע הסכמתיות: הסכמה הבסיסית בבית הספר: תפקיד התלמידים ללמוד והמורים ללמד -יש כאן התמקדות בשורה התחתונה. התלמידים כבני אדם -מישניים. זהו תיאור מאד סכמטי ומוקצן אבל אמיתי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דובי לא זלזל בתיאורי הרגשות של הסטודנטים, אלא בדעה שהם הביעו ("אסור להגיד שום דבר בכיתה שנוגד את העמדות שלי"). גם אם נשער שהדעה הזאת גובשה בגלל רגשות פגועים של סטודנט, נוכל לטעון שטיפול ברגשות הסטודנט במקום בדעה שהוא מביע הוא חוסר כבוד לסטודנט כאדם. זאת פסיכולוגיזציה שלו במקום פנייה לתבונתו ולשיקול דעתו. בהמשך לכך, דובי לא דיבר על "ללמד כשורה התחתונה". היפוכו של דבר. הוא תיאר את (חלק מ)תפקידו כחינוך, גם אם זהו חינוך אינטלקטואלי. היום אנחנו כבר לא מחנכים באמצעות קריאה ולימוד בע"פ של כתבי הקלאסיקונים ביוונית ובלטינית. במקום זה, אימצנו את רעיון הדיאלוג הביקורתי. אנחנו מקווים שבשלב מסוים המתודה של הדיאלוג הבין-אישי תופנם, והתלמיד יוכל לנהל דיאלוג כזה בין עמדות שונות בתוך עצמו. אכן, כמו בכל חינוך, יש כאן בעיה של "חוסר כבוד" לאדם כפי שהוא: חינוך תמיד מנסה לשנות את האדם. במקרה זה, לשנות את תהליכי המחשבה שלו. אני חושב על זה כעל "כבוד למה שהאדם יכול להיות", אבל המתח בין כיבוד לאי-כיבוד התלמיד עדיין קיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה לחשוב שדובי גם לא זילזל בדעות הסטודנטים, אלא אם אלה היו לא מנומקות, למשל (וגם אז אין צורך לזלזל - אפשר פשוט לדרוש נימוקים), או היוו חזרה אוטומטית וחסרת מחשבה על דעות נפוצות. תהליך הדיאלוג שבחר בו פשוט חייב אותו להביע דעות מנוגדות, יש להניח שדעות מנומקות היטב - באמצעות נימוקים המפריכים את נימוקיהם של התלמידים. והחינוך לא אמור בהכרח לשנות את תהליכי החשיבה של התלמיד, אלא לפתח אותם. גם כאן לא אמור להיות זילזול: גם המורה יכול במקרים רבים לפתח את חשיבתו שלו בתהליך הדיאלוג, ומורה חכם מרשה לעצמו לעשות זאת, בדיוק בתנאי שאיננו מזלזל בתלמידיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדעה שדובי זלזל בה או התרגז בגללה (''זה די אדיוטי'') הייתה ''אסור להגיד שום דבר בכיתה שנוגד את העמדות שלי''. לא התכוונתי להציע שהוא מזלזל בדעות של תלמידים שנאמרות במהלך השיעור. אני לא בטוח שאני מבין מה זה ''לפתח'' את תהליכי החשיבה של התלמיד ובמה זה שונה מלשנות אותם. בכל מקרה, אני חושב שאדם שנכנס לדיאלוג מתוך עמדה של ''לפתח'' את הזולת ולא רק לשנות את דעתו מביע חוסר כבוד למי שהזולת עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"זה די אידיוטי": זה בהחלט זלזול. כפי שכתבתי לדובי עכשיו, הוא גם לא במקומו (וודאי גם איננו רצוי או ראוי). שינוי/פיתוח של תהליכי חשיבה: דרישה לשינוי האקסיומות שלך או אמונותיך הבסיסיות, למשל, היא דרישה לשינוי. ביטוי מושכל של נימוקים/דעות שונים משלך, דרישה לנימוקים וביסוס של דעות, הפניה לעובדות שלא היכרת או לקחת בחשבון - כל אלה ועוד עוזרים לפיתוח החשיבה. ההנחה הבסיסית שהבן אדם יכול להשתנות איננה זלזול, אולי אפילו ההיפך מזה. כפי שכתבתי לך בפוסט הקודם, מורה חכם יכול לפתח גם את צורת החשיבה שלו עצמו באמצעות הוויכוח עם תלמידיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שמורה יכול להשתנות בעצמו כתוצאה מדיאלוג עם תלמידים. אבל הבסיס לדיאלוג אינו שוויוני. השתנותו של המורה היא תוצר לוואי, בשעה שמטרתו של הדיאלוג היא לשנות את התלמיד. אי-השוויוניות הזאת היא גם הבסיס לבעיה של כבוד התלמיד שמטרידה את איציק. הבעיה, בעיניי, אינה ש"מורים רבים אינם מכבדים את התלמידים כבני אדם". הבעיה היא שבמצבים אי-שוויוניים אנחנו נוטים להעתיק דפוסים של יחסי סמכות למערכות היחסים. זאת לא בעיה שאפשר לפטור אותה בפנייה לפסיכולוגיה הפרטית של המורה, אלא תוצר לוואי של מבנה מוסדי סוציולוגי. בנוגע לפיתוח החשיבה, אני מתקשה להסכים שחשיבה אקדמית או דיאלוג ביקורתי פשוט ממשיכים ומפתחים את צורות החשיבה ה"טבעיות". ישנן צורות חשיבה אחרות: לא הרי דיאלוג תלמודי כדיאלוג האקדמי ולא דיאלוג רגשי-פסיכולוגי כזה הביקורתי. לא רק הקריטריונים ודרכי ההיסק הם שונים, אלא גם הטיעונים המותרים. למשל, אם תלמיד ידבר על הבטחה אלוהית לבעלות על הארץ או על קשר רגשי לרגבי העפר, הטענות הללו לא יחשבו כאקדמיות ויהיו מחוץ למסגרת הדיאלוג (ע"י התעלמות מהן או רדוקציה שלהן לטענות "מדעיות"). נראה לי ש"פיתוח תהליכי חשיבה" כאן הוא שם נאה לתהליך של סוציאליזציה אקדמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאפשר להתווכח עם זה שמורים צריכים לתת לתלמידים עוד דרכי שיח. זה לא אותו דבר כמו לשנות את עמדותיהם במסגרת אותו שיח (לא שזה בהגדרה דבר רע- אבל זה שונה). זה כמו ההבדל בין ללמד ענפים שונים של מתמטיקה לבין לתקן טעות בפתרון המשוואה. האבחנה הזו לא חד משמעית, אבל לא הייתי זורק אותה לפח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שלא הבנתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא מבינה איך הזלזול נכנס לעניין בהכרח, גם לא כשמדובר ביחסים לא שוויוניים או ביחסי סמכות. האם מנהל חברה אמור לזלזל בעובדיו? האם ראש ממשלה אמור לזלזל בשריו? וגם אם רוצים לשנות מישהו - האם כשאתה רוצה לחנך אדם אלים להיות לא אלים, או אגואיסט להיות פחות אגואיסט - האם זה אומר בהכרח שאתה מזלזל בו? ואם מדובר בהבטחה האלוהית על הארץ, למשל, אז במסגרת מדע המדינה נראה לי שזה אמור להתקבל כטיעון גם בדיון אקדמי, על אף שבעיניי, למשל, זה קשקוש מוחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני רוצה לשנות מישהו, אני טוען שכמו שהוא היום זה לא מספיק טוב. אני לא חושב שזה זלזול, אלא סוג של אי כבוד למי שהוא. הצעתי למעלה לראות את זה כ"כבוד למי שהוא יכול להיות", אבל גם זה קצת מתחכם. לפחות לי נראה שיש כאן קונפליקט מובנה בחינוך. אני חושב שהבטחה אלוהית על הארץ לא מתקבלת כטענה בדיון אקדמי. טענות לגיטימיות תהיינה מהסוג "X אנשים מאמינים בהבטחה אלוהית על הארץ", "הקשר בין אמונה בהבטחה אלוהית לבין אידיאולוגיה..." וכאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא טוען שהוא לא מספיק טוב, אתה טוען שיש בו דברים שמפריעים לך. או שחסרים לו דברים מסוימים. ואם אתה מלמד אותו, אתה מוכר לו דבר מסוים. במקרה הזה ידע. כמו שאם הוא בא לחנות המכולת מוכרים לו שם לחם או גבינה, או שבבוטיק הוא קונה נעלי התעמלות באלף שקל או משהו. ואם אתה, נניח, מלמד סינית ואמהרית בברליץ, אתה לא הולך לשנות את תלמידיך וודאי לא בדיוק מזלזל בהם, למה כולם הרי אנשי היי טק או מהנדסים וכאלה, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לא מדובר על ידע ולא על חפצים. ''חינוך'' עוסק בשינוי האדם. את העניין עם ברליץ והיי-טק לא הבנתי (לא העולמות שלי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי. אז הייתה כאן אי הבנה. אני חשבתי שמדובר על הוראה, לא על חינוך, בפרט שהדיון התחיל מדובי, שאמר בעצמו שהוא איננו מחנך - בסופו של דבר, זה גם לא תפקידו של מי שמלמד באוניברסיטה. (ברליץ זה לא העולם שלך? זה לא אתה שמלמד שם סינית ואמהרית???) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק בימים אלו הייתי מעורב בדיון בקרב קבוצת המתרגלים והמרצים בקורס שאני מתרגל בו. אחת המתרגלות אמרה משהו בסגנון "ניסיתי להסביר ש[מדיניות פרוגרסיבית א'] היא טובה, אבל הסטודנטים כל הזמן חושבים שהיא [אפיון שלילי]. איך אני יכולה לשכנע אותם ש[מדיניות א'] היא הטובה ביותר?". למרבה הזעזוע שלי, אחד המרצים הגיב עם הצעות לטיעונים בזכות המדיניות המדוברת. וכשחשבתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר, המתרגלת ענתה ש"כן, אמרתי להם את זה, אבל הם עדיין לא מסכימים איתי. אולי תדבר על זה בהרצאה ותסביר להם למה זה נכון?". בשלב הזה לא יכולתי לרסן עצמי יותר והגבתי בפורום המשותף. שאלתי אם באמת כולם מסכימים כאן ש[מדיניות חלופית ב'] היא בהכרח שגויה מן היסוד ואין שום טיעון סביר שאפשר לטעון בעדה, ויתר על כן, שחלק מתפקידנו בכיתה הוא לשכנע את הסטודנטים ש[מדיניות א'] עדיפה על [מדיניות ב']? בנוסף אמרתי שאם הייתי מגיע לכיתה שבה כולם דווקא תומכים ב[מדיניות א'], הייתי רואה בזה חלק מתפקידי לטעון כל טיעון אפשרי כנגד המדיניות הזו ובעד האלטרנטיבה, בדיוק כדי לוודא שהעמדות של הסטודנטים נובעות מתוך מודעות ומחשבה, ולא בגלל שהם חושבים שאנשים פרוגרסיבים תומכים ב-א'. אין כאן זלזול בהם, אלא סיוע לפתח את העמדות שלהם ולחזק אותם. אם מישהו משתכנע בקלות מדיון מעמיק, סימן שהדעות שלו לא היו חזקות מספיק. הדיונים הכי מהנים עבורי כמתרגל הם אלו בהם משתתפים סטודנטים עם עמדות חזקות ומגובשות, שמסוגלים להגיב לטיעוני הנגד שלי. ובדיוק בגלל זה הטענה שאסור להביע עמדות שאני לא מסכים איתן בכיתה - זה אדיוטי פשוט מכיוון שזו טענה עובדתית שגויה לחלוטין, שכל מי שהיה מקשיב ולו לעשירית מדברי היה מבין בקלות שהיא לא נכונה, כי אני מתחנן בפניהם להציג טיעונים המנוגדים לטענות שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חולק עליך בדבר. לא בתגובה הזאת ולא בתגובות קודמות בפתיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חושב שאותה מתרגלת פותחת את השיעור שלה ב "ברוכים הבאים לאינדוקטרינציה פרוגרסיבית א' " ? ההנחה שלך היא שהסטודנטים צריכים להאמין לטוהר כוונותיך בגלל שאתה אומר להם שכוונותיך טהורות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אומר להם שכוונותי טובות. אני מבהיר להם שלא משנה מה הם יגידו, אני אגיד את ההפך. אם הייתי יכול הייתי מתחיל כל שנה עם מערכון הויכוחים של מונטי פייתון. אני מצפה מהם להיות מסוגלים לראות שזה בדיוק מה שאני עושה, ולפעמים אני אנקוט בשתי עמדות מנוגדות לחלוטין במהלך אותו שיעור, מאותה סיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי גישה לסרטים של השיעורים שלך אני רואה שתי אפשרויות א. אתה באמת אחד מאותם יחידי סגולה שמסוגלים לטעון כל טיעון,כולל כזה שהם מתנגדים לו,באותה מידה של שיכנוע והתלהבות במקרה הזה הסטודנטים שמתלוננים על טרור מחשבתי הם באמת מפונקים עם אישיוז ב.כמו רוב האנשים אתה מציג טיעונים שאתה מסכים איתם בהרבה יותר חריפות במקרה הזה הסטודנטים אומרים לך משהו אמיתי שלא מתאים לדימוי העצמי שלך כמורה נטול פניות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי את היתרון של לדבר על דברים שלא באמת אכפת לי מהם (כאילו, באמת, פוליטיקה קנדית?), אז אני מניח שאני מציג את כל העמדות באותה מידה של חוסר עניין. ולא טענתי שאני מורה חסר פניות, אבל גם אם העמדות האמיתיות שלי זולגות מבעד לדיון, אין בכך כדי להפוך את השיעורים שלי לכאלו שאי אפשר להביע בהם דעות אחרות - בדיוק כפי שבאייל עצמו מעולם לא הסתרתי את עמדותי, אבל גם כשאני הייתי העורך היחיד, אף אחד לא חשש להביע עמדות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, אתה לא המורה היחיד שלהם. אם הרגילו את התלמידים כל התיכון, וגם בחלק מהאוניברסיטה, שכששואלים "חווה דעתך" מתכוונים "חזור על דעתו של הבוחן"... אתה צריך להבהיר כמה פעמים *בכל שיעור* שאצלך זה אחרת, וגם אז לא בטוח שזה יעבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה דעתך על סוקרטס? תגובה 109854 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שזה לא רלבנטי לפואנטה, אבל מה היא "[מדיניות פרוגרסיבית א']"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפליה מתקנת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שדובי כתב: "אבל כבר היו סטודנטים שכתבו לי במשוב בסוף השנה שהם הרגישו שאסור להגיד שום דבר בכיתה שנוגד את העמדות שלי. שזה די אדיוטי כי הרבה מהדברים שאמרתי בכלל לא היו העמדות שלי...". הסטודנטים כתבו שהם הרגישו שאסור להגיד. האם דובי שאל את אחד הסטודנטים הללו מדוע הוא חושב כך? מדוע שישאל הרי ההרגשה היא אידיוטית. כמה פעמים נתקלת בתגובה למה שאמרת :"אתה מדבר שטויות" וכמה פעמים: "למה אתה אומר את זה"? אינני מטיל ספק בכנות מאמצי החינוך של דובי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שאין שמות על טופסי המשוב, לא יכולתי לשאול אף אחד. ניסיתי לקבל, בשנים שלאחר מכן, פידבק ישיר יותר מהסטודנטים, אבל כמובן שקשה לקבל תשובות אמיתיות, ובין כה וכה הילדים איתם הייתה לי הזדמנות לשוחח היו אלו שהרגישו יותר בנוח לדבר איתי. ניסיתי כמיטב יכולתי לשים דגש לאורך כל השנה על לעודד את הסטודנטים לדבר, וניסיתי גם לרכך את אופן ביטוי הביקורת שלי (כי בכל זאת, אני ישראלי), בינתיים, לא ראיתי שינוי - עדיין חלק מהסטודנטים אומרים שאני מתרגל מצויין ושנעים בכיתה, וכאלו שאומרים שיש אווירת טרור והשתקה בכיתה. בשלב כלשהי החלטתי שהבעיה היא לא בי אלא בהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ספק שהכוונות שלך כנות. אני במקומך הייתי מברר עם הסטודנטים שטוענים שיש אוירת טרור והשתקה, מדוע הם חושבים כך. הייתי עושה את זה כי היה מציק לי שיש אנשים שזו הרגשתם בשעורים שלי (בעיות תקשורת הן הרבה פעמים הדדיות). יתכן והבעיה שלהם באה לידי ביטוי בנוכחותך ולא בנוכחותו של מתרגל אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לא ברור ב"טפסים אנונימיים"? אני לא יכול לברר איתם, כי אין לי מושג מי כתב מה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שיכול להיות שאלו שחושבים שאתה מצויין הם אלה שמסכימים עם הדעות האמיתיות שלך ואלו שחושבים שאתה פליקס דזרז'ינסקי הם אלו שלא מסכימים איתן יש מעט מאד אנשים כמוני שבאמת יכולים לטעון דבר והיפוכו באותה מידה של שיכנוע |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |