בתשובה לצפריר כהן, 21/10/10 12:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ב"החשוב ביותר בהיסטוריה" הכוונה היתה שהוא היה הפסנתר החשמלי הנמכר ביותר בעולם, שאפשר לשמוע אותו בהכי הרבה הקלטות והופעות, ושטרחו להכין דווקא לו הכי הרבה חיקויים. סינתסייזרים (וסמפלרים) הם לחלוטין לא פסנתרים חשמליים: מנגנון הפקת הצליל אצלם הוא אלקטרוני לגמרי (אנלוגי פעם, דיגיטלי היום), ללא שום רכיב מכני רוטט. ולא, אני חושב שכל זה לא חשוב לרוב המאזינים. הזכרתי במאמר בקצרה מאד כלי מקלדת אלקטרו-מכניים אחרים. הנה קצת הרחבה: - וורליצר (Wurlitzer) הוא עוד פסנתר חשמלי, עם צליל קרוב יחסית לרודס, שעובד על עיקרון הקשת פטיש על לשונית מתכת שמהווה חלק מפיק-אפ אלקרוסטטי. דוגמאות: The logical song של סופרטרמפ, I Heard It Through The Grapevine של מרווין גיי. - קלווינט (Clavinet) הוא קלאוויקורד (מעין צ'מבלו) חשמלי, שמפיק צליל מפטישי גומי המכים על מיתר שלידו נמצאים פיקאפים. דוגמאות: Superstition של סטיבי וונדר, "אין שלווה" של מתי כספי. - המונד (Hammond) הוא אורגן חשמלי, שמפיק צליל מסיבוב של "גלגלי צליל" (tonewheels) משוננים מול פיקאפ. דוגמאות: Gimme some lovin של סטיב ווינווד, ג'ימי סמית. - CP-80 של ימהה הוא כלי שמאד מזכיר במבנה שלו פסנתר כנף אקוסטי רגיל, אבל הוא קומפקטי ונייד יותר, וצלילי המיתרים מוגברים על ידי פיאצו-פיקאפ. דוגמאות: That's all של ג'נסיס, "שירים פשוטים" של שלמה גרוניך, "אחרית" של אריק רודיך. - פיאנט (Pianet) גם כן עובד על עיקרון של לשונית מתכת ופיק-אפ אלקטרוסטטי, בדומה לוורליצר. דוגמאות: I am the walrus של הביטלס, She's not there של ה-Zombies. ב"שיר אהבה סטנדרטי" הנפלא שיוני רכטר הלחין לאריק איינשטיין אפשר לשמוע זה לצד זה פסנתר אקוסטי, פנדר רודס, המונד וקלווינט. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה ענקית (שניה, אחרי התודה על המאמר). תודה שלישית תקבל (פתוח לכולם, כמובן) אם תגלה לי מה זה שנכנס ב-7:10 של פייסליפט של סופטמאשין, מנגן סולו למשך שש השניות הבאות, נשמע כמו להקת דבורים שחיברו לפיק-אפ, והחל מ-7:26 עושה דואט עם כלי נשיפה שגם עליו אני שואל, ונשמע כמו סקסופון אלט עם ברונכיטיס. (האלבום כולו הוא האהוב עלי ביותר מכל מה שאני מכיר ברוק ובג'ז. יכול להיות שזו סטייה שלי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלי הראשון נשמע לי כמו איזשהו סינתסייזר (או אולי אורגן) שעובר דרך דיסטורשן או פאז. בטוח שזה לא רודס או וורליצר כי הצלילים בכלל לא דועכים כל עוד הקליד לחוץ. הכל כל כך מלוכלך, שקשה לי להאמין שמישהו יכול משמיעה בלבד לזהות אותו ביותר דיוק. הכלי השני נשמע גם לי כמו סקסופון אלט. (באמת סטייה!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא מצדדת בטעמו של ירדן - יש קסם מיוחד בצליל שמפיקה חמת חלילים מפונצ'רת (וברצינות: מאוד מעניינים הקטעים האלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסולו נשמע לי כמו שני תפקידים זהים אחד מנוגן ע''י כלי נשיפה סקסופוני מסוג זה או אחד והשני ע''י אורגן האמונד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נימוקי למה אני כל כך אוהב את האלבום המוזר הזה, בפתיל אחר: תגובה 562990. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד שאלה קנטרנית מהבחור הדיגיטלי: מה כ"כ חשוב בעובדה שמדובר בצליל אלקטרוני לחלוטין ללא רכיב מכני? אם נניח שהצליל ממילא יהפוך לדיגיטלי (מה שנכון ברוב מוחלט של המקרים היום), יכול להיות שמספיק לדגום את הצליל בתדירות מספיק גבוהה כדי לקבל את המקבילה לצליל עשיר (אני מן הסתם מבלבל כאן בין המושגים. לא נורא). לדוגמה: ברור שמקלדת של סינתיסייזר כוללת רכיב מכני: הקלידים עצמם. עד כמה רגישה הדגימה שלהם? של לחיצה של שלבי ביניים? חיישנים יותר רגישים ויותר זולים הם תחום שממשיך ומתפתח. אם אין כלי נגיה שמשתמשים בהם, אני מניח שזה פשוט לא מספיק חשוב. אחד הדברים שאני רואה הוא שימוש יצירתי בכל מיני אפקטים של הכלים האנלוגיים (לדוגמה: fade. נדמה לי שזה אנלוגי פשוט. או לפחות יש משהו דומה). אבל זלזול בכל האפקטים המקבילים אפשר בקלות להוציא מהכלים הדיגיטליים המתוחכמים. (אם זה לא ברור: הידע המוזיקלי שלי שואף לאפס. אתם מוזמנים לתקן את מה שכתבתי כאן) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד אחד אתה צודק: כפי שכתבתי במאמר, טכנולוגיית הדגימה מאד השתפרה ב-10-15 שנים האחרונות, ויש היום דגימות רודס מעולות שאפילו מומחים יתקשו (או אפילו לא יצליחו) להבדיל בין הצליל שלהן לבין צליל רודס אמיתי. מצד שני, רודס אמיתי אפשר לכוונן כך שיפיק כל מיני גווני-גוונים של צליל. למשל, כשהשן הדקה של הקולן ממוקמת בדיוק מול אמצע הפיקאפ, מתקבל צליל שמורכב כמעט רק מההרמוניות הגבוהות, בלי התדירות היסודית, וככל שמרחיקים את השן מהמרכז, החלק היחסי של התדירות היסודית גדל. אפשר גם לשחק עם המרחק האופקי של הפיקאפ מהשן: כשהוא קטן מספיק, לחיצה חזקה על הקליד תפיק צליל עם דיסטורשן קל, שיש כאלה שאוהבים אותו. למיטב ידיעתי אין דגימות של כל רצף הכוונונים הנ"ל. מעבר לכך, הצליל הוא לא חזות הכל, ויש גם את עניין התחושה על הקלידים (מה שקראתי "חווית הנגינה" במאמר), שתלויה במכניקה של מנגנון הקלידים, במשקל שלהם, בחומר שממנו הם עשויים וכו'. כשאלונה טוראל אמרה שה-Nord "לא מגיב כמו הכלי האמיתי", אני מניח שהיא התכוונה בדיוק לזה - מי שיקשיב מהצד כנראה ישמע צליל רודס מצויין, אבל הוא עלול להיות לא בדיוק הצליל שהיא התכוונה שיישמע. אבל אין מה להגיד, בטרייד-אוף בין נוחות מצד אחד לבין תוספת תת-ניואנסים לצליל + שיפור לא גדול של חוויית הנגינה מצד שני, כמעט כל העולם בוחר היום בנוחות, ובצדק. רודס אמיתי הוא כבד, מסורבל, עם יותר בעיות תחזוקה, ויותר מסובך להגברה או להקלטה. מישהו כמו צ'יק קוריאה יכול כנראה להרשות לעצמו סבלים וטכנאי צמוד לרודס שלו1, אבל לרוב המוזיקאים העובדים מהשורה כל העניין הוא יותר מדי כאב ראש, בהינתן אלטרנטיבת הדגימה. ___________________ 1 יצא לי פעמיים לבחון בחטף אבל מקרוב מאד את הרודס סימן 5 שלו, אחד מהשניים היחידים בעולם שצויידו במנגנון MIDI |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשך הניחוש הדיגיטלי: דברים דומים אפשר בעיקרון לקבל בצורה דיגיטלית. אני לא מכיר בדיוק כלי מוזיקה, אבל מהמעט שאני מכיר אני מניח שאתה יכול לבנות סמפלר (?) שירשה לך להשתולל חופשי עם האפקטים. אני מאוד אתפלא אם לא קיימים כלים דומים שניתנים לשינוי בצורה מאוד משמעותית דרך "תוכנה" בלבד, ושיש לא מעט מוזיקאים שמנצלים את זה בצורה יצירתית. אפשר להתייחס למי שיודע לעשות את זה כמקביל לאותו "טכנאי צמוד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שאפשר להשתולל עם אפקטים בכל כלי נגינה, ושאפשר לנצל את התוצאה באופן יצירתי. הקושי כיום, למיטב הבנתי, הוא לא ב"השתללויות" או ב"שינויים מאד משמעותיים", אלא דווקא בניואנסים הדקים של הצליל השיגרתי. שוב, אני לא מבין מספיק בנושא, אבל בהחלט ייתכן שיהיה אפשר לבנות חיקוי דיגיטלי מושלם לרודס, גם מבחינת הצליל וגם מבחינת חוויית הנגינה. אולי אפילו אפשר יהיה לסדר באופן דיגיטלי את עניין הריח, שיוני רכטר הזכיר. אחרי קריאה חוזרת של דברים שכתבתי במעלה הפתיל אני רוצה להבהיר משהו: אם התקבל הרושם שאני איזה פסנתרן רודס דגול, שמסוגל להבדיל בין חוויית נגינה מושלמת לחוויה פחות מושלמת, אז לצערי זה ממש לא המצב, בלשון המעטה. אולי נגנים אמיתיים שיגיעו לכאן (איתי!) יוכלו לספר דברים שאני בכלל לא יודע על כל עניין המקור-מול-חיקוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיוני בנגינת פנדר רודס לעומת מקלדת השולטת בדגימות אני יכול להעיד כי כרגיל, דוקא הליקויים הקטנים והעדר העקביות במנגנון הפעולה של כל אחד מן הקלידים, הוא-הוא שעושה את המכשיר המקורי לכ"כ מיוחד ומקשה על חיקוי משכנע. בעניין הריח, יוני צודק באופן שרק משתמשי רודס יכולים להבין: באמת יש לו ריח יחודי! תודה על הכתבה המרתקת והמקצועית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוזכרו למטה (תגובה 554280 של ברקת) תקליטי הוויניל, שלשיטתי לא היתה צריכה להיות להם זכות קיום (נראה לי די פשוט לדמות כמעט את כל האפקטים של תקליטנים עם תקליטי ויניל בתוכנה. אפילו עם עכבר ומקלדת. מבלי לבדוק כרגע, אני משער שכבר כתבו את התוכנות הללו, ושעלותן זולה בהרבה מעלות תחזוקת אוסף תקליטי ויניל) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שה"איך" חשוב לאנשים מסוימים יותר מאשר ה"מה"? בעזרת תמציות שונות אולי אפשר לדמות את טעמו של מיץ גויאבות שנסחט בכפר איטלקי בעונת הקיץ, על פי כללי הטקס של המקומיים; במבחן טעימה לא תרגיש בהבדל. אבל אנשים רוצים להרגיש ולדעת על הסיפור, והתהליך, וההיסטוריה העממית שמאחורי המיץ הזה, והחד-פעמיות שלו ותקופת השנה בה הוכן, ועוד גורמים רגשיים (ועל בסיס זה, הם גם ישלמו בהתאם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהנחה שבאמת אי־אפשר להבדיל בין מיץ גויאבות בולונזי לבין המיץ הפשוט שמיוצר בסין (מבחינת הטעם והערך התזונתי), לא ברור לי למה צריך לקנות את הבולונזי. אני יכול לשמוע על ההיסטוריה של הגויאבה הבולונזית גם תוך כדי לגימת מיץ סיני. אם התנאים הללו מתקיימים, מה שאת מתארת הוא פלצנות גרידא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על השוואה בין הופעה חיה של להקה אהובה עליך, עם סאונד באיכות בינונית, לדיסק של אותה הופעה באיכות אופטימלית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מתייחס לטקס של ההופעה, הרי שלא לכך התייחסתי בדוגמה של התקליטים ובדוגמה של הרודס. לא נראה לי שזה משמעותי בדוגמאות הללו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שהגורמים שמניתי הם-הם ההבדל. ואתה קורא לזה "אי אפשר להבדיל". אולי הטעם והערך התזונתי דומים, אבל זה לא אותו החפץ. האם זה לא יותר פלצני, או נובו-רישי ונלעג, לקנות רפרודוקציה ולהתייחס אליה כאילו היתה המקור? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכוונה כתבתי בתגובתי "בהנחה שאי־אפשר". את לא מניחה שאפשר. גם אצלך התשלום הוא על הטקס ולא על החפץ. אולי זו הדרך הפשוטה ביותר לנפח חפץ חסר ייחוד. לעומת זאת, אנחנו מדברים על חפצים שצריכים לשמש בתפקיד משני. האם תבואי להופעה רק בשביל לשמוע את יוני רכטר מנגן על הרודס שלו? על יותר מהופעה אחת? האם תעדיפי תקליטן שמשתמש בתקליטי ויניל? לגבי רפרודוקציה ומקור: בהנחה שההעתק מספיק טוב, הרי שכן: כל ההנאה הנוספת מקורה בפלצנות. יש למקור ערך הסטורי נוסף אך לא ערך אומנותי נוסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל למה זה "לנפח"? אנחנו מעניקים משמעות רגשית לחפצים. ספר שקנה לי אדם יקר נושא משמעות בעיני, יותר מאשר עותק של אותו ספר שאראה בחנות ספרים. נניח שפרצה שריפה והספר הושמד, אולי אפצה את עצמי בקניית העותק מחנות הספרים, אבל אישית, לעד הוא יישאר בעיניי "ה-עותק", מזכרת לאבידה ההיא. ואני בהחלט אשקול ללכת להופעה של יוני רכטר, שם ינגן על כלי שנושא עבורו משמעות רגשית חזקה. גם אשמח לראות דואט שלו עם אדם כסוף שיער שלא יודע לשיר, אבל בבירור אעדיף את הדואט הזה אם אותו גבר הוא עלי מוהר שכתב את מילות השיר ועוד שירים רבים של רכטר. לגבי המשפט האחרון שלך, בטוח היה פה פעם דיון על המאמר ההוא שדן בזיוף של ורמיר (ובטח השתתפתי בו כבר אז. לא שאני זוכרת מה אמרתי, אבל מה כבר יש לי לחדש). אני מניחה שאתה מכיר את ון-מחרן? בכל אופן, אשמח אם *תסביר* מדוע זו פלצנות להתרגש מהידיעה שהאמן המקורי נגע בחפץ האמנות שלפנינו ויצר אותו לפני כ-500 שנה, על חומריו המקוריים (להבדיל מהעתק שיוצר בבית חרושת לפני מספר שנים). בדגש על *תסביר* ותנמק ("זה נראה אותו הדבר" אינו הסבר מספק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר בי מהמילה "פלצנות". יכול להיות שמובנה במילולי המדויק נכון כאן, אך הרמיזות ממנו מיותרות. הטענה המפורשת שלי היתה שליצירה המקורית אין ערך אומנותי נוסף ביחס לזה של העתק נאמן מספיק. כיניתי את הערך הרגשי הנוסף "ערך הסטורי". אני גם טוען שזה לא סתם משחק בהגדרות (אחרת ירדן יתערב ויפסיק את הדיון הזה). הדיונים שבהם הוזכר ון־מחרן זכורים לי, אבל אני אך אני לא מוצא משהו יותר רציני מהאזכור האגבי בתגובה 477233. לאחר חיפוש נוסף: הוא כונה גם ואן מייגרן (תגובה 109081). בויקיפדיה (יאן ורמר#זיופי יצירתו [ויקיפדיה]) השם נכתב "פן מיחרן". במקום אחר כבר דיברנו על זה. לא היה שם שם לזייפן. אבל היו שם תגובה 392513 שלי ותגובה 392844 שלך. בתגובה 392956 יש משהו שדומה לנסיון שלי להגדיר "ערך אומנותי" ו"ערך היסטורי" כך שלפחות נראה שההגדרות הללו אינן מיותרות. מבחינתי אני יכול להתבונן בעותק של תמונה של ורמיר (מביתי, ללא צורך ללכת למוזאון) ולנסות להעריך בנפרד איך האומן צייר אותו לפני 500 שנים. אני לא צריך לראות אותו ישירות בעצמי בשביל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך להפריד בין ההשפעה של הערך ההיסטורי על היוצר לבין ההשפעה שלו על המתבונן/מאזין. קל לי לקבל שכנר יכול לקבל השראה מכך שהוא יודע שהכינור שבידיו נוצר בקרמונה לפני 300 שנה ושימש את יאשה חפץ, ושהדבר יגרום לו לנגן טוב יותר מכפי שהיה מנגן עם כינור זהה לחלוטין שנוצר השנה (נניח שדבר כזה היה אפשרי). זה לא שאני חושב שזה המצב עם רודס מול סינתסייזר, אבל זה בכל זאת רלוונטי לדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שהתעתיק המדויק הוא פן מייחרן. זה נראה רע בכל מקרה. עדיין לא הסברת מדוע לאותו "ערך היסטורי" לא נודעת חשיבות בעיניך, מעבר לשיקול האישי שתיארת במשפט האחרון (שאותו אפשר לסכם ב"עצלות"? "חוסר תשוקה ספציפי ליצירה הזו"? וכולי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר על עצלות. מדובר על כך שאין במקור ערך מוסף מבחינתי. נראה שאנחנו לא מסכימים אפילו איפה נופל נטל ההוכחה (והניסוח של התגובה האחרונה שלך גרוע מהבחינה הזו). אני צריך לחשוב על זה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי שאין לו ערך מוסף מבחינתך. אולי נשאל אחרת: האם תוכל לחשוב על מקרה שבו *כן* יהיה לך חשוב לראות את האוריגינל? עצמות של דינוזאורים? אבני ירח? פיסת נייר שמתימטיקאי דגול שרבט עליה נוסחא? משהו אחר? אם כן, מדוע ההבדל בינו לבין מקרים אחרים? כך נדע אם מדובר ב"עצלות/חוסר תשוקה" או גורם אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינתיים לא עולה במוחי שום דוגמה למקרה שבו אתעקש על המקור. בפרט, לגבי הדוגמאות שנתת: במקרה של עצמות דינוזאורוסים או אבני ירח: יש למקור משמעות מחקרית. אם יהיו לנו הרבה אבני ירח, אני לא רואה שום בעיה עקרונית בהשמדתן של חלק מהן (אפילו סתם כך בשביל להנות). באותה מידה שלא אתנגד לכך שמישהו יזרוק אבנים להנאתו בחוץ. עצמות דינוזאורים הן נדירות ולכן לא נראה לי שאי־פעם נוכל לוותר על המקור. בשנות חיי התגלו כבר דרכים שונות ומשונות להפיק מידע נוסף ממצאים שכבר בידינו. פיסת נייר שמתמטיקאי שירבט עליה משהו: לא יותר מכל מסמך היסטורי אחר. אני לא רואה ערך מתמטי בכתב היד של Principa Mathematica או כל ספר יסודי אחר. אני לא חושב שנמצא בשוליו של איזה ספר עוד הוכחה מופלאה1. אני לא חושב שאני אישית לא אתאמץ לקרוא כתב־יד כזה. 1 אם תמצא כזו ותראה כמועילה: אין לי שום התנגדות. אבל היא תצטרך להשקל בעיקרון כמו כל תרומה חדשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם שאלתי אם עצמות הדינוזאור חיוניות מבחינה מחקרית? לא. שאלתי אם תחוש התרגשות מיוחדת כשתאחז באחת מהן (בהשוואה לעצם שהיא רפליקה). ומה זה "לא יותר מכל מסמך היסטורי אחר"? אני שואלת בדיוק על הערך של מסמך היסטורי (אותנטי) באשר הוא! מסמך אותנטי, כחפץ ש"היה שם"1. אין לי כל תקווה שתגלה שם הוכחה מופלאה (וטוב שכך, אחרת היתה צריכה "להישקל בעיקרון כמו כל תרומה חדשה". אבוי למסלול ייסורי המכס הזה). אני שואלת על תחושתך כאשר תיתקל בפיסת נייר זו, שהאיש הדגול כתב בה רעיון שעלה בדעתו בזמן ארוחת הבוקר. 1 ע"ע המושג "פונקטום" אצל רולאן בארת. מושג נאה מתחום הצילום התיעודי, המכוון לפרטים ההיסטוריים הקטנים וה"אותנטיים" שנראים בצילום, התופסים את עין המתבונן בצילום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר כאן על ההיסטוריה של המדע (המדע הזה הוא מתמטיקה) ולא על המדע עצמו. יש הבדל בין מה שמעניין מבחינה היסטורית לבין מה שמעניין מבחינה מתמטית. ההוכחה שצריכה לעבור את מסלול המכס: אני מניח שקראת את הדיון הארוך ביותר כאן ומכירה מספיק הוכחות קצרות שהמוכסנים המתוארים שם לא מעבירים. הסיכוי שבכתבים עתיקים יתגלו חידושים מתמטיים משמעותיים נמוך מאוד. אבל שאלת לתחושתי. וכבר עניתי לך לגביה. מעניין אותי לדעת מה קרה. לראות את זה בעצמי: לא מעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמא הקלאסית: האם התבוננות על המונה ליזה המקורית אינה "שווה" יותר מאשר התבוננות בהעתק מדוייק שלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי גם על הדוגמה הזו. ולא - אני אישית לא מחשיב אותה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאמין לי, אין כמו לשבת לחשוב כשאתה יושב על כורסא שהיתה שייכת ללובאס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסקנה המתבקשת: לפני שאתה יושב לחשוב על כורסא, אתה צריך לחשוב שהכורסא היתה שייכת ללובאס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כמו לשבת לחשוב שהכורסא היתה שייכת ללובאס כשאתה יושב על כורסא שהיתה שייכת ללובאס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ממש לובאס 1, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צריך לשבת לחשוב על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שאתה מכיר את האפקטים, אפשר לדמות אותם אלקטרונית. אבל מאד סביר שלולא הויניל, חלק מהאפקטים האלה כלל לא היה מומצא. עבור מי שהמדיה המוקלטת שלו נמצאת על usb או ענן כלשהוא, מושג כמו סקראצ'ינג לא ניתן לדמיון, אפילו עבור מוח מופרע במיוחד. כמובן שעבור תקליטן, זה כמעט מתבקש, מאחר שהוא מן הסתם נתקל בתופעה עשרות פעמים עקב טעויות אנלוגיות ומוטוריות למיניהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה לא רלוונטית. באותה מידה אתה יכול לטעון שאי אפשר ליהנות מרוק בלי להכיר ג'ז. יש אפקט של scratching. יש המון אפקטים אחרים שאפשר לעשות עם כלים מודרניים. את המושג של scratching בהחלט ניתן לדמות כי הוא כבר קיים. זה לא שונה מהמון ״כלים״ שמקלדת ממוצעת (שנהוג משום מה לקרוא לה על שם העוגב) יודעת לנגן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא הבנתי את כוונתך. אני פירשתי את "לתקליט הויניל לא היתה זכות קיום" כמניחה תסריט שבו התקליט לא היה קיים אף פעם, נניח בעולם שבו הפטיפון הראשון היה מנגן CD או אפילו קובץ ממחשב. בעולם כזה, לטענתי, הסקרצ'ינג לא היה מומצא. מרגע שהוא קיים, אין לי שום טענות נגד מי שעושה סקרצ'ינג כאפקט אלקטרוני, כמובן. מנסיון, אין שום בעיה ליהנות מרוק בלי להכיר ג'אז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני התכוונתי שם לתקליטים שמיוצרים בשנים האחרונות (שאליהם התייחסה ברקת בתגובה המקושרת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זה מבהיר את הענין. אלה מהשנים האחרונות היא העדפה אישית, אולי נוסטלגית אבל ודאי לא הכרחית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר הנושא הזה צץ מחדש: מסתבר שיש בוויקי ערך (לא מוצלח במיוחד) על הנושא: Vinyl emulation software [Wikipedia]. תוכנה שמותקנת אצלי על המחשב, סתם בשביל הכיף: cool retro term, שנותנת תחושה של מסך CRT (המסך שכשמסתכלים עליו מקבלים תחושת עומק ויש לו גם משקל) עם כל הבעיות האפשריות. כמובן שיש מי שדברים כאלו חשובים להם. והם אמנם כבר שולבו בתוכנות בתחום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שפספסתם את מטרת השאלה: אני מנסה להבין את זכות הקיום של שני הדברים הללו: העובדה היא שיש כיום שוק לתקליטים, למרות מה שכתבתי. הרודס, לעומת זאת, (עדיין?) לא הוכיח את עצמו בשוק. יש להם גל ראשון של הזמנות מ"מעריצים". אבל האם יהיו מספיק הזמנות נוספות לאחר הגל הזה? ימים יגידו. לגבי התקליטים: הסיבה הרציונלית היחידה שעולה על דעתי היא שאפשר להשיג היום תקליטים בזול עקב ביקוש נמוך. כל נימוק אחר ששמעתי נראה לי לא הגיוני. בזמן כתיבת התגובה הזו נזכרתי שבעצם הפסנתר עצמו הוא כלי נגינה מסורבל, לא נוח, ועדיין פופולרי, אך פחות מאשר בעבר (האם אפשר לקחת פסנתר לסיבוב הופעות?). האם הפסנתר יידחק מהמוזיקה הפופולרית בעוד דור אחד או שניים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כששפת C תיעלם, הפסנתר עדיין יהיה כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו לא מדברים על אותו דבר. פסנתר אפשר להשיא, אבל את C אי־אפשר לפסנתר. איפה אפשר לקנות כרטיסים להופעות בשפת C? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשפת C אין הופעות, יש מופעים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שיש מי שמתייחס לבעיה הזו ברצינות. הטענה שלו היא הפוכה: צריך ליצור מפרט מדויק של "שפת C" (או ליתר דיוק: של "תווי המוזיקה" כפי שהמחשב אמור לנגן אותם), וכך נוכל ליצור שפה עשירה ומדויקת יותר מגיליונות התווים המסורתיים. דוגמה לניסיון: השפה שבה משתמשים כאן היא אמנם דיאלקט ג'אוואי של ליספ (ומכאן כל זוגות הסוגריים). אין כאן ניסיון להתמודד עם הבעיה המסובכת יותר של שיחזור כל נגינה של כלי נגינה קיים באמצעים דיגיטליים אמינים. יש כאן ניסיון להבטיח שאת המוזיקה הדיגיטלית שאפשר לבטא באמצעות השפה אפשר יהיה להמשיך לבטא באמינות. וחוץ מזה, שפת C לא תעלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל זה ביצוע הרבה יותר מאוחר, עם סינתסייזר (קורצווייל) ובלי אף אחד מהכלים האלקטרו-מכניים שהזכרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום נתקלתי בשיר שלא הכרתי של טורי איימוס, Winter, שבו היא מלווה את עצמה בהופעה באקספרסיביות מאד מרשימה ב-Yamaha CP-80. ממליץ לראות ולהקשיב: http://www.youtube.com/watch?v=KWmETxWM0h0 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה משהו אחר לגמרי עם CP-80: ארלו גאת'רי (ההוא מ-Alice's Restaurant) שר ומנגן בהופעה את "צאנה צאנה הבנות וראינה"! ביזארי ביותר. מסתבר שהשיר זכה להרבה גירסאות בחו"ל, ביניהם ביצוע של ה-Weavers, עם פיט סיגר על הבנג'ו. עמי בן בסט העלה פוסט שלם על הנושא. הנה גם ביצוע בסגנון טוויסט של בצלאל יונגרייז ו"ההדים", ראשוני החלוצים של הרוקנרול בארץ, מ-1963. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גירסת הוויברז נמצאת במקום 88 בשירי הפולק. ראה תגובה 530289 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולה. גירסת surf ביזארית. היה עוד יותר מצחיק אילו ה-Meshugga Beach Party האלה היו חב"דניקים אמיתיים, אבל פה אפשר לראות שהזקנים שלהם מודבקים. הקליפ הזה העלה בי זכרונות מעוד סיבה - הוא צולם במהלך ה-Bay To Breakers, המרוץ הגדול בעולם שנערך מדי שנה בסן-פרנסיסקו, שהוא גם קרנבל כיפי: אנשים רצים מחופשים, יש הופעות בצידי המסלול, מחלקים בירה וכו'. פעמיים נכחתי בארוע סתם בשביל החוויה, ופעם אחת רצתי אותו ברצינות (הגעתי למקום ה-455 המכובד, מתוך בערך 30,000 שטרחו להירשם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב נו, אם הם היו חב"דניקים אמיתיים, אולי היו להם השגות לגבי נגינת "צאנה צאנה". המרוץ נשמע נהדר! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרוץ באמת נהדר. מבין התחפושות המופרעות שראיתי שם, הכי הצחיקו אותי קבוצה של רצים שהתחפשו ללהקת דגי סלמון, ושכראוי לדגים שכאלה, רצו את כל המירוץ נגד הזרם, כלומר זינקו מקו הסיום וסיימו בקו הזינוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכשהגיעו לקו ההתחלה פצחו במין סוער עד כלות הנשימה? זה בטח היה מחזה מרהיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב, סן-פרנסיסקו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם החברה מפרויקט RnL מנגנים בפסנתר חשמלי? בכל מיקרה, הם מקפידים לשים ברקע אלבומים של סטיבי וונדר וצ'יק קוריאה (וגם מודי בלוז ומ שניראה לי כגילברט וסאליבן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שם פסנתר חשמלי אמיתי. הם מנגנים ב"נורד" - סינתסייזר/סמפלר שהוזכר פה כבר כמה פעמים, ושבאמת יש לו חיקוי רודס מצויין - ובאיזו אורגנית ענתיקה, בשביל הקטע. גם אני זיהיתי ברקע אלבומים של סטיווי וונדר וצ'יק קוריאה, ובנוסף אליהם, את האלבום הראשון של "טייק 6" (שהפיל אותי לרצפה כששמעתי אותו בפעם הראשונה, בסוף התיכון) ואת "פורגי ובס" של אלה פיצ'ג'רלד ולואי ארמסטרונג. איפה ראית מודי בלוז וגילברט וסאליבן? נתקלתי בקליפים של הפרויקט הזה כבר לפני כמה חודשים, דרך פורום מוזיקה שאני קצת פעיל בו, והם באמת מגניבים. קצת מזכיר לי את הקליפים של Pomplamoose, שאותם גיליתי, אם אני זוכר נכון, דרך תגובה של אלון עמית באייל. ותגידו, הזמר לא דומה לערן בילינסקי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המיקאדו. האלבום של המודי בלוז מונח על הפסנתר. עכשיו גם ראיתי אתג'נסיס, ועוד אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס, התבלבלתי בין גילברט וסאליבן לבין גילברט אוסאליבן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה שחסר כמובן הוא ''אם גילברט אז סאליבן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר הסבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלוגיקה, שלוש פעולות נפוצות הן "או", "ו-", ו"אם-אז". (אתר של גיקים, לא?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. ממש מציאות הפוכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרתי למעלה את ה"פיאנט" (pianet) ואת אחד השירים המפורסמים אתו, She's not there של הזומביז. אז אתמול הייתי בהופעה שלהם. לא היה פיאנט אמיתי על הבמה, וכשהיה צריך את הצלילים שלו, הם בקעו מסינתסייזר קורצווייל. גם הצלילים של ההמונד והמלוטרון (דיברנו פעם באייל על הכלי הזה) בקעו ממקלדות דיגיטליות, אם כי היה כתוב עליהן "המונד" ו"מלוטרון" בהתאמה - מן הסתם מישהו שילם למישהו מספיק כסף בשביל הזכויות לסימן המסחרי. רק בשיר אחד, A Butcher's Tale, הם השתמשו בכלי מקלדת מכני אמיתי - הרמוניום ישן, עם הדוושה למפוח והכל. ולפני שבועיים הייתי בהופעה של בריאן וילסון (המנהיג של הביץ' בויז). גם שם לא היתה אף מקלדת אותנטית על הבמה, אבל למדתי משהו חדש: בפזמון של Good Vibrations מנגן תרמין (כלי אלקטרוני ביזארי מתחילת המאה ה-20, שמנגנים עליו בלי לגעת בו - הנה לאון תרמין בעצמו מדגים). את הצלילים שלו הפיק בעליל אחד הנגנים, שהיה "מוזיקאי לשימוש כללי" וניגן בגיטרה, קרן יער (בשביל God Only Knows), כלי הקשה, ועוד כמה כלים. בגלל המיקום שלו בירכתי הבמה לא הצלחתי לראות על מה בדיוק הוא ניגן, אבל זה בבירור לא היה תרמין אמיתי, שמצריך תנועות לא שגרתיות עם כל הגוף. אחרי שחזרתי הביתה חפרתי וגיליתי שזה היה Therevox - כלי חדש ומוזר שלא הכרתי, ושבו הנגן משחיל את האצבע לטבעת מתוחה בין שני חוטים, ומחליק אותה לאורך מעין ציור של מקלדת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
'היא לא שם' תמיד מזכיר לי את הביצוע בהקשר המצמרר שלו מהפינאלה של 'קיל ביל'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שכבודו אוהב את טרנטינו. כבר פעם שנייה תוך שבועיים שסרט שלו עולה לך בתור אסוציאציה ;-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאד אוהב את קיל ביל. את ממזרים קצת פחות אם כי יש בו הרבה רגעים בלתי נשכחים, ועם חלוף הזמן אני מעריך אותו יותר מאשר בצפייה הראשונה. שני האחרונים - ג'אנגו ושמונת השנואים - כבר מראים על התדרדרות ברורה. השנואים עוד נסבל כסרט ''קטן'' יחסית, אבל ג'אנגו נמרח, פומפוזי ואפילו משעמם לפרקים. ההנאה העסיסית והבלתי מוסתרת של לאונרדו די-קפריו מכך שנתנו לו סוף סוף לשחק את הנבל מצילה כמה סצינות פה ושם, אבל ככלל הסרט מאד מאכזב. בייחוד כשקל לראות את הרגעים שבהם טרנטינו ממחזר את עצמו לעייפה. שניהם מעוררים תהייה אם תהילתו של הקוונטין כבר מאחוריו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו "שמונת השנואים" (שלא ראיתי) ונושא המאמר הזה - כלי נגינה וינטג' - הנה אנקדוטה משעשעת אך מצמררת: הסרט כולל סצנה שבה קורט ראסל מנפץ בכעס גיטרה אקוסטית. לצורך הצילומים, טרנטינו השיג בהשאלה גיטרה אותנטית ועתיקה (בת כמעט 150 שנה) מיצרנית הגיטרות "מרטין", שתתאים תקופתית לסרט. התכנית היתה שלצורך רגע הניפוץ ישתמשו בגיטרה חלופית, אבל משהו השתבש, וראסל ניפץ לחתיכות את הכלי הנדיר. עוד פרטים כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיט, זה קורט ראסל! (שומעים את האסימון נופל עד וואיומינג) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, שמעתי את הסיפור הזה. וטרנטינו קיבל את התגובה האותנטית שלו, הממזר חסר הכבוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן גיליתי שה-Therevox הנ"ל מתבסס בצורת הנגינה עליו (טבעת ושני חוטים) על כלי נגינה חשמלי ממש עתיק - מ-1928 - בשם "אונדה מרטנו" (Ondes Martenot). הדגמה כאן, ופרטים כאן: Ondes Martenot [Wikipedia]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק למה לעזאזל צריך את החוט והטבעת ב-Therevox הזה? ממה שנראה בסרטון, השימוש היחידי שלו היא כנראה לאפשר לנגן לעשות וויברטו על מקלדת, על ידי הרעדת הטבעת. פתרון הנדסי ממש מופרך, לעניות דעתי. מי מנהל הפרוייקט שאישר את זה? 1 משפט שמבקש שיוצא מהקשרו בקונטקסטים מאד מפוקפקים ברשת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |