 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אפשר ליישר את הפער המוסרי מצד אחד שלו, ולומר שבאמת לא היה צריך לעזור למשפחה – אם מכיוון שהיא מצד האויב, ואם בגלל שעם כל ההרג, ההתאמצות להציל תינוק אחד היא רגשנות טיפשית ובזבזנית. אני שמח שרובנו לא חושבים כך." - תרומה של שני טיעונים לכפות המאזניים המוסריות. 1. אינני יודע אם בתי החולים שלנו ממש "קורסים" כפי שזועקת התקשורת מעת לעת, אבל ברור שמשאבי מערכת הבריאות סופיים. אם מקצים משאבים לטיפול באלפי חולים פלסטינאים, המשאבים חייבים להגרע מהטיפול שמקבלים אזרחי המדינה. ממש לא ברור לי מה הבסיס המוסרי להחלטה להרע את תנאי האישפוז לאזרחים כדי לסייע לאוייבים. מערכת הבריאות בישראל היא ציבורית, ממומנת ע"י משלם המיסים, ונועדה לשמש את אזרחי המדינה. האם הכנסת קיבלה החלטה להקצות כספים לטיפול בחולים פלסטינאים? האם קיים סעיף כזה בתקציב משרד הבריאות1? 2. אני לא הייתי ישן במנוחה בביתי אם הייתי יודע שבבית מסתובבים באותה שעה אורחים בלתי מזוהים מרצועת עזה. חולים מאושפזים בבתי חולים במצב של חוסר אונים ובקרה רופפת ביותר של צוות בית החולים. איזה זכות מוסרית יש לנו להפקיר אותם לנוכחות של אוייבים? האם ידוע שכל בני המשפחות של החולים הפלסטינאים נמצאים בכל רגע ורגע במצב רוח טוב ואוהד למדינת ישראל וליהודים באופן כללי? ___ 1 תעריף משרד הבריאות ליום אישפוז, שאותו מעבירה כנראה הרשות הפלסטינאית, הוא תעריף מסובסד שאין לו שום קשר לעלויות הטיפול האמיתיות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"אלפי חולים פלסטינאים"? מאיפה הנתון הזה? מהו שיעור החולים הפלסטינאים מקרב כלל המטופלים? בכמה ימי אשפוז מדובר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול למצוא באתר של רופאים לזכויות אדם דו"ח המלין על כך שישראל מעכבת או דוחה חלק מהבקשות של עזתים לקבל טיפול בישראל. הספין לא חשוב לעניינו, אבל אפשר ללמוד מהדו"ח שרק מרצועת עזה מגיעים לישראל אלפי חולים בשנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, תמצית המוסר היא לדאוג ששנתו של היהודי לא תנדוד בלילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך לדאוג? מה קרה ל"ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם"? בעיקר לחלק של "למען העם"? האם אין תפקידה של הממשלה לדאוג לאינטרסים של הבוחר שהופקדו בידיה? אני מאמין ששירות העניין הציבורי צריך הקו המנחה המוסרי של הממשלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיון שמצאת לנכון לפרסם את דבריך בדיון זה - מן הראוי להזכיר שהטיפול בתינוק המדובר בכתבה זו אינו ממומן ע"י המדינה אלא מתור/מים פרטי/ים. הסגר על רצועת עזה החמיר מאוד את מצב מערכת הבריאות העזתית, דבר שמביא לכך שחולים קשים, ובייחוד כאלה הזקוקים להצלת חיים, מגיעים לישראל. http://hasmiley.wordpress.com/category/%D7%A2%D7%96%... משהו שחשבתי, על גבול הפנטזיה, ולא מצאתי לו התייחסות ישירה ברשת בארץ:http://go2.wordpress.com/?id=725X1342&site=hasmi... ----- הן בשטחים והן בתוככי מדינת ישראל, מתקיימים בחברה הערבית מקרים רבים יחסית של נישואי קרובים. התינוק שבכתבה, מוחמד אבו מוסטפה, חולה במחלה גנטית. לי אישית לא ידוע אם ריבוי נישואי הקרובים נובע בעיקר מתרבות ומסורת או שגובר כאן חוסר הברירה הטכני המונע קשרים חופשיים בין גושי אוכלוסיה, עקב קשיי ניידות (בתוך המדינה), הגבלות תנועה (בשטחים) וכו'. מכל מקום, לפחות תיאורטית, לו לא היו אותם קשיים והגבלות - הייתכן ששיעור נישואי הקרובים בחברה זו היה נמוך יותר, ואולי, אינשאללה, אולי אפילו נמוך יותר במידה משמעותית (?), וע"י כך היו נמנעים מקרים רבים של מחלות גנטיות, על כל הנובע מהן, ולאמא ראידה היה נולד מוחמד מתוק ובריא, וגם שתי אחיותיו ז"ל 1 היו נולדות בריאות? 1 למקרה שמסתובב כאן איזה מתוסכל למינהו - השאלה אם מותר להגיד 'ז"ל' על ערבים, מוסלמים, פלסתינים וכו', לא מעניינת אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אין לזה התייחסות מאחר וניתן לפסול טיעון זה על הסף? ברצועת עזה הצפופה מתגוררים 1.5 מיליון איש. לא נדרש שם מאמץ תנועתי מיוחד כדי להתחתן עם מישהו מחוץ למשפחה. מספיק לזרוק אבן מהחלון ולגרור את הקורבן פנימה. מעניין שבמקרים מסויימים, דווקא חופש תנועה עשוי לעודד נישואי קרובים. אחד הדברים ששיפרו מעט בשנים האחרונות את מצב הקהילות המוסלמיות באירופה, ובמיוחד את זכויות הנשים שבהן הוא החמרת חוקי ההגירה שם. קודם לכן ניסו הורים רבים להביא לילדיהם בני זוג מן "המולדת הישנה", הרבה פעמים אלו קרובים, כדי לשמר את המסורות, המנהגים והנאמנות השבטית, על כל הכלול בכך. כעת, נאלצים הם לספק לילדיהם את מה שיש, גם כאשר מעטים הם הגנים המשותפים לבני הזוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרבות ומסורת. אפילו עם כל ההגבלות שיש, הרי עדיין אפשר להנשא למישהו שאינו בן הדוד שלך מדרגה ראשונה. למשל, בן השכן. התופעה נפוצה ביותר גם בקרב ערבים אזרחי ישראל, ובמזה"ת בכלל. לפי התופעה בירידה בקרב ערביי ישראל: בשנות ה-60 השכיחות היתה 50%, ובשנות ה-80 40%. כמדומני שהיום השיעור הוא 35%. בכווית ובירדן, שתי מדינות שאוכלוסייתן אינה נתונה לעוצרים, סגרים ומחסומים, השכיחות היא 50%. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |