|
אוף ! כתבתי תגובה ארוכה, בטפשותי לא שמרתי אותה ב copy והיא נמחקה(1) כשניסיתי להכניסה. אני מתחיל מחדש:
הניסוח שלי "בארץ של אחרים" לא היה מוצלח, ואולי הטעה. התכוונת לארץ שאינה ארץ יהודית אלא ארץ זרה שבה היהודים הם מיעוט בין מיעוטים אחרים. אבל גם אצלך היה פספוס. כי כל ה"ניסיונות" שעליהם דברתי בתגובתי הקודמת לא היו ניסיונות של התאזרחות בארצות זרות, אלא של הקמת ישות מדינית יהודית. הדבר הזה הצליח רק בארץ ישראל.
התערות היהודים באמריקה הצפונית היא אכן סיפור הצלחה אבל הצלחה של משהו אחר, וכאן אני מוצא לנכון להיזכר בהרצל ובניסיונותיו לעזור ליהודים בתחילה. הרצל הפך להיות ציוני "של ציון" בשלבים. בתחילה הוא לא חשב כלל על מדינה יהודית אלא חשב על התבוללות של היהודים בחברה המערב אירופית שנחשבה אז (כמו היום) "נאורה". הדרך הזאת נכשלה כשהרצל הבין שההתבוללות אינה אפשרית בגלל שהחברה המערב אירופית על האנטישמיות שבה (שאולי הייתה אז מסוג מעודן יותר מזה ששרר ברוסיה ומזרח אירופה), לא תקלוט את היהודים ולכן ההתבוללות לא תהיה אפשרית. אז הוא הגיע למסקנה שבעית היהודית תיפתר ע"י הקמת מדינה משלהם, לא דווקא בארץ ישראל, אלא במקום שיתאפשר ביותר קלות מבחינה מדינית. אבל כאן היה המכשול, לא ה"אמוציות" של הגוים שהתבטא באנטישמיות, אלא ה"אמוציות" של היהודים שרצו דווקא את ארץ ישראל. וזה הפך אותו לציוני בציון. אם נתבונן במה שקורה היום בצפון אמריקה נראה שתוכנית א' של הרצל מתגשמת. בגלל מנגנון חזק של נישואי תערובת, תוך דורות ספורים לא יהיו שם יהודים בכלל. הבעיה שהרצל ביקש לפתור, בעיית האנטישמיות תיפתר באין יהודים, בדיוק בדרך שעליה חשב בתחילה, ומבחינה זו צפוייה הצלחה מאד גדולה. אבל היום, אחרי שעברנו מה שעברנו, ואנו חשים מה שאנו חשים (אותן אמוציות שמצא בנו האנטישמי הפיני), אני לא אוהב את ה"הצלחה" הזאת. אני רוצה הצלחה אחרת.
(1) לא להאשים את האייל החדש. זה היה קורה לעתים גם בישן.
|
|