בתשובה ליהונתן אורן, 15/08/10 19:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שלאט-לאט מתבהרת לי כמה רחוקות תפיסות העולם שלנו. אין וויכוח כמובן שהיו פילוסופים שטענו ש-"ראוי להגדיל את סך האושר של בני האדם", אבל אני חושב שטענות מהסוג הזה הן אובסוליטיות בפילוסופיה. גם פילוסוף לא יקבע (ולא יכול לקבוע) מה ראוי ומה אינו ראוי, ולכן גם הוא לא יכול לגעת - לא מתוקף תפקידו כפילוסוף - בכלל מוסרי כזה. תפקידו, כפילוסוף, הוא לספק מסגרת מושגית-אנליטית לעיסוק בנושאים כאלה (או לחקור מסגרות כאלה). לא להגיע להכרעות אתיות. (אולי כדאי להבהיר: אני לא מנסה לדון כאן בחלוקת עבודה לאקדמאים - הם גם ככה לא שואלים אותי - אלא בתיחום עקרוני של דיסציפלינות). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה בכלל לא משנה לדיון הנוכחי שלא עסק בתפקידי הפילוסופיה. אבל למה אתה חושב כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה שאני לא חושב שתפקיד הפילוסוף לקבוע את הראוי, היא שאני רואה את השיפוט המוסרי כעיסוק אישי (שנעשה בתוך הקשר חברתי בין-אישי). בסופו של יום כל אדם מחליט לבדו, במיטב הכלים העומדים לרשותו ובהתאם למטען הריגשי והערכי שהוא מביא איתו מהבית, מה ראוי בעיניו. ישנם גם כאלה שלוקחים על עצמם תפקיד אקטיבי יותר, ומנסים לקרב אחרים להשקפתם. האמצעים שעומדים לרשותם הם כריזמה ורטוריקה, לא כושר אבחנה וניתוח. וטבעי שאלה העוסקים בפילוסופיה של המוסר, יתקרבו גם לתפקיד של נושאי-בשורה מטעם עצמם. בהכללה גסה וכנראה שגויה, אני מנחש שכל הפילוסופים של המוסר של לפני המאה-העשרים חבשו את שני הכובעים האלה יחדיו - אבל אידיאלית, אלה שני דברים שונים מאד. זו נראית לי שאלה מאד רלוונטית לדיון הנוכחי, שמרכיב מרכזי בו הוא ציפיות שונות לגבי התוצר של העיסוק באתיקה. מה דעתך על סיכום שורש אי-ההסכמה ביננו, בשאלה האם פילוסוף צריך (ויכול) להגיע להכרעות אתיות, או רק לחקור את תהליכי ההכרעה האלה ולפתח כלים מושגיים עבורם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אציע סיכום אחר. אני חושב שמה שמאפיין את הפעולות בתחום המוסר לעומת פעולות מסוגים אחרים, הוא שאם אני פועל מתוך אמונה שהמעשה שבחרתי בו הוא המעשה המוסרי, אני חושב שזה נכון לגבי כל פועל אפשרי. כל אדם שיעמוד באותה סיטואציה (בהנחה שכל התנאים שווים), יהיה צריך לפעול כמוני אם הוא בוחר בפעולה המוסרית. זהו מאפיין האוניברסאליות של המוסר. קאנט לקח אותו רחוק ואמר שמאחר שהתבונה היא אוניברסאלית והמוסר הוא אוניברסאלי, אזי יש זהות בין המוסר והתבונה. ''הרצון הטוב'' שהוא מדבר עליו אינו אינטואיציה מוסרית, אלא הוא הרצון לפעול בהתאם לחובה שנגזרת מהתבונה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק כמו קאנט. אני חושב שהמוסר כן מבוסס במקורו על אינטואיציות, ביולוגיות וחברתיות, אבל התבונה היא זאת שמבצעת את התכלול שלהם בהתחשב במאפיין האוניברסאלי של המוסר. אפשר לחקור מדעית את האינטואציות הבסיסיות שלנו, אבל גם אם נדע עליהן כל מה שאפשר (מדעית) לדעת, זה לא יעזור לנו בשאלת התכלול התבוני. התבונה אינה מושא למחקר מדעי, אלא הנחת יסוד של המדע. מאחר שהתבונה משותפת לכל בני האדם, אנחנו יכולים לשכנע אנשים אחרים בצדקת ההכרעות שלנו, או לפחות לשכנע אותם שההכרעות שלנו עדיפות מאלו שלהם. אין שום סיבה שהאינטואיציות והרגשות יקבעו במישרין את התנהגותנו. אתה לא מקבל את האלמנט האוניברסאלי והאלמנט התבוני במוסר, ובוחר להישאר עם האינטואיציות הראשוניות שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צריך לחשוב על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את הפתיל ואני רוצה לנסות לברר כמה עניינים שעלו בו, במיוחד אובייקטיביות המוסר, באופן שאולי יהיה מקובל עליכם. אני זוכר שני הקשרים בהם מוצמדת המילה "אובייקטיבי" למוסר. בראשון השאלה היא בעצם שאלת קיומה של תורת מוסר זו או אחרת ואילו בשני עומדת על הפרק תקפותו של המוסר. הטענה במקרה הראשון היא שישנם מבנים מופשטים הקרויים תורות מוסר (עפ"י הגדרה כלשהי). דוגמא לאחת כזו (בתקווה שהמטא אתיקנים יעניקו לה את האישורים הדרושים, למשל עקב עקביות דרישותיה מכל בני האדם) היא: איסוף יום-יומי של אלמוגים מלב השמש הוא הטוב העליון, בעוד שדיונים על אופנה עם חד-קרן הם הרע העליון. יש לדאוג בכל מחיר למימושם של ערכים אלו על-ידי כל אדם. במקרה של התנגשות בין השניים, החד-קרן לוקח. בדיקה (מייגעת) מצביעה על כך שתורה זו עושה שימוש מועט בידע על העולם ובמיוחד דל הוא המענה שהיא נותנת לצרכיו של האדם הנורמטיבי 1. משום כך, עשוי עומר לסווגה, במידה מסויימת של צדק, כ"תורת מוסר לא רלוונטית" ואף ייעץ לפילוסופים המכבדים את עצמם להתעלם ממנה כפי שאלו מתעלמים, ללא נקיפות מצפון, מאינסוף תורות מוסר אחרות, לטובת התרכזות באותו מיעוט של תורות מוסר שלפחות מנסות לתת מענה לצרכים בנאליים, ואולי גם מתחשבות בסדרי הטבע. הוא אף עשוי להחמיר ולהטיל על פילוסופים של המוסר ללמוד הסטוריה ואף לעבור הכשרה אצל ג'ושוע גרין המוזכר בדיון 3209, כדי שאלו לא יתדרדרו אל תהום הנשיה המתמטית, שם מתענגים מוחות חריפים על הנחות יסוד כיד הדמיון הטובה עליהם ועל הנגזר מהן, ללא כל רלוונטיות לחיי אנוש ולעולמו. אם נחזור לעניין האובייקטיביות, העובדה שקודם לי איש מעולם לא העלה על דעתו את תורת המוסר שהצגתי כאן (ולכן גם לא שקל את מילוי מצוותיה), אינה גורעת כהוא זה מעצם התקיימותה כעוד מבנה במרחב התאורטי המכיל את כל תורות המוסר האפשריות. כלומר, אובייקטיביות מוסרית מן הסוג הראשון מתייחסת לעצם התקיימותו התאורטית באופן שאינו תלוי באדם זה או אחר של כל מבנה העונה על ההגדרה היבשה המסווגת אותו כתורת מוסר. לפני שאמשיך בעניין האובייקטיביות, בתגובה 548539 התייחס עומר לדחפים רגשיים כבסיס המוסר. נדמה לי שאני מסכים עמו, כל עוד כוונתו באמת רק לבסיס (הרי למשנה סדורה ועקבית נחוצים יותר מאשר דחפים...) ובתנאי שכוונתו היא לבסיס ההתנהגות המוסרית ואולי גם לחלק מבסיס חקר המוסר, שכן כאמור, תורות המוסר כשלעצמן, אינן זקוקות לכל רגש; רק היחס האנושי אליהן עשוי להיות כזה ורובן כאמור, בכלל אינן עונות על שום דחף רגשי. המשך שאלת האובייקטיביות: ישנו הקשר נוסף במסגרתו מיוחסת לתורת מוסר תכונת האובייקטיביות. זה קורה (לעיתים) בדיונים עם ניחוחות רלטיביסטיים שם נטען שכדי שאדם יכפה את ערכיו על אחרים (דוגמא: איסור ביגמיה), צריך הוא להאמין שלמוסר שלו ישנו "תוקף אובייקטיבי", כזה שאין למוסרו של האחר. לפי גישה זו, אובייקטיביות זו היא המעניקה לכפיה "תוקף חיצוני", שהוא גם הצידוק לכפיית ערכים על מי שאינו מקבל אותם מרצונו. במילים אחרות, טענתו של אדם שהמוסר שלו הוא האובייקטיבי משמעה כאן שהמוסר שלו "הוא המוסר הנכון". לא חסרים "סימוכין" לאובייקטיביות מסוג זה כגון טענות על רצון האל, סדרי הטבע, כורח השכל הישר או פשוט אינטואיציה אישית חזקה עד כדי "ידיעה" באשר למהות הטוב וזהות הרע. יש לי ספק אם ניתן כיום למצוא פילוסוף רציני שיראה באלו סימוכין של ממש. אך גם אם מסיבה שאיננו ערים לה תוקף חיצוני כלשהו לשיטה מוסרית מסויימת (ידועה או שאינה) אכן קיים, עדיין, כדי לממש את תביעותיה, נחוצה פעולת בחירה - הרי הכרת הטוב אינה זהה לבחירת הטוב, כך שלעצם "נכונותה" של תורה מוסרית ישנו ערך מוגבל. אך לא רק שביסוסה של אובייקטיביות מן הסוג השני הוא מפוקפק ולא רק שאין בו כדי לגרור עשייה, אלא שגם אין בו כלל צורך, לפחות תאורטית, כדי להצדיק כפיה. בד"כ צידוק הכפיה המוסרית הוא פנימי לתורה המוסרית ממנה הוא חלק. הרי רוב תורות/שיטות המוסר (ניחוש) לפיהן חיו אנשים, כוללות כחלק מהן אופציה ואף חובת כפיה על אחרים, ובכפיה זו עושה אדם שימוש מתוקף קבלתו על עצמו את עולה של מערכת ערכים. כלומר, פעולת הכפיה אינה נזקקת לטענה החיצונית לתוכן התורה מוסרית, כגון היותה התורה "הנכונה אובייקטיבית"; די בבחירתו של אדם ללכת בדרכה 2, כדי להתיר לו ואף לגזור עליו את מרכיב הכפיה שבה. האם אבחנות אלו מוסכמות עליכם? האם הבנתי נכון את מובני האובייקטיביות אליהם התייחסתם? מכירים אחרים? ----------------------------------------------------------------------------- 1 לא זה מן הביטוי "תואר ע"י שכניו כאדם נורמטיבי". 2 לצורך הקיצור אני מפשט (מאוד) את עניין ההכרעה המוסרית, שהרי בד"כ איננו פשוט בוחרים "תורה מוסרית" מן המדף (או מן הראש) והולכים בדרכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין נכון, המובן הראשון של אובייקטיביות שאתה מתייחס אליו הוא אונטולוגי (קיום) והמובן השני הוא אפיסטמולוגי (תוקף). אני לא בטוח שאני מבין את המובן הראשון: אני חושב שלמבנים אינטלקטואליים יש קיום. אבל מה הרעיון של התקיימות תיאורטית? במה הוא מקדם אותנו? השאלה אם הכרת הטוב זהה לבחירת הטוב היא שאלה שדורות רבים עוסקים בה. מאז סוקרטס ועד להוגים של הזמן האחרון, קיימת הסברה שהכרת הטוב כן זהה לפעולה על פי הכרה זאת. אבל גם אם לא תקבל את הסברה הזאת, מדוע "לעצם 'נכונותה' של תורה מוסרית ישנו ערך מוגבל"? אני צריך לבחור את המעשה המוסרי לעשותו, ואם אסתמך על תורה מוטעית, חוששני שאני עלול לבחור את המעשה הלא-מוסרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האובייקטיביות האונטולוגית מספקת לפילוסופים בסיס יציב ומשותף לחקירתן של תורות מוסר כלשהן, מבלי להתלות בפרטי נפש האדם. מוגבלות ערך ''נכונותה'' של תורה מוסרית נובעת בדיוק מכך שהכרת הטוב אינה גוררת את עשיית הטוב, אם כי, כפי שאתה מציין, אפשר לטעון שהכיוון ההפוך דווקא כן נכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה איזה בילבול עם המובן של "קיום". להבנתי, התורות המוסריות קימות - אחרי שהגו אותן - באותה מידה שתורת המספרים , או המספר 7 קיימים. ככה גם "הטוב העליון", אלוהים, שטן, וחד-קרן קימים. אפילו אידיאליסטים שחושבים שהדברים האלו קימים באיזשהו אופן מחוץ למוחותינו (כלומר שהמספר-7 ואלוהים יהיו קימים גם אחרי שהאנושות תימחק מהעולם) לא חושבים שיש להם קיום אמפירי - כזה שאפשר לשבור עם פטיש, או למדוד עם מד-חום וכו'. מהדוגמה שלך נדמה שאתה מודאג לא מקיומן של תורות מוסר אלא מקיומן האמפירי של הישויות שהן עוסקת בהן (כמו חד-קרן) או "טוב". ואם הבנתי, אז לדעתך (כמו של עומר), אם אין לישויות האלו קיום אמפירי - כזה שכל אחד יכול לשבור עם אותו פטיש - אז אין לתורה שמתייחסת אליהן תוקף אובייקטיבי ולכן היא לא רלוונטית. אני חושב שזו טעות. כמו שכבר אמרתי, לגיאומטריה יש תוקף - כלומר היא נכונה (או לא) - גם אם אין בעולם אף גוף בעל שלוש צלעות. כי הדבר החשוב ביותר שהתורה הזאת איננה אומרת הוא שיש גופים משולשים בעולם. כך גם תורת המוסר של קאנט שמדבר על התנהגותם של "בעלי תבונה" כפי שהיא מתחייבת לדעתו מהיותם "בעלי תבונה". התורה הזאת קיימת ותוקפה (נכונותה) האובייקטיבי איננו תלוי בקיומם של בעלי תבונה. גם אם בעולם ישארו רק פרות, גם אז יהיה לתורת המוסר של קאנט אותו תוקף (או אי-תוקף) אוביקטיבי בדיוק. מה שכן, אם ישארו רק פרות, יש מצב שתורה שעוסקת ב"בעלי תבונה" לא תהיה מאוד רלוונטית ולא יהיה מי שירצה ליישם אותה. אבל זה לא מפתיע - גם עכשיו יש פחות שמעוניינים ליישם אותה, אולי זה אומר שקימים פחות בעלי תבונה? אתה יכול לשאול מה נותן תוקף אביקטיבי לתורה שמושאיה אינם אמפיריים - כמו משולשים, בעלי תבונה, ומספרים. אני חושב שזה אותו הדבר שנותן תוקף אוביקטיבי לנכונותו של המשפט "A או לא-A". ואני בטוח שאתה תאשר את המשפט הזה בלי להשתמש בסרגל או מד-חום. יחד עם זאת, אני יכול להעלות על הדעת אנשים - כלומר, יצורים שהולכים על שתיים ומזכירים בצורתם אותנו - בני תרבויות אחרות שידחו את המשפט הזה (לאלו קאנט לא יקרא "בעלי תבונה"). נו, אז מה - בגללם תגיד שהמשפט הזה לא תקף, או לא רלוונטי? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |