 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא בטוח עד כמה מאויים אני צריך להרגיש. הפואנטה מהטיעון של מור היא שבמהלכו של כל טיעון אתי, הטוען היה צריך להכניס איפשהו מבחוץ מטען ערכי כלשהו, כמו הבחנה בין טוב לרע. אם מסרבים לקבל את האפשרות שהוא הגיעה אליו ישירות מהקוסמוס או בוראו, אז כנראה שהוא הגיע ממוחו הקודח - וזה, בתורו, מהווה את מושא המחקר של פסיכולוגים ושל נוירולוגים (ושל סוציולוגים). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה בטיעון הזה היא המעבר הלא מוצדק מנטורליזם מוסרי (המטען הערכי מגיע ממוחנו הקודח) לאנטי-ריאליזם של היגדים מוסריים (כל מה שיש זה פסיכולוגיה). גם מתמטיקה מגיעה ממוחנו הקודח, אבל אנחנו לא חושבים שמחקר מתמטי צריך להתבצע ע"י פסיכולוגים, נוירולוגים וסוציולוגים. בעצם, גם הפיזיקה כפופה לאותו סוג של טיעון. עד כמה שאני מצליח לראות, זהו טיעון שמוביל אותנו ישירות לאידאליזם, ואולי אפילו לסוג של מונדות. מנגד, אני חושב שגם גישה שטוענת שמקורו של המוסר הוא פסיכולוגי לא הופכת את הבעיות המוסריות לפחות ממשיות. [למיטב הבנתי, מור עצמו באמת לא עושה את המעבר הזה לאנטי ריאליזם, לטענה שהכל פסיכולוגיה. ההיפך, הוא טוען שה"טוב" קיים מחוץ לנו ויש לנו את היכולת לזהות אותו (ודוק: לא להמציא אותו במוחנו הקודח, אלא לזהות את התכונה בעולם החיצוני). הטוב, לפיו, הוא "תכונה פשוטה" שאליה יש לנו גישה בלתי אמצעית באמצעות האינטואיציה: אנחנו מזהים אותו כשאנחנו רואים אותו]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כמובן מסכים שאי אפשר להחליף פילוסופים (או פיזיקאים) בפסיכולוגים. אבל בדיוק כמו שפילוסוף של המדע צריך לקחת בחשבון את עבודת הפיזיקאים, כך פילוסוף של המוסר לא יכול להתעלם מפסיכולוגיה (ולא רק ממנה). רגשות אשם, תחושת צדק, טאבו, אמפתיה, נקמנות, שייכות, תחושת אוטונמיה - כל אלה הם קודם כל תופעות פסיכולוגיות, ועם זאת הן מהוות את הלחם והחמאה של העיסוק באתיקה. גם יכולות קוגנטיביות של שיפוט והערכה או שקלולי תועלת הם מושא לחקירה מדעית - אך בלי מושג כלשהו של המנגנונים האלה ואופן פעולותם לא ניתן לעסוק במוסר. אחרי הכל, תחום ההחלה של האתיקה הוא בני אדם1, ואם תחליף אותם בפרות או בגרמלינים, תעקר אותה ממשמעות. תמיד יש בבסיסה דימוי מסויים של הפסיכולוגיה האנושית והחברה האנושית. אם בעבר פילוסופים נאלצו לקמט חזק את המצח, ולנסח באיזה מובן נדמה להם שבני האדם הם רציונליים, או איך נראה להם שהם מונעים על ידי תשוקות כאלה ואחרות, או מתי מתקיים צדק לפי השכל הישר - לאחרונה הם כבר יכולים לקבל על חלק מהשאלות האלה תשובות ממקור טוב יותר מהאינטואיציה שלהם, כלומר ממחקר מדעי. לגבי מור - אני חושב שאתה צודק, ותיקנתי את עצמי בתשובתי למסביר. 1 חלק עשוים לטעון שתורתם חלה על "סוכנים מוסריים" או "סוכנים רציונליים", כאשר המושגים האלה מוגדרים בדרך זו או אחרת (ולעיתים רק במשתמע). אבל תמיד יתכוונו לכך שבני-אדם הם כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה מתעלם מהבחנה חשובה בין תורות נטורליסטיות לבין תורות לא-נטורליסטיות. קאנט, למשל, לא יתעניין כלל במידת הרציונאליות של בני אדם או באופיו של השכל הישר. הניתוח שלו הוא ניתוח מושגי-לוגי של מושג התבונה. הוא לא שואל "כיצד בני אדם פועלים באופן תבוני?" אלא "מה מתחייב ממושג התבונה?". הוא לא שואל "מה בני אדם מחשיבים כרצון הטוב?" אלא מציע ניתוח מושגי שלפיו הרצון הטוב הוא רצון שנעשה לשם מילויה של חובה. עובדות פסיכולוגיות אינן רלוונטיות למתודה שלו. בנוגע לתורות שהצדקתן היא נטורליסטית, אתה צודק. לעובדות יכולה להיות משמעות גדולה עבורן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע האבחנה הזו חשובה? אתה חושב שקיים מושג לגמרי מופשט של "תבונה", במנותק מהתבונה האנושית? האתיקה של קאנט אכן מנוסחת במונחים של תבונה ומציגה את עצמה כפיתוח אנליטי של הנחות טבעיות, אבל עד כמה ההנחות האלה אכן טבעיות ועד כמה קאנט מתייחס באופן ספציפי למבנה השכל האנושי, כפי שהוא הבין אותו? מהיכן קאנט לוקח את מושג הכבוד העצמי? איך לדעתו יצור תבוני אמור להבדיל בין חק פיזיבלי מוסרי, לבין חוק פיזיבילי לא מוסרי? אני לא חושב שהוא טוען שקיים אלגוריתם כזה1, אלא הוא נסמך על כך שסוכנים מוסריים יכולים לעשות זאת איכשהו באופן אינטואטיבי. זו הנחה שעליה נשען כל המוסר הקטגורי שלו, והיא רחוקה מלהיות תוצאה של ניתוח מושגי-לוגי. 1 הרי גם אם הוא היה יכול להציע אלגוריתם אובייקטיבי, אז היה עליו לנמק מדוע דווקא האלגוריתם הזה מסוגל להפריד בין טוב לרע, וזו שוב נפילה לכשל הנטורליסטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> אתה חושב שקיים מושג לגמרי מופשט של "תבונה", במנותק מהתבונה האנושית? לא מנותק מהתבונה האנושית, אבל מנותק מפסיכולוגיה ומסוציולוגיה. אני חושב שלבעיות, לפתרונות וליחסים ביניהם יש אוטונומיה אינטלקטואלית. למשל, שאלה כמו "האם תורת היחסות נכונה?" או "כיצד תורת היחסות טובה יותר מתורת ניוטון?" הן בעיות שיש להן אוטונומיה אינטלקטואלית והן לא תלויות בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. קאנט, כמובן, הולך רחוק אף יותר וחושב שמ"הצורה" של התבונה אפשר לגזור "תוכן". בנוגע לשאר התגובה שלך, אני מצטער. לפי האתגרים שהצבת בפני בתגובתך, נראה לי שההבנה שלך את קאנט וההבנה שלי את קאנט הן כל כך שונות ולא מתיישבות הדדית, ששיח עליו יהיה מתסכל לשנינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אפשר להניח לקאנט, אבל אשמח אם אצליח להבין אותך. באיזה מובן לבעיות, לפתרונות וליחסים בינהם יש אוטונומיה אינטלקטואלית? המושגים "צודק", "טוב" ו-"רע" מתייחסים לרגשות ולתחושות אנושיים. אילו לא הייתה לנו הרגשה בלתי-אמצעית של צדק ועוול ושל טוב ורע, או שהיא הייתה שונה באופן מהותי - האם לא הייתה לכך רלוונטיות כלפי העוסקים באתיקה? אם הייתה, באיזו מובן העיסוק שלהם אוטונומי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין כיצד אפשר לטעון ש''צודק'', ''טוב'' ו-''רע'' הם רגשות ותחושות. על כל הצהרה בסגנון ''זה צודק ש...'' שאני או אתה אומרים, אנחנו יכולים להגיע להכרה שטעינו. וכשאני אומר על שיפוט מוסרי שביצעתי ''טעיתי'', אני לא מתכוון ל''אלו לא היו רגשותיי האמיתיים'', אלא ל''חשבתי שזה צודק (ואולי אפילו הרגשתי שזה צודק), אבל עתה הבנתי שזה לא צודק''. המוסר הוא עניין חיצוני לרגשות ותחושות. אילו לא היו לנו רגשות מוסריים או שהם היו רגשות שונים, אני מניח שהאתיקה הייתה נראית אחרת. אבל אני לא רואה מדוע זה פוגם באוטונומיה של האתיקה. גם אם לא היינו יודעים לספור או אם היינו יכולים לספור רק עד מאה, המתמטיקה הייתה נראית אחרת. זה לא פוגע באוטונומיה של המתמטיקה. בהכללה, שיפוטים מוסריים בנויים על עירוב של אלמנטים רגשיים, תבוניים וחברתיים. המחלוקת בין תורות מוסריות נוגעת לצורות השונות שצריך לשלב בין הגורמים הללו. תיאוריות ששמות דגש על אלמנטים רגשיים או חברתיים חשופות לפעמים לשינויים בגלל ממצאים אמפיריים. מנגד, תורות שטוענות שרגשות משמשים רק כמוטיבציה לפעולה מוסרית בשעה שאופי הפעולה נגזר מהתבונה, אינן חשופות לשינויים בגלל שינויים בהשקפותינו על המציאות. בכל מקרה, אני לא כל כך מבין מה הטעם בניסויים במוסר מהסוג שתואר במאמר ככל שזה נוגע לשאלה מהו השיפוט המוסרי הרצוי. אלא אם כן אנחנו מחזיקים בתורה מוסרית שאומרת ש''להיות מוסרי זה לעשות את הפעולה שרוב האנשים יעשו במצב זהה'' או משהו כזה. אני לא מכיר תורה מוסרית כזאת בכל מקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אומרת, הסוג של רלטיביזם שטוען שצריך להתנהג לפי מה שמקובל בחברה של מושא הדיון, כי לכל חברה קודים מוסריים משלה. כמובן שהתיאוריה הזו הובילה להרבה אנשים שצועקים דברים כמו "כשל נטורליסטי!" ו"מה עם מערכת הערכים הרלטיביסטית? היא אבסולוטית בעצמה? אם לא אז היא לא מחייבת אף אחד, ואם כן היא סותרת את עצמה!" ואנשים שצועקים חזרה: "כן? ואתה ראש במבה!" זאת אומרת, אני מניח שיש לרלטיביסטים טיעונים יותר טובים מזה, אבל לא ממש נתקלתי בהם. אז- יש פה רלטיביסט במקרה? (לא אמרתי את זה במקום אחר, אז: מזל טוב לאייל החדש!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידעתי, רוב העיסוק הפילוסופי באתיקה במאה השנים האחרונות התרכז בדיוק בשאלה "למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שמשהו צודק" (ולא למשל בניסיון להכריע מה צודק) - ועדיין אין מסקנות חד משמעיות. אז ברור שקטונתי מלהתווכח בעצמי עם הטענה שלך, אבל אולי אנסה לעשות זאת בשמם של אחרים. הפוזיטיביסטים הלוגים - במידה שהם בכלל התייחסו לאתיקה (רק שליק ואייר ממש טרחו, לא?) - לא חיבבו אותה, ושמו אותה באותו סל עם המטאפיזיקה. מבחינתם טענות אתיות הנן חסרות משמעות, ואינן יותר מאשר ביטוי לרגשות הדובר. אייר היה אומר שכאשר אתה חושב שטעית קודם כשאמרת שמשהו צודק, זה רק אומר שרגשותך השתנו. בדיוק כמו שקודם יכולת להיות שמח, למרות עכשיו אתה עצוב. סטיוונסון קיבל את דעתם, אבל הבדיל בין אמונה, שהיא הערכה לגבי המצב העובדתי בעולם, לבין עמדה, שהיא היחס הרגשי שסובייקט מגלה כלפי מצב עניינים נתון. אייר - הוא אמר - צדק, אבל רק לגבי עמדות. על האמונות אפשר לומר דברים משמעותיים, ועמדה של מישהו עשויה להשתנות פשוט מכיוון שתפיסתו לגבי מצב העניינים בעולם השתנתה. הוא טען שאם מנתחים את השיח המוסרי, רואים שרוב האנרגיה מושקעת בבניית נארטיבים עובדתיים, ולא בויכוח על "העמדה הנכונה" כלפי נארטיב נתון. הוא היה מסכם ואומר שאם קודם חשבת שהכיבוש צודק ואז שינית את דעתך, אז ייתכן באמת שהשינוי נבע מטעות - אבל לא טעות בשיפוט האתי, אלא בניתוח המכלול העובדתי. גם הפרסקרפטביזם של הייר עדיין קרוב לאמוטיביזם, אבל מדגיש את הפונקציה הקונאטיבית של הלשון בשיח האתי. הוא היה טוען שמאחורי כל אמירה אתית מסתתרת הוראה ציווית בעלת אופי קטגורי. התוכן הסמנטי של המשפט "לאכול בשר זה רע" הוא הציווי "אל תאכל בשר!" הממוען לכולם. אבחנה זו מוסיפה רובד נוסף לאתיקה, בדמות "לוגיקה אתית" - הרי אם הציווים המוסרים הם קטגוריים, הם חייבים להתיישב זה עם זה, כלומר אם שינית את דעתך, יכול להיות שזה גם מכיוון שהגעת למסקנה שסך התפיסות האתיות שלך עכשיו עקבי יותר מאשר הוא היה קודם. לעומתם פיליפה פוט, זאת מהמאמר, ובאופן כללי הקונסקונטיאליסטים - פירשו עקרונות מוסריים כמשרתם של הגיון מאד ארצי, וטענו שהם מקבלים את ערכם מתוך ערך התוצאות של ציות להם. כדי להסביר את הערך של התוצאות עצמם, לעומת זאת, אין הרבה ברירה אלא לחזור להסברים נטורליסטים מכל מיני סוגים. ההסבר שלהם לכך שקודם חשבת שמשהו צודק, ועכשיו אתה לא, יכול להיות שהבנת עכשיו שחברה בה המשהו הזה נתפס כלא-צודק היא טובה יותר. אז יש כבר ארבעה הסברים לכך ששינית את דעתך ביחס למידת הצדק בהקשר כלשהו, אף אחד מהם לא מניח איזושהי אוטונומיה של העיסוק המוסרי, וכולם טוענים שבסיס הטענות שלך עומדים דחפים ריגשיים פשוטים, מהסוג שהמערכת הלימבית, דרך האמיגדלה, עשויה לעורר בקליפה בפרה-פרונטלית. הטעם בניסויים מהסוג שתואר במאמר, הוא בשיפור הבנתנו לגבי איך אנשים תופסים מושגים של צדק. זה אולי לא יעזור לי להחליט אם עלי למשוך בידית או לא, אבל זה בהחלט עשוי לעזור לי למשל כמחוקק או כשופט, בדיוק באופן אופן שמסך הבערות של רולס עושה את זה (נניח שהיו הופכים את הניסוי המחשבתי לניסוי פסיכולוגי, ומגלים ש-99% מהאנשים חושבים שזו דרך היפותטית מאד לא צודקת לקביעת עקרונות. האם לא הייתה לזה שום השפעה על ערך האמת של רעיונותיו של רולס, כי יש להם אוטונומיה אינטלקטואלית?) עד כמה שאני יודע, פיתוח תורות מוסר הוא לא עיסוק מרכזי של הפילוסופים העוסקים באתיקה, ובעשרות-השנים האחרונות רוב העבודה מהסוג הזה קרובה יותר למשפטים מאשר לפילוסופיה. אם אכן כך, זוהי התקדמות טבעית, והיא פועל יוצא של שיפור הידע והליטוש המושגי. אם לעשות אידיאליזציה (כנראה קצת מוגזמת, ובוודאות מאד פשטנית) למצב העניינים בפועל, אז הנוירופסיכולוגים מספרים לנו על הרגשות והדחפים האנושיים ומקורם, וכיצד הם קשורים לסיטואציות קונקרטיות ולמבנים חברתיים כללים. והפילוסופים מציעים דרכים בהם הרציונל האנושי יכול לעבד ולהכיל את הדחפים והאינטואיציות החברתיות המחווטות בנו. לאור התוצאות שלהם, הסוציולוגים, מדעני-המדינה והמשפטנים יכולים לפעמים להמליץ על דרכים שונות בהן כדאי לחברה לנהל את עצמה, בהתאם למאפייניה הייחודים. אבל אף אחד לא מנסה לומר לך באופן קונקרטי כיצד עליך לחיות. הם יכולים לספק לך כלים לחשוב על זה, אבל משאירים את החלק הזה באחריותך. ויש שחושבים שאפילו זה מוגזם, והכלים האלה לא יכולים לשפר במשהו או אפילו לשנות את האופן בו בני אדם וחברות מתנהלים. ג'ון גריי למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשקראתי את המוח הרגשי הרגשתי שהטענות שלו נגד הקונספציה הן משכנעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי, אבל נשמע מעניין. בכל מקרה, אני מבין קטן מאד בנוירולוגיה, אז בינתיים אסמוך על אלה מהם למדתי אני המעט שאני בערך יודע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער, אבל לא הצלחתי להבין את התגובה שלך. אתה מביא שורת פילוסופים של השפה, שלמעט הפוזיטיביסטים (שאליהם לא נתייחס ברצינות), כולם טוענים שהמוסר אינו רגשות או הרגשות. ואתה מביא אותם כדי להראות שבבסיס המוסר עומדים דחפים רגשיים פשוטים? הם לא תומכים בטענתך. בפרט, אגב, הייר. פרסקרפיטיביזם אינו תורה נטורליסטית והייר הוא זה שמנסה לעשות רה-קונסטרוקציה של התבונה דרך פילוסופיה של השפה. לגבי המשך תגובתך, נראה שגם כאן איבדתי את היכולת לעקוב אחר חוט המחשבה שלך. כיצד "הסוציולוגים, מדעני-המדינה והמשפטנים יכולים לפעמים להמליץ על דרכים שונות בהן כדאי לחברה לנהל את עצמה" על בסיס כל המידע האמפירי שאפשר לאסוף אי פעם? נניח שעומדת בפנינו השאלה אם לבנות חברה לכידה יותר במחיר חירות אינדיבידואלית או חברה פחות לכידה במחיר אנומיה חברתית מסוימת. נניח שאנחנו צריכים להחליט לגבי טובת הכלל מול טובת המיעוט. במקרה הטוב, כל מה שמדעני החברה יוכלו אי פעם להגיד לנו הוא מהו המחיר על כל אחת מהבחירות שלנו. אבל כיצד נקבע אם לשלם אותו מתוך ידיעת הנתונים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולם טוענים שהמוסר אינו רגשות והרגשות? לפחות לאחד הזרמים שהזכרתי, קוראים אמוטיביזם. באופן בו אני מבין אותם, כולם מקבלים את זה שבסיס המוסר יש רגשות והרגשות, וניסיתי להסביר באיזה אופן להבנתי הם עושים את זה. תמה משותפת אצל כל הפילוסופים הנ"ל - גם אצל הייר- היא בניסיונם ליישב בין כל הרגשות ואינטואציות לבין הסתירות שנוצרות בינהן, וביחד עם היכולת להבין את העולם באופן מכניסטי ולוגי. אני מסכים שמדעני החברה לא יכולים לומר אם ראוי או לא ראוי לשלם את המחיר של בחירה מסויימת, ומוסיף: אף אחד לא יכול. אחזור על הטענה הבסיסית שלי, כדי שלא נלך לאיבוד: אי אפשר לעסוק באדם ובראוי לו מבלי להבין את טבעו, וטבע האדם הוא מושא למחקר מדעי. מה לגבי הדוגמא של רולס? מדוע אתה מוכן לקבל את הניסוי המחשבתי שלו כלגיטימי, אבל לא חושב שכניסוי פסיכולוגי יש לו ערך עבור מי שמתיימר לדון בצדק? עוד דוגמא, אליה רמזתי קודם: אפשר למצוא חבורות קטנות של פרימאטים שחיות בטריטוריה מסויימת, והורגות בלי היסוס כל פרימאט שהן מוצאות בה ושאינו שייך אליהן. באופן טיפוסי, השייכים לחבורות האלה הם אחים, band of brothers במובן המילולי של הביטוי. מחקרים מגלים לנו שהם ובני-אדם חולקים גרעין משותף במוחותנו - אותה אמיגדלה שכבר הזכרתי - והיא אחראית לתחושת ה-"אנחנו נגד כל שאר העולם" שבני-אדם מכירים היטב, וכנראה שגם אותם חבורות של פרימאטים חשות (סוציוביולוגים ישמחו מאד לספר לך מהיא הדינמיקה ברמת המין שחיזקה את קיום התכונה הזו). נוירוביולוגים יוכלו לספר לך שקל מאד לפרימאטים לזהות אחים (נגיד, בעזרת הריח), אבל אצל בני אדם האמיגדלה מחווטת-היטב לקליפה הפרה-פרונטלית, שקיימת רק אצל בני האדם, וקשורה לתהליכי חשיבה מופשטים והבנה מורכבת של סיטואציה חברתיות. הקשר הזה מאפשר להשליך את אותה תחושה של "אנחנו נגד כל השאר" על צורות מאד מורכבות של "אנחנו", כמו למשל לאום (אני חושד שלסוציולוגים כבר לא יהיה מושג בשביל מה זה טוב). מה התנאים להווצרות תחושת הלכידות החברתית הזו? האם היא יכולה שלא להתקיים? האם כל "קבוצת כל בני האדם באשר הם" יכולים להיות קבוצת התייחסות עבורה? אולי קוסמופוליטיות בכלל לא קומפטבילית עם הנוירולוגיה האנושית? לא יודע. אולי. אבל דיון בנושא הזה - שהוא בפירוש דיון עם יסודות חברתיים ומוסריים - לא חייב להיות ספקולטיבי, וידע נוירולוגי עשוי להיות מאד רלוונטי עבורו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמוטביזם עוסק - כפי שציינת בעצמך - בעמדות ולא רק ברגשות. לעמדות יש מרכיב קוגניטיבי. למרות השם המטעה, האמוטיביזם אינו טוען שמוסר הוא רגש. אני כלל לא מכחיש שיש כזה דבר רגשות מוסריים, ואף כתבתי למעלה שמוסר בנוי על אלמנטים רגשיים, חברתיים ותבוניים. השאלה היא מה הקשר בין הרגשות הללו לבין המוסר. לגבי השאר, "ניסיונם ליישב בין כל הרגשות ואינטואציות לבין הסתירות שנוצרות בינהן, וביחד עם היכולת להבין את העולם באופן מכניסטי ולוגי" לא נשמע לי בכלל כזיהוי של המוסר עם רגשות. ואם אתה חושב שלא המדענים ולא אף אחד אחר יכול להגיד מה ראוי ומה לא ראוי, האם אתה מתכוון שאין כזה דבר מוסר אובייקטיבי? ואם כך, על מה אתה דן כאן? מה יעזרו לנו כל המדענים שבעולם? רולס: אם רוב האנשים היו מוכנים להסכים שההצעה שלו משקפת את הצדק, מדוע בכלל הוא היה צריך את מסך הבערות? הוא בונה תורה נוגדת-מציאות, והוא מנסה במכוון לערער על תפיסת הצדק הרווחת. מה בדיוק נלמד מניסוי שמראה שהוא אכן מערער על תפיסת הצדק הרווחת? בנוגע לשאלות של טבע האדם ושל מדע, אולי המחלוקת כאן היא על מהו מדע ומהן מגבלותיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר הזה אני מבין את המושג "עמדה" כמופע אינטנציונאלי של רגש. או בקיצור: רגש. באופן כללי, נשמע כאילו אתה לא מסכים איתי שיש זיהוי בין מוסר לבין רגשות - אלא שזו לא טענה שהעלתי, וגם אני שותף לויכוח שלך איתה. נראה שאנחנו מסכימים שמוסר בנוי על אלמנטים רגשיים, חברתיים ותבוניים. כן, אני לא חושב שישנו מוסר אובייקטיבי1. מדענים לא יכולים לומר מה ראוי ומה לא ראוי באותה מידה שבה פילוסופים לא יכולים לומר זאת. גם המדענים וגם הפילוסופים יכולים להציע כלים אנליטיים, אי-אילו תובנות, וכמו כן לספק גוף-ידע, שעשוי2 להועיל למי שמוטרד משאלות קונקרטיות בנוגע לראוי, לטוב ולצודק. מדענים עשויים לעזור בצורות שונות בהקשרים שונים של עיסוק במוסר: * כאשר אני מהרהר בשאלות אתיות קונקרטיות בקשר לחיי, ומסתמך לשם כך על רגשות ואינטואיציות - ידע לגבי מקורותיהן, סיבותיהן ותכונותיהן ישפיע על מידת ואופן השקלול שלהן במכלול השיקולים שלי, ואולי גם יעזור לי להעריך איך ארגיש בכל מיני אלטרנטיבות שאשקול3. ברוח סטיוונסונית אפשר לומר: לא רק הבנתי את מכלול העובדות הרלוונטיות על המושא תעצב את עמדתי כלפיו, גם הבנת מכלול העובדות הרלוונטיות על הנושא (=על עצמי) תורמת לה (ולכן אעדיף שהיא תהיה מדוייקת ככל האפשר). * כאשר מנהיג, שופט או מחוקק מהרהר בשאלות אתיות קונקרטיות הנוגעות להשפעתו על עיצוב החברה, ידע לגבי אלמנטים אוניברסליים של תפיסת צדק בהקשרים שונים, עשוי (ולדעתי גם צריך) להשפיע על החלטותיו, להוות חלק מאידיאל הצדק שעומד בבסיס פעולותיו. כמו כן, עליו להחזיק בציפיות ריאליות מאנשים, ולאזן אותן מול האידיאלים בהם הוא מחזיק - ותוכן הציפיות הריאליות האלה הוא מושא למחקר אמפירי. * למשל כאשר פילוסוף עוסק באתיקה, ומנסה לנסח מסגרת מושגית משכנעת ליישוב רציונאלי של רגשות, אינטואציות וידע - אינפורמציה לגבי המנגונים הפסיכולוגים והקוגנטיביים המעורבים בתהליכים הללו עשוי לעזור לו לבנות מסגרת מועילה ומשכנעת יותר. באופן כללי לדעתי אי אפשר לבנות כזו מסגרת כזו ללא תפיסה כלשהי לגבי המננונים האלה, ומדענים בהחלט יכולים לתרום להבנתם (כן, כבר כתבתי את זה קודם - מצטער על החזרה). 1 לעומת "מוסר אוניברסלי" שאולי קיים, אני לא יודע, צריך לשאול פסיכולוג. 2 יכול להיות שגם כל הפילוסופים וכל המדענים שבעולם גם יחד לא מקדמים במאום את התנהלותם המוסרית והחברתית של בני האדם, שמאז שנוצרו ועד שיכחדו ינהגו פשוט כמו שהומו-ספיאנס-ספינאס תמיד נוהג. זו, מאד-בערך, התזה של John N. Gray [Wikipedia] (אותי הוא לא שכנע). 3 מחקרים בפסיכולוגיה קוגנטיבית מראים שאנחנו גרועים מאד בחיזוי ריגשותינו שלנו בתרחישים היפוטתיים, ויכולים לפעמים גם לספק כלים לשיפור ההערכות האלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם רוב מה שכתבת בתגובה זאת 1. ברור לי שכשאנו מנסים ליישם תפיסות מוסריות אנחנו זקוקים לידע על העולם ועל עצמנו וברור לי שהמדע יכול לסייע לנו להשיג ידע תקף. אני לא רואה כיצד זה נוגע לתיאוריות המוסריות עצמן. אפילו אם ניקח תורה נטורליסטית שאומרת ש"ראוי להגדיל את סך האושר של בני האדם", המדע יכול לסייע לנו לדעת כיצד להגדיל את אושרם של אנשים בהתחשב בטבעם, אבל לא ממש יכול לגעת בכלל המוסרי או להורות לנו כיצד עלינו לחלק את אותו סכום אושר בין בני האדם. 1 למעט כמה משפטים, אבל לא נהיה נוקדניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שלאט-לאט מתבהרת לי כמה רחוקות תפיסות העולם שלנו. אין וויכוח כמובן שהיו פילוסופים שטענו ש-"ראוי להגדיל את סך האושר של בני האדם", אבל אני חושב שטענות מהסוג הזה הן אובסוליטיות בפילוסופיה. גם פילוסוף לא יקבע (ולא יכול לקבוע) מה ראוי ומה אינו ראוי, ולכן גם הוא לא יכול לגעת - לא מתוקף תפקידו כפילוסוף - בכלל מוסרי כזה. תפקידו, כפילוסוף, הוא לספק מסגרת מושגית-אנליטית לעיסוק בנושאים כאלה (או לחקור מסגרות כאלה). לא להגיע להכרעות אתיות. (אולי כדאי להבהיר: אני לא מנסה לדון כאן בחלוקת עבודה לאקדמאים - הם גם ככה לא שואלים אותי - אלא בתיחום עקרוני של דיסציפלינות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בכלל לא משנה לדיון הנוכחי שלא עסק בתפקידי הפילוסופיה. אבל למה אתה חושב כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה שאני לא חושב שתפקיד הפילוסוף לקבוע את הראוי, היא שאני רואה את השיפוט המוסרי כעיסוק אישי (שנעשה בתוך הקשר חברתי בין-אישי). בסופו של יום כל אדם מחליט לבדו, במיטב הכלים העומדים לרשותו ובהתאם למטען הריגשי והערכי שהוא מביא איתו מהבית, מה ראוי בעיניו. ישנם גם כאלה שלוקחים על עצמם תפקיד אקטיבי יותר, ומנסים לקרב אחרים להשקפתם. האמצעים שעומדים לרשותם הם כריזמה ורטוריקה, לא כושר אבחנה וניתוח. וטבעי שאלה העוסקים בפילוסופיה של המוסר, יתקרבו גם לתפקיד של נושאי-בשורה מטעם עצמם. בהכללה גסה וכנראה שגויה, אני מנחש שכל הפילוסופים של המוסר של לפני המאה-העשרים חבשו את שני הכובעים האלה יחדיו - אבל אידיאלית, אלה שני דברים שונים מאד. זו נראית לי שאלה מאד רלוונטית לדיון הנוכחי, שמרכיב מרכזי בו הוא ציפיות שונות לגבי התוצר של העיסוק באתיקה. מה דעתך על סיכום שורש אי-ההסכמה ביננו, בשאלה האם פילוסוף צריך (ויכול) להגיע להכרעות אתיות, או רק לחקור את תהליכי ההכרעה האלה ולפתח כלים מושגיים עבורם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אציע סיכום אחר. אני חושב שמה שמאפיין את הפעולות בתחום המוסר לעומת פעולות מסוגים אחרים, הוא שאם אני פועל מתוך אמונה שהמעשה שבחרתי בו הוא המעשה המוסרי, אני חושב שזה נכון לגבי כל פועל אפשרי. כל אדם שיעמוד באותה סיטואציה (בהנחה שכל התנאים שווים), יהיה צריך לפעול כמוני אם הוא בוחר בפעולה המוסרית. זהו מאפיין האוניברסאליות של המוסר. קאנט לקח אותו רחוק ואמר שמאחר שהתבונה היא אוניברסאלית והמוסר הוא אוניברסאלי, אזי יש זהות בין המוסר והתבונה. ''הרצון הטוב'' שהוא מדבר עליו אינו אינטואיציה מוסרית, אלא הוא הרצון לפעול בהתאם לחובה שנגזרת מהתבונה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק כמו קאנט. אני חושב שהמוסר כן מבוסס במקורו על אינטואיציות, ביולוגיות וחברתיות, אבל התבונה היא זאת שמבצעת את התכלול שלהם בהתחשב במאפיין האוניברסאלי של המוסר. אפשר לחקור מדעית את האינטואציות הבסיסיות שלנו, אבל גם אם נדע עליהן כל מה שאפשר (מדעית) לדעת, זה לא יעזור לנו בשאלת התכלול התבוני. התבונה אינה מושא למחקר מדעי, אלא הנחת יסוד של המדע. מאחר שהתבונה משותפת לכל בני האדם, אנחנו יכולים לשכנע אנשים אחרים בצדקת ההכרעות שלנו, או לפחות לשכנע אותם שההכרעות שלנו עדיפות מאלו שלהם. אין שום סיבה שהאינטואיציות והרגשות יקבעו במישרין את התנהגותנו. אתה לא מקבל את האלמנט האוניברסאלי והאלמנט התבוני במוסר, ובוחר להישאר עם האינטואיציות הראשוניות שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צריך לחשוב על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את הפתיל ואני רוצה לנסות לברר כמה עניינים שעלו בו, במיוחד אובייקטיביות המוסר, באופן שאולי יהיה מקובל עליכם. אני זוכר שני הקשרים בהם מוצמדת המילה "אובייקטיבי" למוסר. בראשון השאלה היא בעצם שאלת קיומה של תורת מוסר זו או אחרת ואילו בשני עומדת על הפרק תקפותו של המוסר. הטענה במקרה הראשון היא שישנם מבנים מופשטים הקרויים תורות מוסר (עפ"י הגדרה כלשהי). דוגמא לאחת כזו (בתקווה שהמטא אתיקנים יעניקו לה את האישורים הדרושים, למשל עקב עקביות דרישותיה מכל בני האדם) היא: איסוף יום-יומי של אלמוגים מלב השמש הוא הטוב העליון, בעוד שדיונים על אופנה עם חד-קרן הם הרע העליון. יש לדאוג בכל מחיר למימושם של ערכים אלו על-ידי כל אדם. במקרה של התנגשות בין השניים, החד-קרן לוקח. בדיקה (מייגעת) מצביעה על כך שתורה זו עושה שימוש מועט בידע על העולם ובמיוחד דל הוא המענה שהיא נותנת לצרכיו של האדם הנורמטיבי 1. משום כך, עשוי עומר לסווגה, במידה מסויימת של צדק, כ"תורת מוסר לא רלוונטית" ואף ייעץ לפילוסופים המכבדים את עצמם להתעלם ממנה כפי שאלו מתעלמים, ללא נקיפות מצפון, מאינסוף תורות מוסר אחרות, לטובת התרכזות באותו מיעוט של תורות מוסר שלפחות מנסות לתת מענה לצרכים בנאליים, ואולי גם מתחשבות בסדרי הטבע. הוא אף עשוי להחמיר ולהטיל על פילוסופים של המוסר ללמוד הסטוריה ואף לעבור הכשרה אצל ג'ושוע גרין המוזכר בדיון 3209, כדי שאלו לא יתדרדרו אל תהום הנשיה המתמטית, שם מתענגים מוחות חריפים על הנחות יסוד כיד הדמיון הטובה עליהם ועל הנגזר מהן, ללא כל רלוונטיות לחיי אנוש ולעולמו. אם נחזור לעניין האובייקטיביות, העובדה שקודם לי איש מעולם לא העלה על דעתו את תורת המוסר שהצגתי כאן (ולכן גם לא שקל את מילוי מצוותיה), אינה גורעת כהוא זה מעצם התקיימותה כעוד מבנה במרחב התאורטי המכיל את כל תורות המוסר האפשריות. כלומר, אובייקטיביות מוסרית מן הסוג הראשון מתייחסת לעצם התקיימותו התאורטית באופן שאינו תלוי באדם זה או אחר של כל מבנה העונה על ההגדרה היבשה המסווגת אותו כתורת מוסר. לפני שאמשיך בעניין האובייקטיביות, בתגובה 548539 התייחס עומר לדחפים רגשיים כבסיס המוסר. נדמה לי שאני מסכים עמו, כל עוד כוונתו באמת רק לבסיס (הרי למשנה סדורה ועקבית נחוצים יותר מאשר דחפים...) ובתנאי שכוונתו היא לבסיס ההתנהגות המוסרית ואולי גם לחלק מבסיס חקר המוסר, שכן כאמור, תורות המוסר כשלעצמן, אינן זקוקות לכל רגש; רק היחס האנושי אליהן עשוי להיות כזה ורובן כאמור, בכלל אינן עונות על שום דחף רגשי. המשך שאלת האובייקטיביות: ישנו הקשר נוסף במסגרתו מיוחסת לתורת מוסר תכונת האובייקטיביות. זה קורה (לעיתים) בדיונים עם ניחוחות רלטיביסטיים שם נטען שכדי שאדם יכפה את ערכיו על אחרים (דוגמא: איסור ביגמיה), צריך הוא להאמין שלמוסר שלו ישנו "תוקף אובייקטיבי", כזה שאין למוסרו של האחר. לפי גישה זו, אובייקטיביות זו היא המעניקה לכפיה "תוקף חיצוני", שהוא גם הצידוק לכפיית ערכים על מי שאינו מקבל אותם מרצונו. במילים אחרות, טענתו של אדם שהמוסר שלו הוא האובייקטיבי משמעה כאן שהמוסר שלו "הוא המוסר הנכון". לא חסרים "סימוכין" לאובייקטיביות מסוג זה כגון טענות על רצון האל, סדרי הטבע, כורח השכל הישר או פשוט אינטואיציה אישית חזקה עד כדי "ידיעה" באשר למהות הטוב וזהות הרע. יש לי ספק אם ניתן כיום למצוא פילוסוף רציני שיראה באלו סימוכין של ממש. אך גם אם מסיבה שאיננו ערים לה תוקף חיצוני כלשהו לשיטה מוסרית מסויימת (ידועה או שאינה) אכן קיים, עדיין, כדי לממש את תביעותיה, נחוצה פעולת בחירה - הרי הכרת הטוב אינה זהה לבחירת הטוב, כך שלעצם "נכונותה" של תורה מוסרית ישנו ערך מוגבל. אך לא רק שביסוסה של אובייקטיביות מן הסוג השני הוא מפוקפק ולא רק שאין בו כדי לגרור עשייה, אלא שגם אין בו כלל צורך, לפחות תאורטית, כדי להצדיק כפיה. בד"כ צידוק הכפיה המוסרית הוא פנימי לתורה המוסרית ממנה הוא חלק. הרי רוב תורות/שיטות המוסר (ניחוש) לפיהן חיו אנשים, כוללות כחלק מהן אופציה ואף חובת כפיה על אחרים, ובכפיה זו עושה אדם שימוש מתוקף קבלתו על עצמו את עולה של מערכת ערכים. כלומר, פעולת הכפיה אינה נזקקת לטענה החיצונית לתוכן התורה מוסרית, כגון היותה התורה "הנכונה אובייקטיבית"; די בבחירתו של אדם ללכת בדרכה 2, כדי להתיר לו ואף לגזור עליו את מרכיב הכפיה שבה. האם אבחנות אלו מוסכמות עליכם? האם הבנתי נכון את מובני האובייקטיביות אליהם התייחסתם? מכירים אחרים? ----------------------------------------------------------------------------- 1 לא זה מן הביטוי "תואר ע"י שכניו כאדם נורמטיבי". 2 לצורך הקיצור אני מפשט (מאוד) את עניין ההכרעה המוסרית, שהרי בד"כ איננו פשוט בוחרים "תורה מוסרית" מן המדף (או מן הראש) והולכים בדרכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין נכון, המובן הראשון של אובייקטיביות שאתה מתייחס אליו הוא אונטולוגי (קיום) והמובן השני הוא אפיסטמולוגי (תוקף). אני לא בטוח שאני מבין את המובן הראשון: אני חושב שלמבנים אינטלקטואליים יש קיום. אבל מה הרעיון של התקיימות תיאורטית? במה הוא מקדם אותנו? השאלה אם הכרת הטוב זהה לבחירת הטוב היא שאלה שדורות רבים עוסקים בה. מאז סוקרטס ועד להוגים של הזמן האחרון, קיימת הסברה שהכרת הטוב כן זהה לפעולה על פי הכרה זאת. אבל גם אם לא תקבל את הסברה הזאת, מדוע "לעצם 'נכונותה' של תורה מוסרית ישנו ערך מוגבל"? אני צריך לבחור את המעשה המוסרי לעשותו, ואם אסתמך על תורה מוטעית, חוששני שאני עלול לבחור את המעשה הלא-מוסרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האובייקטיביות האונטולוגית מספקת לפילוסופים בסיס יציב ומשותף לחקירתן של תורות מוסר כלשהן, מבלי להתלות בפרטי נפש האדם. מוגבלות ערך ''נכונותה'' של תורה מוסרית נובעת בדיוק מכך שהכרת הטוב אינה גוררת את עשיית הטוב, אם כי, כפי שאתה מציין, אפשר לטעון שהכיוון ההפוך דווקא כן נכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה איזה בילבול עם המובן של "קיום". להבנתי, התורות המוסריות קימות - אחרי שהגו אותן - באותה מידה שתורת המספרים , או המספר 7 קיימים. ככה גם "הטוב העליון", אלוהים, שטן, וחד-קרן קימים. אפילו אידיאליסטים שחושבים שהדברים האלו קימים באיזשהו אופן מחוץ למוחותינו (כלומר שהמספר-7 ואלוהים יהיו קימים גם אחרי שהאנושות תימחק מהעולם) לא חושבים שיש להם קיום אמפירי - כזה שאפשר לשבור עם פטיש, או למדוד עם מד-חום וכו'. מהדוגמה שלך נדמה שאתה מודאג לא מקיומן של תורות מוסר אלא מקיומן האמפירי של הישויות שהן עוסקת בהן (כמו חד-קרן) או "טוב". ואם הבנתי, אז לדעתך (כמו של עומר), אם אין לישויות האלו קיום אמפירי - כזה שכל אחד יכול לשבור עם אותו פטיש - אז אין לתורה שמתייחסת אליהן תוקף אובייקטיבי ולכן היא לא רלוונטית. אני חושב שזו טעות. כמו שכבר אמרתי, לגיאומטריה יש תוקף - כלומר היא נכונה (או לא) - גם אם אין בעולם אף גוף בעל שלוש צלעות. כי הדבר החשוב ביותר שהתורה הזאת איננה אומרת הוא שיש גופים משולשים בעולם. כך גם תורת המוסר של קאנט שמדבר על התנהגותם של "בעלי תבונה" כפי שהיא מתחייבת לדעתו מהיותם "בעלי תבונה". התורה הזאת קיימת ותוקפה (נכונותה) האובייקטיבי איננו תלוי בקיומם של בעלי תבונה. גם אם בעולם ישארו רק פרות, גם אז יהיה לתורת המוסר של קאנט אותו תוקף (או אי-תוקף) אוביקטיבי בדיוק. מה שכן, אם ישארו רק פרות, יש מצב שתורה שעוסקת ב"בעלי תבונה" לא תהיה מאוד רלוונטית ולא יהיה מי שירצה ליישם אותה. אבל זה לא מפתיע - גם עכשיו יש פחות שמעוניינים ליישם אותה, אולי זה אומר שקימים פחות בעלי תבונה? אתה יכול לשאול מה נותן תוקף אביקטיבי לתורה שמושאיה אינם אמפיריים - כמו משולשים, בעלי תבונה, ומספרים. אני חושב שזה אותו הדבר שנותן תוקף אוביקטיבי לנכונותו של המשפט "A או לא-A". ואני בטוח שאתה תאשר את המשפט הזה בלי להשתמש בסרגל או מד-חום. יחד עם זאת, אני יכול להעלות על הדעת אנשים - כלומר, יצורים שהולכים על שתיים ומזכירים בצורתם אותנו - בני תרבויות אחרות שידחו את המשפט הזה (לאלו קאנט לא יקרא "בעלי תבונה"). נו, אז מה - בגללם תגיד שהמשפט הזה לא תקף, או לא רלוונטי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"מה לגבי הדוגמא של רולס? מדוע אתה מוכן לקבל את הניסוי המחשבתי שלו כלגיטימי, אבל לא חושב שכניסוי פסיכולוגי יש לו ערך עבור מי שמתיימר לדון בצדק?" וקודם ===>"(נניח שהיו הופכים את הניסוי המחשבתי לניסוי פסיכולוגי, ומגלים ש-99% מהאנשים חושבים..." אני חושב שאתה טועה אם אתה מיחס לרולס "ניסוי" במובן האמפירי - שמריצים הרבה פעמים ועושים סטטיסטיקה על התוצאות. כל הסיפור של מסך הבערות הוא רק כדי לומר לנו אילו נתונים רלונטיים ואילו לא רלוונטיים - כמו ששופט מנחה את המושבעים מאילו עדויות להתעלם (למחוק מהפרוטוקול) ואיזה עובדות לכלול בדיוניהם. אחרי ה"פילטר" על הנתונים הלא רלוונטיים (לדידו, כמעט כל הנתונים האמפיריים/חברתיים אינם רלוונטים) אין אצלו שום דבר אמפירי - הוא מספק אלגוריתם איך לבחון כל רשימה אפשרית של עקרונות צדק. מי שיפעיל את האלגוריתם שלו, יקבל (אם אין לו בג) את מערכת הצדק שלו. אם היית עורך הצבעה או מראה לו תוצאות מדגם של שאלון פסיכולוגי או בדיקות ניורונים, הוא היה אומר שכל אלו לא רלוונטיים לנכונות עקרונות הצדק יותר מאשר הם רלוונטיים לנכונות משפטי חפיפת משלולשים. לכן, רולס איננו מצדיק את עקרונות הצדק שלו על העובדה ש-99% או 51% מהאנשים יסכימו איתו, אלא על העובדה שהאלגוריתם מוביל לתוצאה הזו בהכרח לוגי. בשביל לתקוף אותו אתה צריך להראות שהאלגוריתם או הפילטר על הנתונים איננו תקין. והרבה אנשים באמת טוענים זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהבנתי את רולס, וברור לי שהוא לא הציע לעשות ניסוי אמפירי (את זה אני הצעתי). עם כל הכבוד לרולס, אף אחד לא הסמיכו להכתיב עבורי תפיסות של צדק. הסיבה היחידה שאקבל את רעיונותיו, היא אם השתכנעתי שמושג הצדק שהוא מתאר חופף (או משפר) את תפיסת הצדק האינטואטיבית שלי (הלוגיקה משחקת תפקיד משני). מחקר מדעי, לעומת זאת, יכול לומר משהו אוניברסלי יותר, ואישי פחות, על התפיסה האנושית של מושג הצדק - גם מבלי לחפוף לחלוטין לתחושת הצדק הפרטית שלי. כאשר שופט עומד לקבוע תקדים פסיקתי, ובוחר להסתמך על רולס כדי לנמק מדוע היא צודקת (זה לא ממש תרחיש היפותטי) - מוטב היה לו להסתמך, לפחות בין השאר, גם על מחקר כזה (אם יש אחד בנמצא). (בעיני גם ברור למדי שניסוח מופשט של טענה הנוגעת לצדק, המבוססת על מידע מדעי לא טריוויאלי - תהיה מטבעה משכנעת יותר[*], ובמובן הזה נכונה יותר, מטענה המבוססת אך ורק על אינטואציה אישית של מישהו, אפילו אם הוא חכם כמו רולס). [*] פשוט כי באופן טבעי, היא תחפוף טוב יותר לתפיסת הצדק של הקוראים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מתרשם שאתה מבין את רולס. לכן תמוהה בעיני תהייתך "מדוע אתה מוכן לקבל את הניסוי המחשבתי שלו כלגיטימי, אבל לא חושב שכניסוי פסיכולוגי יש לו ערך עבור מי שמתיימר לדון בצדק?". רולס לא מציע/מבצע שום ניסוי. הוא אומר לך מאילו נתונים להתעלם כשאתה משווה מערכות שונות של צדק. הנקודה שרציתי להדגיש במיוחד היא שבניגוד למדענים הניסויים, רולס לא מייחס שום משמעות לסטטיסטיקה (99%). כמו שהיו אומרים לי בילדותי כשאמרתי "אבל כולם אומרים ש.." - "נו, אם פעם כולם אמרו שהארץ שטוחה, אז זה היה נכון?". ===>"עם כל הכבוד לרולס, אף אחד לא הסמיכו להכתיב עבורי תפיסות של צדק" כמובן שלא. אבל מה עניין הסמכה לכאן? מי הסמיך את אוקלידס לקבוע משפטים בגיאומטריה? (אני מתנצל על החזרה לדוגמאות הללו, אבל אתה מקפיד להתעלם מהן). האם גם לגביהם מה שקובע זו האינטואיציה שלך (בעוד שהלוגיקה משחקת תפקיד משני)? כמובן, איש לא הסמיך את אוקלידס ואיש לא מחייב אותך לקבל את משפטיו מחוץ לשיעורי הגיאומטריה. אבל בתוך הדיסיפלינה שנקראת גיאומטריה יש דרכים מקובלות לדחות אותם: אתה יכול לערער על האקסיומות שלו או להצביע על כשל לוגי במסקנות שהוא גזר מהן. אתה לא יכול (בתוך אותה דיסיפלינה) לערוך הצבעה, לבדוק ניורונים או למדוד חום. כך גם בדיסיפלינה שנקראת אתיקה (נורמטיבית): רולס מציע לנו "משפטים" או "עקרונות צדק". איש לא כפה עלינו את משפטיו. אבל בתוך האתיקה אתה יכול לדחות אותן רק אם תדחה את הנחותיו - למשל שאנשים הם חופשיים ושווים - או תצביע על כשל לוגי באופן שהוא גוזר מהן את מסקנותיו. אם לא עשית אף אחת מאלו אז עקרונות הצדק שלו נכונים (בעינך!) וגם אז אתה לא חייב לנהוג על פיהם. ===>"כאשר שופט עומד לקבוע תקדים פסיקתי, ובוחר להסתמך על רולס כדי לנמק מדוע היא צודקת (...) - מוטב היה לו להסתמך ... גם על מחקר [אמפירי]." אם תוכל להסביר לי רק את הנקודה הזאת אני אודה לך מאוד. למה השופט צריך מחקר אמפירי? אם הוא מקבל את הנחות המוצא של רולס: אנשים חופשיים ושווים. וגם עוקב אחר האלגוריתם (הוכחה) של רולס ולא מוצא בה כשל, אז הוא חייב לקבל גם את מסקנתו של רולס (או שלי, או שלך). מה עוד השופט צריך כדי לקבל הכרעה? ===>"בעיני גם ברור למדי שניסוח מופשט של טענה הנוגעת לצדק, המבוססת על מידע מדעי לא טריוויאלי - תהיה מטבעה משכנעת יותר" זה הדבר הכי פחות ברור בעיני. עדיין לא הבנתי איזה מידע מדעי יכול לשכנע אותך באשר לנכונותן של טענות על צדק. אתה יכול לבדוק "מדעית" ש-99% מהאנשים לא רוצחים. אתה יכול לגזור מזה חוק - אסור לרצוח (ולנמק אותו בעבודה שכמעט אף אחד לא רוצח) אבל זה לא צדק, שהרי 99% מהאנשים לא אוכלים ריבה עם דג מלוח, ואתה לא תגיד שריבה עם דג מלוח זה אי צדק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקלידיס משחק במשחק, ואתה מוזמן להצטרף אליו אם אתה רוצה (כלומר לקבל את האקסיומות ולחקור את העולמות בהם הן מתקיימות). רולס מנסה לומר משהו קונקרטי על בני-האדם (חלקו נורמטיבי וחלקו אימפרטיבי). אתה יכול לחשוב שהוא צודק או שהוא טועה, ובעצמך להיות צודק או טועה בעניין הזה - אבל זה לא דומה למה שאוקלידס עושה, וההבדל הזה נותן תוקף לשאלה "מי הסמיך את רולס?", ומשאיר את הפנייה איתה לאוקלידס חסרת משמעות. השופט צריך להסכים שהנחות המוצא של רולס משקפות את תפיסת הצדק בעיניו (שכרוכה באינטואציה ורגשות). במונחים לוגיים, זו דרישה סמנטית ומטא-לוגית, שדומה למתן ערך-אמת להשמה במבנה. כלים לוגים או אנליטים לא יעזרו לו בקבלתה או דחייתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שזה מקדם אותנו (או עוזר לי להבין). אולי זה סימן שכדאי להפסיק. אני עדיין לא חושב שנכון לייחס לרולס, או אפילו לקאנט (שלדבריו קוראים לפעמים ''ציוויים מוחלטים''), איזו סמכות לצוות או הסתמכות על סמכות כזו. זה אנחנו שכופים את ציוויהם על עצמינו, אם אנחנו רוצים. וזה אנחנו שמשתכנעים בנכונות המשפטים של אוקלידס ובוחרים לבנות בתים על פי הם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |