 |
|
 |
||
|
||||
 |
מקשרת גם כאן את הראיון החשוב שהתפרסם היום עם פיליפ זימבארדו - שמסיט את הדיון בהתעללות מקווי האופי של הקורבן, וכנראה בצדק. ראו למשל את הדוגמא המצמררת בפסקה הראשונה - ארוסה של הנערה הוא שהשפיל אותה, תוך קבלת הוראות בטלפון מאדם שאינו מכיר. "כשאנחנו נתקלים במקרים של רוע דוגמת אושוויץ, התגובה האנושית הנורמלית היא: 'איך מישהו היה יכול לעשות את זה?'. ההנחה הסמויה של התגובה הזו היא "אני לא הייתי יכול". אבל הניסויים מוכיחים שכן היינו יכולים. שום דבר ברקע של המתנדבים בניסוי הכלא שלי לא הצביע על אפשרות של התנהגות מרושעת. האנשים האלו היו אתה ואני". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני תמיד שומע על הסיפורים האלה, אני נורא רוצה להאמין שאני הייתי פועל אחרת. אני הרי בטח הייתי מורד בסמכות, מסרב לעשות משהו איום למישהו אחר, אפילו אם זה בהוראתו של בעל סמכות ואחריות, אני אחר. ההסטוריה שלי מלמדת שיש לי על מה להסתמך: סירבתי פקודה כשהיא נראתה לי לא חוקית (ועוד למפקד בבה"ד 1), הצלתי בחורה מאונס (היא היתה שיכורה, במיטה שלי ואני חושב שהיא ידעה מה הכוונות שלי, אבל היא נראתה כל כך חסרת אונים ומסכנה) וכששירתתי כמפקד של מתקן כליאה, במקרה היחיד (שידוע לי) שבו הוכה אסיר, הזמנתי את מצ"ח, הגשתי תלונה, מסרתי עדות והעדתי במשפט של החיילים המכים. בכל המקרים האלו באמת לא הייתי יכול לפעול אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זימבארדו מסביר בדרכו המרתקת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי היסטוריה דומה אבל במקרים מינוריים הרבה יותר, של פעולה גלויה מול לחץ קבוצתי. נגיד, כשכל חברי הגרעין בעידודו הפעיל של המדריך1 ישבו באסיפה וטענו שמישהי היא שקרנית כפייתית ואני התעקשתי שלא יעשו לה משפט שדה כזה). הייתי שמחה לחשוב שהעובדה שאני רגילה להרגיש אאוטסיידרית תעזור לי גם במקרים חמורים. אבל כאמור, מי יודע. (הצלת בחורה מאונס - בידי מי? או שלא הבנתי את הבדיחה). 1 שניצל את הלך הרוחות כדי לאלתר תרגיל "הגל" קטן, והיה מאוד מרוצה מעצמו אחרי כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חצי בדיחה - היתה לי בחורה עירומה ושיכורה במיטה ולמרות שהיא לא התנגדה, לא בקשה להפסיק וכמעט בוודאות היא ידעה מה הכוונות שלי כשהיא באה איתי, הפאסיביות שלה והבעת הפנים האומללה של חוסר אונים מוחלט, מנעו ממני לשכב איתה. אז לא חשבתי שלו הייתי מחליט כן לשכב איתה היה מדובר באונס. היום אני חושב אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי אב מרביץ באכזריות לבנו בן החמש/שש (הוא הפיל את הסנדביץ שלו על המדרכה) ולא עשיתי כלום. עד עכשיו אני מצטער על זה. אבל גם אם הייתי מעיר לו, המקסימום שהוא היה עושה זה להפסיק להרביץ לילד ברחוב ולהרביץ לו בבית. מה יהיה על הילד הזה, כואב הלב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי אם מרביצה לבנה שהיה בגיל דומה ובתחילה לא עשיתי כלום. גם לא איזו מלה או שתיים. ראיתי זאת בהזדמנות שנייה ובהשתפנות יתרה לא פניתילשום גורם ראשמי, אלא רק לפסיכולוג שהוא ידיד משותף, שסיפרתי לו על העניין והוא הבטיח להתערב. הוא גם עשה זאת (ובהצלחה). לזכותי אגיד שחששצי מאוד שפנייה לשירותי הרווחה או גוף דומה, גם אם לא תביא להוצאת הילד מביתו, תגרום לשבר טראומטי במשפחה שבה ניתן הענין לפתרון ''רך'' יותר שהוא הרבה יותר סביר. אני רוצה (כמובן) להאמין שלאא הייתי משתתפת בניסוי נוסח מכות החשמל, אבל ה''בסיס'' לתקווה נראה לי אולי לא מספיק. סיבה אחת היא שהתעללות של ממש אינני יכולה לראות אפילו בסרטים, היא פוצעת אותי ישירות. הסיבה השנהה היא שאינני קלה בקבלת סמכות בשום מצב, ואולי אפילו במיוחד לא סמכות מדעית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה פירוט המקרה שבדוגמא (מישהו קישר בתגובות למאמר בכלכליסט): ותיקון: לא ארוסה של הנערה השפיל אותה, אלא ארוסה של עובדת המסעדה (אם אפשר לקרוא כך לסניף מקדונלדס :-) ). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |