|
||||
|
||||
לפני כמה ימים היתה כתבה מרתקת של אבירמה גולן ב"הארץ" על שתי אמהות חד-הוריות מבית-שמש. היה כתוב שם על מצב דומה: הן מקבלות סיוע מהביטוח הלאומי. אחת מהן מאוד מעוניינת לעבוד יותר ממה שהיא עובדת, כדי להגדיל את הכנסתה. אבל אם תעשה זאת, היא תאבד את הסיוע, ובלתי סביר בעליל שהיא תצליח להגדיל את הכנסתה בצורה כל-כך דרמטית שהיא תרוויח מהמהלך. כך היא "תקועה". מצד אחד, יש כאן אבסורד ברור: האינטרס של המדינה היא שהנזקק יעבוד (יותר), ויהיה פחות נזקק. האינטרס של הנזקק גם הוא (במקרה של אותה אישה, ושל Xslf לעיל) לעבוד (יותר), ולהגדיל את הכנסתו. אבל בסידור הנוכחי, אם הוא יעבוד יותר הכנסתו לא תגדל, ולכן הוא לא עושה זאת, ונשאר גם נטל על החברה, וגם במצוקה כלכלית מסויימת. מצד שני, מה אפשר לעשות? אם המדינה לא תסייע בכלל, הרי לברזיל נהיה, ורעבים יתגוללו ברחובות. אם המדינה תסייע ללא מבחן הכנסה, אז ייצא שכל מיני עשירים מופלגים מקבלים גם עוד איזה אלפיים לחודש מביטוח לאומי, (כי הם אם חד-הורית, נניח) ויצאנו קצת מגוחכים (שלא לומר לא-צודקים). אפשר לנסות להקים מנגנון פיקוח (או להשקיע יותר במנגנון קיים) שיבדוק עבור כל נזקק האם הוא באמת לא יכול לעבוד יותר. זה כמובן בעייתי. חשבתי על רעיון אחר: שורש הבעיה הוא שתשלומי הסיוע תלויים בסף הכנסה חד, הכל או כלום. מדוע שלא יינתן סיוע מדורג: הסכום המלא של הסיוע יוענק למשתכרים עד X שקלים בחודש. מכל שקל נוסף שמשתכר הנזקק, יופחת מהסיוע חצי שקל (או כל פקטור אחר, בין אפס לאחד). כך, הנזקק יוכל לעבוד יותר ולקבל לכיסו חצי מכל שקל נוסף (או יותר, או פחות, תלוי בפקטור); מצד שני, החל מסף הכנסה מסוים כבר לא יקבל סיוע בכלל (וכך נימנע מלסייע לעשירים) - אבל הסף הזה יהיה הרבה יותר גבוה מהכנסתו כפי שהיא לפני השינוי (X ועוד הסיוע החודשי). |
|
||||
|
||||
אותה בעיה קיימת גם אצל פנסיונרים שלא יכולים להשתכר מעל מינימום נמוך מאד. |
|
||||
|
||||
הרעיון שלך כל כך הגיוני, עד שאין שום סכוי שהוא יאומץ על ידי גורם ממלכתי כל שהוא. ולראיה - סיפור מהחיים: לפני לא מעט שנים נפצעתי במהלך שרות מילואים, והוכרתי כנכה צה"ל. ככזה, הייתי זכאי לתוכנית שיקום על חשבון משרד הבטחון (במסגרת זאת ניתן לקבל "מספר ירוק" למונית, זכיון לתחנת דלק, ועוד כל מיני פתרונות שיקומיים, בהתאם לפרמטרים שונים). תוכנית השיקום אשר בחרתי היתה מימון לימודים ודמי קיום לתקופת זמן מוגבלת. דמי הקיום כמובן הותנו בלימודים במערכת מלאה, ובאי השתכרות (שין שמאלית כמובן) נוספת. מהר מאד התברר לי כי מדמי הקיום אפשר אולי להתקיים, אך קשה מאד לחיות. כפי שיודע כל מי שהוא (או שהיה) סטודנט, גם מי שלומד במערכת מלאה, יכול להרויח כמה גרושים בעבודות סטודנטים כאלו ואחרות, אלא שלסטודנט הממומן על ידי מדינת ישראל אסור להשתכר אפילו שקל אחד בעבודה כזאת, שכן הוא יאבד את דמי הקיום המשולמים לו. כל הנסיונות לפנות לגורמים האחראיים בהצעה דומה לזאת שהצעת בתגובתך נענתה בכך שהדבר בלתי אפשרי. מה שנאמר לי זה: "אסור *שנדע* שאתה עובד" (ההדגשה במקור, על מנת להבהיר גם לקשה תפיסה כמוני איך הוא אמור להתקיים למרות הכל). אבל השיא עדיין לפנינו: באחד הימים התארח בגלי צה"ל שר הבטחון, וענה לשאלות מאזינים. התקשרתי לגל"ץ, והעליתי את הבעיה (ואת פתרונה המוצע, ברוח הצעתך), בשידור, לפני שר הבטחון. בשידור ענה שר הבטחון (אני מצטט מהזכרון, אבל זוהי רוח הדברים) שלא יעלה על הדעת שהמדינה תפקיר את נכי צה"ל, וכי נכה צה"ל לא יוכל להתפרנס בכבוד, והבטיח תשובה מפורטת בהמשך, לאחר שיבדוק את הנושא. ואכן, כעבור מספר ימים קיבלתי מכתב בחתימת שר הבטחון שהוא בדק את הנושא ואלו הן ההוראות. מה שלא כתב המוח האנליטי הוא מי נתן את ההוראות האלו, ומי מוסמך לשנות אותן... ובענין המאמר עצמו - אירגון נכי צה"ל אינו מזדהה עם מאבק הנכים מתוך רצונו לשמור על אקסלוסיביות. "לא יעלה על הדעת" שמי שנפגע ממחלה, או תאונת עבודה יזכה לאותן הטבות כמו חייל גיבור אשר חרף את נפשו למען המולדת. |
|
||||
|
||||
למעשה, ההצעה של ירדן מזכירה למדי את ''מס ההכנסה השלילי'' של מילטון פרידמן - אחת ההצעות המבריקות ביותר ששמעתי למדיניות רווחה הכוללת תמריצים לעבודה. כמו שאמרת, ההצעה הזו כל-כך הגיונית, עד שאין סיכוי שמישהו יישם אותה. |
|
||||
|
||||
בתאונת דרכים טפשית בזמן שירותו (אפילו לא בדרך לבסיס או ממנו) או שיחק עם רימון יד צה''לי כשהיה ילד קטן. |
|
||||
|
||||
כי הרי ''לא יעלה על הדעת'' להבחין בין חייל לחייל. איפה נשמע כדבר הזה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |