 |
|
 |
||
|
||||
 |
בנוגע לזה שבטעות יצא לך לחבב להיט, דווקא נדמה לי שיצא לך טוב. לוידע כמה שומעים ברדיו את "דרך המשי", אבל זה מתגמד לעומת ההשמעות של "וידוי" מאותו התקליט, וכשהוא רק יצא נדמה לי שגם "אופליה" ו"אמרת אמרת" הושמעו הרבה יותר. כך שלא נשללה ממך החברות במחתרת. כיוון שהזכרת (בתגובה אחרת) את "ליל חניה" וגם (בלינק) את "מסביב למדורה", לדעתי מדובר במקרים הפוכים. "מסביב למדורה" הוא טקסט נוטף סנטימנטליות, הוא פשוט להבנה ומתאים להיות שיר פופ. רוזנבלום קלט את זה יפה, הלביש עליו סלייד מייבב בגיטרה חשמלית ועוד כמה שטיקים רוזנבלומיים, ויצא מעולה. לא שאין שם בעיות – ההארכה המלאכותית של סופי הבתים די משונה, שהרי לפעמים מדובר בשורות הכי פחות חשובות ("כתמיד בניסן הירח", "ואפילו ספרים כבר נתנו") – ועדיין, פופ במיטבו. בניגוד גמור ל"מסביב למדורה" וגם ל"תקופות השנה" שעליו דובר למעלה, ב"ליל חניה" חטא רוזנבלום בחטא היוהרה, ולטעמי המוזיקה היפה לא מחפה על זה. רוזנבלום בחר טקסט שמבחינת מורכבותו יש בו מספיק חומר לאופרה וחצי, וניסה לכפות עליו מוזיקה של פסטיבלים. התוצאה עושה עוול אמיתי למילים, וכמו "ארץ מבוא השמש", מדגישה בהן רק את הבנאלי. מלכתחילה בלתי אפשרי בשיר של פסטיבל להדגיש את הרעיון המורכב של אלתרמן, שמוצא יופי בכל המלאכות הקטנות המתבצעות בגדוד העוצר לחניה לילית בין קרבות. מתוך כל פרטי ההגיג הפילוסופי של אלתרמן, רוב המאזינים יוכלו לקלוט רק את העליצות שבה ירדנה ארזי שרה את השורה על "מראה המלחמה" או את תרועת החצוצרות בשורת הסיום על "איש יורה ואיש נופל". מהשיר המקורי, העוסק באנושיות של הפרטים הקטנים, קיבלנו שיר שמתענג על הדם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התענגות1 על הדם לא ממש זרה לאלתרמן. ___ 1 מילה קצת קיצונית, אבל שיהיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. יש בהחלט משהו בדבריך, אבל אני מוצא גם נקודות זכות ב"ליל חניה" ביחס המוזיקה למילים. באשר למסר של השיר, הוא לא חד-משמעי, וראה הפתיל בתגובה 174478. אני חושב שמה שחשבתי שם שהוא כוונת המשורר, והוא כנראה לא, הוא מה שיוצא מהמוזיקה של רוזנבלום; וזה לגיטימי למוזיקאי ליצור פרשנות משלו לשיר. שנית, אני לא שומע עליצות מיוחדת בשירה של ארזי, רק יופי נקי של שירה זכה, שבאוזניי לא צורם בבית שעדיין מדבר על היופי שמלאכות הקטנות. ותרועת החצוצרות בסוף הולמת את התוכן (גם אם אפשר לטעון שבאופן קיטשי משהו). אבל בעיקר אני חולק על הגדרתך "מוזיקה של פסטיבלים" - לי נדמה שזו מוזיקה שלא היתה קודם בפסטיבלים (של הזמר העברי) וגם לא אחר-כך. רוזנבלום עשה כאן משהו חדש, ויומרני, מין פרוגרסיב-זמר-עברי. אני מניח שהוא בכוונה בחר טקסט מורכב ורב-קולי, וזאת כדי לבנות עליו מוזיקה מורכבת ורב-קולית (אמנם רק בעיבוד, ולא בלחן). בעצם, מזכירים לי בבית את מה שוזנבלום מספר: (ליד התמונה של יהורם גאון); אם להאמין לו, אז הוא דווקא בחר במקרה טקסט מורכב ורב-קולי. אם כך, אז הייתי אומר שהוא בחר לאחוז את השור בקרניו ולכתוב מוזיקה שתפרוץ את גבולות הז'אנר. אבל סדר הדברים לא משנה את האבחנה, לא שלך ולא שלי. ייתכן שהוא לא הצליח מספיק, אבל לטעמי הוא היה לפחות בכיוון. וזה שהוא שמר על מסגרת שניתנת לעיכול ואהבה על-ידי הקהל הרחב, זה לשבחו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |