בתשובה לאור, 11/01/02 15:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי אור אני לא יודעת "למה התכוון המשורר" עם העידו הזה, אבל הנה כמה מחשבות שעלו בי, ושהן בעירבון מוגבל מאוד. עידו הוא הדובר עצמו כשהיה ילד. רק כדי לעזור להבחין כאן בין הילד והבוגר אקרא לבוגר עינם (בלי שום התחייבות לגבי מי הם השניים אצל עגנון! כבר ביקשתי משכנה שלי שהיא מורה לספרות בדימוס את העגנון שלה והיא הבטיחה להורידו מהבוידם...) עינם מרגיש שהמלים (כהגדרות, קריטריונים שמולבשים על המציאות) חוצצות בינו לבין החיים-כחוויות-חזקות, ראשוניות. והוא מתגעגע אל עידו, שחי וחווה חוויות כאלה, מפני שלשונו היתה אחרת- אולי מפני שהיו בה פחות מלים? (99 המלים בשפה הנשכחת של עגנון הן פחות ממאה, פחות ממספר מושלם, ולכן עוד לא שפה כ"כ גדולה בפני עצמה שהיא מתחילה לבוא במקום החיים?) המלים חוצצות בין עינם והחיים כמו שהשיער על המצח מפריע לעידו במשחק והוא מסלק אותו הצידה, שלא יחצוץ בינו לבין ה"משהו יותר גדול" שעידו הוא כיסוי לו. (כיסוי אינו לב החוויה, אבל הוא לפחות נוגע בה?) "לכסות על המלים, לפזר עליהו עפר"- ולהישאר בלעדיהן. כשהמלים לא ימלאו את המוח יוותר ריק (רי"ש בחיריק); וזה מפחיד. כדי שלא לפחד, עינם (כן, יש כאן תנועת הלוך-ושוב כל הזמן בין השניים) אומר לעצמו "ההמתנה הזו היא שיר". פה, בריק, אין הסחת דעת ויש אפשרות לאמת. אלה שלא שותקים- ממשיכים להיכשל במלים וליפול. לעומת הנפילה עידו עולה, מצטלצל, גבוה, גורלי, מפחיד. הטלת במטבע היא הטלת גורל שמוחלט ומובע לא במלים אלא ב""חיתוכי אוויר עגולים". זה גורל שאי אפשר להתווכח איתו או לשנותו ברציונליזציות, ולכן האימה. עינם רוצה שעידו יבוא אליו ומנסה לפתות אותו- בוא אל בין החומות. חומות העיר העתיקה בירושלים, מקום שלוש הדתות? חומות המלים? ובתוכן עוד צורה סוגרת, מעגל של כסאות, ושוב- גם של מלים. דת חדשה, עבודת הלשון. קבוצת דיון כלשהי? עוד ועוד מלים שלא מגיעות לשום מקום? ואז הדיון הופך לזיון. בלי אומר, ובלי שמות. חוויה ראשונית. אמנם גם זה קורה "רק עם מתן האות". אבל מתן האות מוביל למתנות. והמתנה הזאת הופכת את חייך מחיי מלים לחיי תנועות, מעינם לעידו. ועדיין בלבול בין הילד למבוגר- "אחד אחד ניגש לקחת את המתנה". כמו ילדים שמקבלים שקיות עם "פרסים" בסוף מסיבת יום הולדת. אבל כאן זה מין. עידו חי שוב לרגע, אבל כבר הוא מסדר את המכנסיים ומביט. והמביט מהצד במקום להיות- הוא עינם. עידו שוב אבד לו. יש עוד הרבה בשיר, בין השאר יש רובד אפל שמרמז על מוות. אבל מספיק להיום, לא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את "עידו ועינם", הפנטזיה המטפיזית המקסימה של עגנון, אז אני יכול לספק (בינתיים) דיווח חלקי: עידו ועינם הן שתי לשונות עתיקות אשר נחשפות בידי דמות חידתית בשם דוקטור גינת. הוא מפרסם עליהן שלושה ספרים שמקנים לו פרסום עולמי: תחילה ספר ובו צ"ט מילים מלשון עידו, לאחר מכן ספר דקדוק שלם של אותה לשון, ולבסוף ספר מזמורים בשפת עינם. פירוט נוסף עלול (א) להרוס את הקריאה לאלו שיקראו, (ב) לגרום לאלו שלא יקראו לראות עצמם כאילו קראו, ו(ג) לחטוא למורכבות העצומה של הסיפור. לכן, רק אספר שמדובר בסיפור יפהפה המשלב עיסוק בשפה ובידע, בארוטיקה מטפיזית, בגבריות ובנשיות; ואוסיף שני רמזים: 1) מסתבר שלשונות עידו ועינם הן לא בדיוק מה שחשבנו בתחילה; 2) מקורות יודעי דבר מוסרים שמילות השיר "ידל ידל ידל וה פה מה" (המושר בסיפור) הן ראשי תיבות של הפסוק השיר-השירימי "יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו". בתקווה שסיקרנתי אתכם מספיק, אני מסיים בזאת. ניתן לשער שתגיע בהמשך תגובה מפורטת הנוגעת לשיר עצמו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |