בתשובה לג. שמעון, 11/01/02 12:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם כבר חשיפה אישית: קני ברון עם דייב הולנד ודניאל הומייר הם טריו מדהים. ראיתי אותם בפריז בבר אפל בקרב קהל עצום של חמישה אנשים - סוג של חוויות שאפשר למצוא רק בג'אז. ופסנתר ובס - מעט שונה, אבל אין כמו קרלה בליי וסטיב סוולו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי בקנדה, הייתי בהופעה של איזו להקת רוק אלטרנטיבי כלשהי בפאב אפלולי, כשהקהל כלל אותי, את הסאונדמן, ואת שני הברמנים שיצאו החוצה. במהלך ההופעה הגיעו שתי בחורות שכנראה הכירו את חברי הלהקה, אבל אפילו הן יצאו החוצה עד מהרה. באמצע ההופעה, עצר הסולן ופנה אל איש הסאונד, ושאל אותו אם יש טעם להמשיך. הוא הצביע ישירות עלי, ואמר שצריך לתת לי תמורה לכספי (לא שילמתי גרוש, כמובן). הסולן ניהל איתי דיאלוג קצר (היי, מאיפה אתה? ישראל? מה באמת? וואו, זה נורא רחוק! נכון. טוב, אז אני אקדיש לך שיר על מלחמה. (לעצמי) יו, תודה.). אחרי זה, כמובן, כבר לא יכולתי להמלט. בסוף ההופעה, המתופף ניגש אלי והודה לי שנשארתי עד הסוף... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל השמות שציינתי הם של ענקי-ג'אז בין הגדולים שחיים היום. השווה זאת ללראות הופעה של הצ'ילי-פפרס עם עוד חמישה אנשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב השירים והתקליטים שלו רוויים במנייריזם, ברצון המביך והמעצבן לחקות אחרים, ביצר האקסטרוברטי שלו להיות "גדול" בסגנון ההגשה, בשימוש בקול, ובגימיקים הבידוריים שהוא זורע לעבר הקהל כל הזמן. לאחרונה קניתי שני תקליטים שמראים את היכולת האמיתית והכנה שלו כאמן רציני של שירי פופ-ג'אז ושל בלדות ושירי "סטנדרט" מהרפרטואר האמריקאי הקלאסי (פורטר, גרשוויין). האחד שמו The Wham of Sam שלמרות שמו הוא תענוג לאוזן. השני הוא תקליט בו דיוויס שר רק בליווי הגיטרה של אלמאידה. מומלץ למי שאוהב שירת ג'אז על גבול הבלדות של שנות ה-40-60, כמו פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, טוני בנט ואחרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |