|
||||
|
||||
דבר אחד שברור מן הכתבה הנוכחית הוא שביטון אינו חש שום חרטה, כלומר - הוא אינו חש שום חרטה *מוסרית*, אלא הוא מתחרט רק על כך שהסתבך באופן שיסכל את תכניות הקריירה שלו לעתיד. אני משערת שמדבריו כפי שמצוטטים בכתבה זו, אפילו איתי כוחיי יכול להבין עד כמה סצינת בקשת המחילה שלו בביהמ"ש, בניצוחו של דרורי, היתה מבויימת ומזוייפת, רמב"ם או לא רמב"ם. (לגבי דרורי עצמו - נדמה לי שלמרות המגלומניה המוזרה שצמחה בו מתוך אותו מעמד של "הוד ושגב" - הוא נהג כפי שנהג כנראה מתוך תום לב ובמידה סבירה של כוונות טובות, לפחות ברגעי ההתחלה של הסולחה האומללה ההיא) פרט שלדעתי הוא מעניין: נגה אמרה לעיתונאים ביום של הערעור בפני אדמונד לוי כי כיום היא יודעת יותר משידעה אז ושהיא יודעת גם "שהוא (ביטון) מדבר עליה". עכשיו, בעקבות איומו המרומז של ביטון בכתבה הנוכחית - "כל האמת תינתן לאחר פסק הדין" - אני נוטה לשער שאכן הוא דאג להפיץ על זוראיש שמועות ורינונים במטרה ליצור סביב עצמו הילה מרטירית - הוא עצמו הוא הקורבן האמיתי, קורבן השיטה, קורבן החברה, קורבן האפליה העדתית ("יש כאן בחישה גדולה של הפרקליטות שעשתה עריפת ראשים מכוונת גם לי וגם לעדה האתיופית. כולנו קורבן בפרשה וכולנו נעקדנו."). הרעיון הוא שבדרך זו יצליח בכל זאת להציל את קריירת הדיינות האבודה, או, לחילופין, לבנות על המקרה קריירה פוליטית (ש"ס - הגזענות הישנה שעוד לא נעלמה כלפי עדות המזרח ובייחוד כלפי יוצאי המגרב, קיפוח מקצועי, "תקרת זכוכית" וכיו"ב). |
|
||||
|
||||
קריירה פוליטית אפשר לצערנו. קריירת הדיינות שלו אבודה כבר הרבה לפני שניתן פסק דין כלשהו. ברור לי כצהריים, שנושא הדיינות נועד לשרת את זיכויו בדין ולא להפך. איילים רבים טועים בזה, כי לשני הצדדים בדיון כאן נוח לומר שהזיכוי נועד לשרת את הדיינות. |
|
||||
|
||||
רעיון מעניין, אפשר הסבר? |
|
||||
|
||||
לפחות במקרה שלי, זה לא עניין של "נוח לומר", אלא שפשוט לא העליתי עד עכשיו על דעתי אפשרות הפוכה. אם כבר נקבע ממילא שביטון אכן עשה את המעשים, ואם הוא קיבל עבודות שירות ופיצוי בסך 10,000 ש"ח - וכל זה היה *לפני שידעו* שיום אחד הפרשה תקבל פרסום רב - מדוע, בעצם, לדעתך, היה משהו עקרוני כל כך בכך שדווקא המילה הזאת, "הרשעה", לא תיכתב - אם זה לא לצורך הדיינות? חוץ מזה, גם לפי הפס"ד, כשעוד אפשר היה לקרוא אותו ברשת - נראה שלשופט, בכל אופן, היה חשוב שלא להרשיע את הנאשם (אני מניחה שהיה כאן מצידו איזשהו עניין של סימפטיה של העוסקים בתחומים משיקים - אולי תחושתו של דרורי, כעוסק במשפט, היתה שחבל על כל שנות ההכנה והלימוד הרב שעבר ועובר ביטון לקראת הדיינות, שירדו לבסוף לטמיון). |
|
||||
|
||||
רקע: (אין לי פרטים מדויקים, אשמח לתיקונים). בסך הכול יש בארץ כ-100 דיינים המכהנים עד לפרישה לפנסיה, זהו חלק קטן מבין העוברים את מבחני כושר הדיינות. בגלל בריתות פוליטיות מתמנים בעיקר חרדים (ש"ס ויהדות התורה) כאשר למועמדים של הציונות הדתית, ארגוני הנשים וגופים חילוניים נשארים פירורים. בין סיום לימודי הדיינות למינוי יכולות להפריד עשרות שנים, וצריך רקורד מרשים גם מתקופה זו. גם הציונים מלימודי הדיינות משפיעים, אבל למרבה הצער גם קשרים מפלגתיים ומשפחתיים. השכלה משפטית, שירות צבאי - מהווים יתרון בלבד. בראש הועדה למינוי דיינים מכהן שר המשפטים, וחברים בה גם הרבנים הראשיים, חברי כנסת, דיינים ונציגי לשכת עורכי הדין. הוועדה עורכת ראיונות ודיונים פנימיים. יש הליך פתוח של הגשת התנגדויות. לא ניתן למנות אדם שעבר עבירה שיש עמה קלון. לדעתי, סביר שתיקי הגניבה והדריסה של ביטון יובאו לועדה גם אם לא תהיה בהם הרשעה. כמו כן הועדה תוכל להתרשם מהאופי והמזג השיפוטי של המועמד, שבשלב זה של הדיון אנו מסכימים שאינם מתאימים לתפקיד. אם ניקח בחשבון גם את יחס ההיצע והביקוש של המועמדים לדיינות, ואת הביקורת הציבורית שבה הועדה נתונה, לא סביר שום תרחיש שבו ביטון ימונה. באשר לפרוטקציה - אולי יהנה ממנה אחד האחים שלו... לשאלתך: הרשעה בעבירה פלילית מהווה מכשול בהרבה מאוד שלבים בחיים, למשל אם הוא ירצה לעבוד בבנק, או ג'וב בשירות המדינה (בכל זאת מקושר), או אפילו כקופאי בחניון. זו מהווה סיבה מספקת לרצות להוריד את המילה "הרשעה" מהרקורד. אף אחד לא רוצה "הרשעה". בתור תירוץ ביטון ניסה לטעון שמכיוון שהוא לומד לקראת דיינות המילה "הרשעה" תפגע דווקא בו באופן מיוחד. זה באשר לביטון. את דרורי קטונתי מלהבין, אם כי תיאוריית הסימפטיה, ואולי אפילו הזדהות, נשמעת לי קולעת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |