בתשובה להאייל האלמוני, 08/06/09 20:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא חושב ש''התפרעות כנגד שוטרים היא חמורה יותר מרצח'', אבל מקובל, אא''ט, שאותה עבירה שנעברה כלפי עובד ציבור נענשת בחומרה יותר מאשר אם נעברה נגד סתם איש מהרחוב. הרציונל הוא כנראה הוספת ממד הפגיעה בנציגות הריבונית של המדינה לעבירה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי בדיוק מהי "הוספת ממד הפגיעה בנציגות הריבונית של המדינה לעבירה". מכל מקום, העניין איננו בכך שפגיעה בעובד ציבור היא, באיזשהו אופן, "פוגעת יותר" מאותה פגיעה כשהיא נעשית כלפי אדם אחר, ואיננו בכך שדם עובד הציבור סמוק יותר או שנפשו רכה ורגישה יותר. מטרת ההחמרה בעבירות נגד עובדי ציבור (המעוררת במשך השנים ויכוחים בקרב אנשי מקצוע1) היא הרתעתית - ע"מ לאפשר לעובדי הציבור לבצע את תפקידם ללא חשש לפגיעה בהם. עם זאת, האמירה מתגובה 513077, שאליה התייחסה שאלתי, ועכשיו אמירות ההסבר מתגובה 513102 - "אני קורא להחמיר עם פורעי חוק", ו"מי שתוקף שוטרים מסוכן לשלטון החוק ובכך מסוכן לכל אחד ואחד מאתנו" - הן מוגזמות מאוד, לטעמי, ולהפתעתי (שהרי זהו שוקי שמאל הותיק אך הלא-מוכר, נדמה לי), עולה מהן צליל ליברמני-פופוליסטי משהו, מאסכולת - "ההמון הפשוט מבין רק כוח, אז נראה להם מי כאן מחזיק בצוארו של מי - שירעדו!". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הניסוח שלי שם לא היה מוצלח. אנסה להסביר: אני חושב, ואולי אני טועה, שהרציונל (בנוסף לרציונל שהבאת) להחמרת הענישה בעבירות כלפי עובדי ציבור היא גם שהפגיעה בהם היא סוג של פגיעה במדינה, בנוסף על הפגיעה האישית באדם הנפגע. עובד הציבור מייצג את המדינה בפני האזרח, ועל כן יש בפגיעה בו משום "מרד" או "התרסה" או <הכנס מלת תואר אחרת שמתאימה כאן>, במדינה. יכול להיות שזה בעצם שקול בסופו של דבר אותה מטרה הרתעית שאתה מדבר עליה - הכרה בריבון וקבלת מרותו, ובפרט יכולתו לבצע ולהשליט את כל הנגזר מהריבונות, דרך מעשיהם של עובדי הציבור, אשר אם יחששו מפגיעה בהם, לא יוכלו לממש את ריבונות המדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל עליי חלק ממה שאמרת, אבל לא מדובר בשום פנים בגישה שתארת ("ההמון הפשוט מבין רק כוח, אז נראה להם מי כאן מחזיק בצוארו של מי - שירעדו!"). הגישה היא ששלטון החוק נועד לשרת את טובת הכלל ולא את טובת הפרט. מערכת המשפט יכולה וצריכה לשרת את הפרט אבל רק כאשר זה תואם את טובת הכלל. אני מודה שזו גישה קצת מעורפלת מפני שהיא מעבירה את רוב הבעייתיות אל השאלה מהי טובת הכלל. בכל זאת יש לה משקל משום שהיא לדעתי צריכה להנחות את השופטים. דוגמה: במקרה של חולה אנוש שנמצא לו שביב תקווה בדמות תרופה נסיונית חדשה ויקרה במיוחד, יכול השופט להורות למדינה להשיג עבורו את התרופה. אני מניח שביה"מ לא ירצה להתערב במקרה כזה פשוט משום תקנת הציבור. אפרופו ליברמן, בזמנו ניסיתי לטעון שהבעיה עם "חוק הנאמנות" של ליברמן אינה בדרישה לנאמנות עצמה אלא בכך שאינה שיוויונית והיא מוטה באופן גזעני. לא בטוח שהצלחתי לשכנע אפילו את עצמי, אבל גישה שיטתית המניחה שכל מה שליברמן תומך בו ,הוא בהכרח שגוי בודאי שאינה רציונלית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |