|
חוששני שזה רק חלק מן התמונה. בביוגרפיה של רדזינסקי על סטלין מסופר על סופר יהודי גרמני שביקר בשנות ה-30 בבריה"מ של סטלין (נדמה לי שהיה זה שטפן צוויג) ולא חדל להתלונן על כל דבר שראה שם (כפי שדווח מייד ע"י המלווה ומתורגמנית שלו שהיתה עובדת הנ.ק.וו.ד). באופן מפתיע, לאחר שיצא למערב פרסם ספר או מאמר שכל כולו תשבוחות למולדתו של מעמד הפועלים. היו כאן שתי תופעות ששיחקו תפקיד.
א. ראשית היתה כאן התופעה של האינטלקטואל הבז להמון ומנסה להתקיים ולהתפרנס ע"י שיתוף פעולה עם השלטון המרמה ומנצל את המוני העם הנבערים. בתקופה המדוברת, צריך לזכור שהרודנים הגדולים רדפו בעיקר את האינטלקטואלים, בעוד פשוטי העם נטו ככל שהדבר היה ניתן ל"הסתדר" עם השלטונות. בפרט אצל אינטלקטואלים יהודיים אפשר לצפות ללא מעט ניכור בינם לבין שאר המין האנושי. ב. שנית, חייבים לזכור את מעמדה של בריה"מ באותם ימים. שנות השלושים היו הרקע לצמחתם של ברכט, מאלרו, אורוול והמינגווי וכן המרגלים פילבי, ברג'ס ומקלין, קלאוס פוקס והרוזנברגים. מצד אחד היו הפאשיסטים באיטליה, גרמניה וספרד ומן הצד השני היו השמרנים הקלריקליים בארה"ב, בריטניה וצרפת שמנעו כל פעולה אפקטיבית נגד הפאשיזם משום שראו בו מחסום נחוץ נגד הבולשביזם. נראה היה לאנשים הגונים רבים מאוד, שבריה"מ היא תקוותו האחרונה של המין האנושי. אינטלקטואלים רבים מאוד שהטיבו לדעת מה מתרחש בבריה"מ של משפטי הראווה והגולאגים פשוט סירבו לפרסם את מה שידעו פשוט מתוך החשש שהדבר יסייע לפאשיסטים. פול ג'ונסון (שוב בספרו על "האינטלקטואלים") מתאר כיצד סרבו המו"לים בבריטניה שהיו אנשי שמאל לפרסם את כתביו של אורוול שניסה לחשוף את הרדיפות והטבח שבצעו הסטאליניסטים בשותפיהם למחנה הרפובליקני (שהיו מרקסיסטים גם הם אך לא סטליניסטים).
ג. נקודת המפנה שהיתה תחילת הירידה של המחנה הקומוניסטי היתה פנייתו של סטאלין מן "החזית העממית" (שיתוף הפעולה עם כוחות סוציאליסטיים ובורגניים נגד הפאשיסטים) לחוזה מולוטוב-ריבנטרופ (שת"פ עם הפאשיסטים נגד המדינות הדמוקרטיות). באותו זמן ושנים רבות אח"כ נראה היה שהמהלך הזה שיתק את מחנה השמאל שכנשוך נחש ומהופנט ענה אמן אחרי המהפך המדהים הזה, פשוט בגלל חוסר כל אלטרנטיבה אחרת. רק כעבור כ-20 שנה התברר שהמהלך הזה פעל כמים השוחקים סלע ופורר את תמיכת השמאל בבריה"מ. הביקורת של מאלרו ואורוול, הרומן של האוונגארד האירופאי-שמאלני עם המאואיזם שהסתיים גם הוא בקול דממה דקה, ההסתייגות מפעולות הסובייטים בהונגריה וצ'כוסלובקיה, העלמותן של תנועות הפועלים הקומוניסטיים בארה"ב, המבוכה ולעיתים אפילו התמיכה של השמאל האירופאי במאבק שניהלו גורמים לאומיים, ריאקציונריים וקלאריקליים כנגד בריה"מ (פולין, יוגוסלביה ורומניה, הגירת יהודים/גרמנים/ארמנים מבריה"מ, התנועה הפראבוסלאבית). התגובה הזו היתה התוצאה ארוכת הטווח של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. המשיח הקומוניסטי שהבטיח לגאול את העולם מחרפת הקפיטליזם והפאשיזם, התגלה כמשיח שקר וכגרוע משניהם כאחד.
|
|