|
ההליכה של היוצר אל סברה ושתילה מעוררת תמיהה. יותר משהאירועים היו מזעזעים עבורו, נראה שהוא מרגיש גאווה שהוא לקח חלק בהיסטוריה ועכשיו הוא רץ לספר לחבר'ה. כל מה שצריך זה לעטוף את זה בנראטיב המקובל והנה מוצר צלופן שאין בו שום דבר אותנטי ולא שום דבר כנה.
אני לא מאשים את פולמן על שהוא מגיע מן ה''חוגים השמאלניים'' או שהוא מביע אידיאולוגיה פציפיסטית. בעיניי פולמן מייצג זן גרוע ואחר, זן האנשים שאין להם אידיאולוגיה בכלל. שהם מבקשים לכסות על הריקנות המחשבתית שלהם בהליכה אל כותרות גדולות, אל דבר שלא צריך עולם פנימי מכיוון שכבר מגולם בו סיפור משלו. ממש ריחמתי על הגיבור המתייסר לגרד מזכרונו- לא את ההדחקה, אלא את רסיס האיכפתיות, את רסיס ההרגשה שהמראות בכלל עשו לו משהו, וזה שלא לומר טלטלו את עולמו הפנימי לעד, והנה- תרועות והידד, הוא הצליח לגייס איזה רסיס של זיכרון של הרגשה שפעם עברה עליו.
אני מתאר לעצמי שהסרט של פולמן לא היה עושה כל כך הרבה כותרות אלמלא הוא היה נוגע בנושא בעל תהודה בינ''ל. לו בתור יוצר שמכבד את עצמו הוא היה מצליח להפקיע את האגו שלו עצמו מן האירועים ולספר סיפור של אחרים, אולי הייתי מכבד את זה, אבל האגו טריפ הנרקסיסטי מגיע לשיאו בכך שפולמן אפילו אינו מלהק בן דמות לעצמו, אלא מזדהה לחלוטין בתוך הדמות המצויירת של עצמו, כאילו באמת יש משהו בסברה ושתילה בבחינת אירוע היסטורי בעל נגיעה לכולנו, שקשור בקוף השרלטן הזה. הנה לפנינו אדם שמנצל בצורה צינית אירוע שיש בו כאב אותנטי להרבה אנשים, בדרך אל התהילה ואל המליונים. בכך לדעתי הוא לא לגמרי שונה מהותית מויקטור אוסטרובסקי בספריו על ארגון המוסד, או מהאמן בטלן ההוא משטוקהולם שבנה לעצמו שם על המיצג של בריכת הדם, שנוצר ב''דם לבו הדואב''.
|
|