בתשובה ליעקב פופק, 24/12/01 11:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה יש לך ממרגרינה. חמאה מלוחה של תנובה (עטיפה בצבע זהוב). הכי טעים בעולם פרוסה של לחם שחור פושטי עם ה מ ו ן חמאה מלוחה. והמלך: עם אבוקדו גם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המרגרינה מחזירה אותי למחוזות ילדותי בבית שמש עת אימי עליה השלום היית פורסת לי פרוסת לחם שחור מורחת עליה שיכבה דקה של מרגרינה (מטעמי כשרות) ומעליה מניחה 2 פרוסות עגולות ודקיקות של נקניק תה, לעיתים הייתה מוסיפה אף מלפפון כבוש בחומץ (אם אבא שלי לא גמר את כולם). מאז עברתי שינויים רבים, אינני אוכל עוד נקניקים בשל טראומה שעליה אספר אולי בפעם אחרת ופיתחתי אלרגיה מוזרה למלפפונים, אבל השילוב של לחם עם מרגרינה ותה הופך אותי לכמה רגעים לאותו ילד קטן החש בטחון ואהבה בחיק אימו היחידה. למרוח את הלחם בחמאה זה לוותר על זכרונות הילדות שלי, על חלק מזהותי, וזאת לא אעשה בשם הסנוביזם הקולינארי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, מקבלת (ומקנאת). אני אישית סולדת מכל מה שמזכיר לי את אמא שלי בכלל ואת הבישול שלה בפרט (רגל קרושה רועדת בצלחת. איזה איחס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי יש רעד ברגליים בעיקר כשאני מדבר עם נשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הא ,הזמן ,הזמן האבוד ההוא. אולי פעם אכתוב על כך ספר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמר מישהו חכם ממני (למעשה זה הייתי אני אבל אני לא אוהב להתהדר הדברים שאמרתי בעבר אז נגיד שזה היה מישהו אחר שהוא יותר חכם ממני). לפעמים אני מתגעגע לילדות, אבל לא לשלי, שלי הייתה מחורבנת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל המאכלים המסריחים האלו של האשכנזים האליטיסטים...יום אחד נעלה ונראה לכם מה זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני? אליטיסט? וואו תודה זה ממש נחמד מצדך, לא היית צריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת אין לי לב לעשות לך את זה. רציתי לספר לך משהו על זכרונותי עם הסבתא ניקול בקונגו הבלגית של סוף שנות ה-50, והפונדי עם שמאלץ הנימוח שהיתה מכינה. אך חבר טוב שלי הוציא תואר בהנדסת מים באוניברסיטת פטריק לומומבה במוסקבה ועובד כיום במנהל הכינרת, ולכן אחשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכבוד גיל 16 בקשתי מאימי עליה השלום כמתנת יום הולדת שתקנה לי גוש פסטרמה רומנית זוגלובק במשקל שלושת רבעי הקילוגרם. את הגוש הנחתי במקרר ומידי יום הייתי חותך ממנו חתיכה בגודל שיזף ומכרסם להנאתי עד שיום אחד הקדמתי לשוב לביתי ומצאתי את אבי בועל באכזריות את גוש הפסטרמה. מיותר לציין את התדהמה שאחזה אותי לנוכח המראה הנורא. למרות שלא סיפרתי על הדבר לאימי (מה שעלה לאבי כסף רב) הורי התגרשו בסופו של דבר. אבי פתח מעדניה בבית שמש שבה מכר בעיקר סוגים שונים של נקניק וחריצי גבינה אולם כעבור שנתיים היא נסגרה בצו של משרד הבריאות. מאז, אני לא שולח ידי בנקניק משום סוג שהוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהזדמנות כלשהי פגשתי באיזה פקיד קולוניאלי דוחה בפרצופו התאוותן ובמשמניו הלבנים, שהשמש האפריקנית רק האדימה אותם עד לזרה. הוא סיפר לי שעזב את בריסל בגלל שהבחורות שם נטשוהו לנפשו. תאר לך, נהג לאמר, פה מספיקה תנועת אצבע צרידה ומייד הן מתפשטות ומתמסרות לי. משוגעות על לבנים. "בקונגו מי צריך בורדל?". היה המוטו שלו. "באירופה מביא אבאה'לה את בנו לדפיקה הראשונה לבורדל. רק שכאן, מי צריך בורדל?" כשסבתא ניקול עזבה עם משאית עמוסה בשקי קקאו לקינשאסה, חשבתי על דבריו. שכבתי במיטתי, העטופה בכילה נגד יתושים, והעמדתי פנים כמעיין בספר ילדים, כאשר ניף, אחת מהן, צעירה ובעלת חזה גאה פסעה פנימה לאחר ה- Niff, viens-toi הצרוד-קמעה שלי. רגע, אמרתי שאחשה (מנהל הכינרת וכל זה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשה חשה, הכנרת אינה יכולה להמתין. אני אשמע את שאר הסיפור בהזדמנות אחרת. דרך אגב, מתי עשית בדיקת איידס בפעם האחרונה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהקשר הדברים ברור שמדובר בתחילת שנות ה-60 ואילו האיידס פרץ והתגלה, דומני, ב-1983 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין הבורדל מזכיר לי את חברי ז'אק מן המילואים. ראוי שיהיה אתר מיוחד שיתאר את חייו של אדם מקסים זה המשלב יוזמה ממזרית ותום לב חולמני ומתלהב. הוא גדל באורוגוואי ולבר מיצווה נתן לו אביו כסף ושלח אותו לבורדל מקומי. עד גיל 17 הוא בילה רק עם זונות, ועל כך הוא לא סלח לאביו עד יום מותו. הוא גם לא סלח לחברתו הראשונה בארץ כשגילה שהיא קתולית אדוקה, בניגוד למה שסיפרה היא לו. את חברתו השניה הוא תפס עם אחרת במיטה. הוא התקשר מייד לאביו שדחק בו להצטרף לשתיים. אבל הוא היה מזועזע מן המראה הנורא ועזב אותה מיידית. למילואים הראשונים בפלוגה הוא הביא עיתון תועבה, אותו הסתיר במטול הרימונים במהלך הסיורים בגיזרה ולקח אותו למקלחת, שם ביצע בעצמו מעשים אותם המקלדת לא סובלת, ללא כל בושה. נדמה לי שבמילואים אלו הוא רצה גם להביא בובה מתנפחת ולגבות כסף מן החבר'ה עבור השימוש בה. משום מה, לא נסתייע הדבר. וזהו רק קצה המזלג של עלילות ז'אק. ותאמינו או לא, הוא אדם סימפטי, עדין ורגשן, אם כי יש לו נטייה יתרה להשתמש בנשק - גם במילואים בהם אנו עכשיו הוא היה הראשון ומאז קנינו לא שתקו, עד שמפקדי הגזרה אסרו על הפלוגה לירות כמעט לגמרי (אל דאגה, מדובר לכל היותר בירי באויר או בשיח שעשה הפטשי חשוד ליד העמדה). אבל בעצם זה לא קשור לכלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברתם את גבול הטעם הטוב כבר מזמן. בבקשה די. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היתה לי כל כוונה לפגוע בך או במי מקוראי האייל, אך גם בקריאה חוזרת איני מוצא מה הבעייה, לבד אולי מחוסר קשר ישיר לנושא. בכל מקרה, אני מצטער אם נגרמה לך אי נעימות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגזמת (אף פעם לא מאוחר וכו'). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחר כך עברתי בזריזות לשיגול נשים אפריקאיות מגודלות, אשר עכוזם בולט למרחקים כספינת ההולנדי המעופף בראשי. בתחילה נאלצתי לפתות בריות מגודלות ושמנויות אלו, אשר בידם המדולדלת אחזו בנוסף בסיכות דקירה קניבליות. המשימה לא היתה פשוטה, אך בגלל שמרחתי את פני הלבנות בצבעי הסוואה חומים כיאה ואיש קינשאסה אמיתי, יכלתי ללא כל בעייה של ממש כבר מהדקה השלישיל למשש את חזיהם הנפולים, שדמו לעיסות בצק שחור וצמיג כבאגדות ילדי פינלנד על הדבורות השחומות והמסוכנות הפוצעות והמפצפצות מהמיזרח ומהדרום הפרוע. כבר ביום השלישי העברתי בין שדי נשים אלו קליפות מלפפונים חוורי פנים, כיאה לקולוניאל מאוחר בשלהי שנות השישים ברודזיה. בכינרת זה היה אחרת, כי המנהל נהג לשגל בחורות צבריות בלבד, מיוצאות קיבוצי הסביבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר מדברים על חאקי של הסבתא ניקול, אוכל גם לסבר את אוזנכם בדבר מערותיה ומארותיה החסויות, המוכרות למדענים סינים בלבד, עימם עבדתי במשלחת המחקר של אצת המים הקדמונית, אשר תוקפת אנטילופות מגודלות ומגושמות, במיוחד בשעת אוננותם אל מול פני המסך המתפצל כבתיאוריית הנדסת המים של המפץ הגדול. חבר נוסף טוב שלי הוציא תואר בהנדסת הזרע המעופף אל מול פני הבבושקה, אך מכיוון שזהו נושא אחר אחשה גם הפעם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |